בחדר קליניקה שקט באחד מיישובי הדרום, תלויה תמונה קטנה של אריאל ביבס על הדלת. "אני מביט בעיניו בזמן שאני משוחח איתך", הוא משתף אותי בקול שקט אך יציב. "התפילות והלב שלי היו עליו. אמרתי לעצמי - 'על זה אני מתפלל', 'את זה אני מבקש' - ואלוהים אמר לי לא".
תשע שנים עברו מאז שחייו של נ' (שמות המרואיינים בכתבה בדויים, על מנת לשמור על פרטיותם - א"ה) התהפכו בבת אחת.
6 צפייה בגלריה
נ' עם ש' וא'. "מהרגע הראשון היה לי ברור שהם נשארים איתנו, חלק בלתי נפרד מהמשפחה"
(צילום: אוסף פרטי)
בוקר אחד, בעודו מחוץ לבית, נכנס מחבל לביתו ביישוב הקטן ורצח את אשתו, ד', בסכין, בעודה מנסה להגן על אחד מילדי האומנה של בני הזוג. בבית היו אז שישה ילדים - ארבעת ילדיהם הביולוגיים של נ' וד', ושני ילדי האומנה - אחים צעירים עם צרכים מיוחדים.
הכול התחיל חמש שנים קודם לכן, כשבני הזוג החליטו לשמש משפחת אומנה בעזרת עמותת "מכון סאמיט", הפועלת במסגרת שירות האומנה של משרד הרווחה והביטחון החברתי, ומסייעת למאות ילדים ונוער בסיכון מאזור ירושלים והדרום שהוצאו מחזקת הוריהם בהסכמה או בצו בית משפט.
"זה היה החלום של אשתי", מספר נ'. "כשהיא שיתפה אותי בזה, אמרתי לה שאני הולך איתה באהבה לתוך הפרויקט. לא העליתי בדעתי איזה כוח ושינוי מטורף ההחלטה הזו תדרוש ממני בהמשך החיים".
א', הקטן מבין השניים, הגיע אליהם בגיל שבועיים. ש', האח הבכור המתמודד עם אתגרי התפתחות קוגניטיביים, היה בן שנתיים כשהוא ואחיו התינוק הוצאו מבית אימם הביולוגית והועברו לביתם של בני הזוג. במשך חמש השנים שבהן הספיקה לטפל בהם, ד' הפכה להיות עבורם אימא לכל דבר ועניין.
"זמן קצר לפני הרצח, היא אמרה לי שהיא מבינה שהיא האימא הרלוונטית היחידה של הילדים האלה. זו הייתה תובנה כזאת של 'נראה שלא תהיה מישהי רלוונטית מספיק להחליף אותי, ואמשיך להיות אימם של הילדים גם בחייהם הבוגרים".
איך היא הגיעה לתובנה הזאת, אני שואלת אותו בעדינות. "היא ראתה איך הילדים מתפתחים איתנו, איך הם נקשרים אלינו ולילדים שלנו, שהפכו לאחים ואחיות שלהם", הוא משיב.
"הקטן בעצם מעולם לא הכיר אימא אחרת - הוא הגיע אלינו בגיל כל כך צעיר. אחיו, שמתמודד עם אתגרים קוגנטיביים מורכבים, גם הוא התחבר אליה בצורה מוחלטת. היא הבינה שהפכה להיות העוגן הרגשי האמיתי שלהם".
"לפעמים אני שואל את עצמי מי שמר על מי יותר - אנחנו על ש' וא', או הם עלינו. היינו כל כך שקועים במשימת הטיפול בהם, שזה מנע מאיתנו להתפרק מהטרגדיה שעברנו - בפן מסוים זה גם שמר עלינו"
ד' לא ידעה שכמה שנים מאוחר יותר, התובנה הזו שלה תעמוד למבחן המציאות באופן הנורא ביותר שאפשר לדמיין. באותו יום גורלי לפני תשע שנים, היא שילמה בחייה כשהעמידה את גופה כמגן בין המחבל לילד הקטן, שלו חשבה שתשמש אם אומנה כל חייה.
"כשהמחבל פרץ הביתה היא עמדה בצדו השני של האי הגדול במטבח, וש' עמד מול הכניסה לבית. כשהיא ראתה שהוא נמצא שם לבדו ושהמחבל יכול להגיע אליו, היא רצה אליו, הגנה עליו בגופה, והמחבל דקר אותה למוות".
בזמן הפיגוע, ילדיהם המשותפים היו בני 17, 15 ו-11. ש' וא' היו אז בני שבע וחמש. "הדבר הראשון שהילדים שאלו אותי אחרי שקברנו את אימא, הייתה האם ש' ו-א' נשארים איתנו", נ' מספר. "עניתי להם - ברור שכן, מבחינתי אין שום שאלה".
ההחלטה להישאר משפחה מורחבת אחרי הטרגדיה לא הייתה פשוטה, אבל הייתה טבעית עבורם. "לפעמים אני שואל את עצמי מי שמר על מי יותר. היינו כל כך שקועים בתוך משימת הטיפול בהם, שזה מנע מאיתנו להתפרק מהטרגדיה שעברנו - בפן מסוים זה שמר עלינו".
במקביל לשמירה על השגרה, הוא דאג לטיפול נפשי לכולם. "הכנסתי כל מי שאפשר לטיפול ובמקביל ניסיתי, ביום יום בעיקר, להמשיך את שגרת החיים. שבתי והדגשתי שזה בסדר שיהיה לנו קשה, שזה כנראה יהיה מורכב, שזה יקרה לאט - אבל עם החלטה פנימית מאוד ברורה שזה חייב לקרות. אנחנו ממשיכים".
"האושר לא מילא את החלל שאימא השאירה"
שנה וקצת אחרי הטרגדיה, נ' פגש את נועה. "היא רוצה בכל החבילה הזאת - כלומר, היא רווקה אבל היא לא מכירה רווק, אלא אלמן פלוס שישה שעדיין לא סיימו להתמודד עם האובדן והטראומה, ולמרות זאת היא בוחרת בכל הדבר הזה. אגב, גם לה חלום שהתגשם בזכות ההיכרות בינינו - בית עם הרבה ילדים".
התגובות של הילדים היו מורכבות. "מצד אחד הם אמרו - 'אבא, מצאת את הכי טוב שיש, יותר טוב מזה לא יכולת למצוא'. מצד שני הודו בכנות ש'קשה לנו לראות אתכם יחד, כי האושר החדש שלנו לא ממלא את החלל שאימא השאירה'. זה מאוד בוגר מצידם להצליח לבטא את זה ככה".
כמה זמן לקח עד שהודעתם לילדים על ההחלטה להינשא?
"זה היה מאוד מהיר. מהרגע שפגשתי את נועה, בחג פורים, ועד שהחלטנו להתחתן - עברו חודשיים, וזמן קצר אחר כך התחתנו. הסברנו להם באופן מאוד פשוט וישיר שהכרתי מישהי ושאני מתחתן - והם מאוד אהבו אותה מהרגע הראשון".
היום יש למשפחה דינמיקה מיוחדת. "שלוש הבנות הקטנות שנולדו לנועה ולי הן בגילאי שנתיים, חמש ושש. ולבת הגדולה שלי, שהתחתנה זמן קצר אחריי, יש כבר שלושה ילדים - הקטנה ביותר בת כמה חודשים, ילד בן ארבע וילדה בת חמש", הוא מחייך בגאווה.
6 צפייה בגלריה
נ' עם בתו שנולדה זמן קצר לאחר נישואיו לנועה. משפחה עם דינמיקה מיוחדת
(צילום: אוסף פרטי)
עבור ילדי האומנה, המציאות החדשה מורכבת ושונה מזו של ילדיהם של נ' וד'. "מצד אחד להם זה הכי קל, כי הם לא לגמרי 'חלק' - יש להם אימא שהם נפגשים איתה בחוץ, והקשר פעיל וחי. מצד שני, האימא הביולוגית שלהם לא מסוגלת לתת להם את מה שהם צריכים, ונועה היא אימא מתפקדת שמעניקה להם אהבה ומטפלת בהם נפלא".
החיבור בין ש' וא' עם נועה היה מיידי?
"לא, זה קרה בהדרגה. בהתחלה הם קראו לה בשם הפרטי שלה, אבל אחרי כמה זמן הם התחילו לקרוא לה 'אימא' - והיום הם רואים בה אימא לכל דבר ועניין".
גם עמותת "סאמיט" המשיכה לתמוך במשפחה אחרי הטרגדיה. "שאלו אותנו מיד אם אנחנו רוצים להמשיך עם האומנה. ייתכן שהתשובה ההגיונית ביותר, או אולי זו שרובם היו עונים, היא לא, אנחנו מעדיפים לא להמשיך במצבנו. הסבירו לי שכל תשובה שלנו תתקבל בהבנה, אבל לנו היה ברור שאנחנו רוצים להמשיך ושש' וא' הם חלק מאיתנו, חלק מהמשפחה, ושבלעדיהם זה לא שלם".
"מצד אחד הם אמרו - 'אבא, מצאת את הכי טוב שיש, יותר טוב מזה לא יכולת למצוא'. מהצד השני הודו בכנות ש'קשה לנו לראות אתכם יחד, כי האושר החדש שלנו לא ממלא את החלל שאימא השאירה'. זה מאוד בוגר מצידם להצליח לבטא את זה ככה"
לצד התמיכה שהמשפחה קיבלה מהעמותה, שכללה בעיקר סיוע פסיכולוגי עבור הילדים, נ' מבין שיש מגבלות למה שהמערכת יכולה לתת. "בסוף אתה חי בתוך בית עם שני ילדים עם צרכים מיוחדים, שאתה משמש עבורם משפחת אומנה מתוך בחירה אישית ועם הרבה אהבה וקבלה, ואתה צריך להבין שברגעים הקשים לא יהיה מישהו אחר שיבוא ויישב איתם, בסוף זה אתה והמשפחה שלך בהתמודדות הזאת.
"אגב, גם בלי טרגדיה כמו שעברנו, זה תמיד הפער - העזרה שאתה צריך באומנה היא פי כמה ממה שאתה יכול לקבל. וזה חלק מהסיפור של ילדי אומנה".
מה עוד יש בסיפור הזה של אומנה, שרוב האנשים לא מודעים אליו?
"אתה נותן לילדים בלי סוף - בית, מיטה חמה, יחס אישי חם ואוהב, קונה להם בגדים, צעצועים וספרי לימוד, ואחראי עליהם מההתחלה ועד הסוף, בדיוק כמו על הילדים הפרטיים שלך. ובסוף, ילד אומנה חי אצלך 10 שנים, 15 שנה, ואז אתם מתיישבים לאכול ארוחת ערב, ופתאום והוא שואל - 'גם אני יכול להצטרף?', כאילו שהוא לא חלק בלתי נפרד מהבית ומהמשפחה".
למה בחרתם באומנה ולא באימוץ?
"באימוץ הילד שלך, וזהו. אומנה היא משהו שיש בו הרבה פחות טוטאליות - משמורת זמנית. באומנה אתה שותף בסיפור, אתה חלק ממנו, וחוץ ממך גם המדינה לוקחת אחריות. ואנחנו רצינו להיות חלק מסיפור, בעיקר כדי לעזור לילדים לשמר את הקשר עם ההורים הביולוגיים".
"לא נכשלנו, אנחנו בני אדם"
כשהתחילה מלחמת "חרבות ברזל", הטראומה האישית של נ' קיבלה משמעות חדשה. "אנחנו פוסט-טראומתיים כולנו. בין כל אזרחי מדינת ישראל, שגם הם פוסט-טראומתיים - מי יותר ומי פחות - לנו יש את הטראומה הספציפית יותר שלנו".
התמונות המטלטלות מ-7 באוקטובר מקפיצות אותו חזרה לאירוע הנורא ההוא שהתרחש בביתו לפני תשע שנים. "התמונה של שירי שנחטפת לשבי מביתה, כשהיא מגוננת על שני ילדיה הג'ינג'ים ועוטפת אותם בשמיכה, מזכירה לי תמונה של אשתי שנרצחה, כשהיא מחזיקה את שני הילדים הג'ינג'ים שלנו, גם הם עטופים בשמיכה. שתי התמונות האלו נמצאות לי בראש כל הזמן - כל כך דומה, כל כך כואב.
"הלב שלי יוצא לירדן ביבס. מהיום שבו חזר מהשבי, ועל אחת כמה וכמה מאז שקבר את אשתו וילדיו, אני לא מפסיק לשאול את עצמי איך אני יכול למצוא את הדרך לגשת אליו ולחבק אותו. לומר לו שגם אני איבדתי את אשתי, ושאני מבין משהו קטן ממה שהוא עובר. לעודד אותו לשמור על הזיכרונות מהאהובים שלו - שלא יפחד להיזכר ברגעים היפים שהיו איתם, כי הם אלו שבסופו של דבר יעזרו לו להמשיך לחיות למרות האובדן העצום".
שמירת הזיכרון של אשתו נעשית עד היום בזהירות רבה. הבית אינו מלא בתמונותיה, והמשפחה למדה לאזן בין הצורך לזכור - לבין הרצון להמשיך לחיות. "אמרתי לילדים שלמלא את כל הבית בתמונות של אימא זה יותר מדי בשבילי, אני לא יכול. זה שורף אותי מדי. אולי זה לא היה הצעד הנכון מבחינה פסיכולוגית, אבל ככה ביקשתי.
"יש לנו הרבה מאוד תמונות משותפות איתה, וגם שלה לבד, הן פשוט לא חשופות ונשמרות באלבומים - וכל אחד מאיתנו בוחר מתי לראות אותם, בהתאם לתחושתו האישית. מבחינתי, זו בדיוק ההגדרה של 'זיכרון בריא'".
תסביר.
"זיכרון הוא דבר מבורך ומשמח, כי בסוף זה משהו שנשמר איתך ולא נשכח למרות הזמן שעבר. זיכרון הוא סוג של נגיעה בגבולות של הממד שאנחנו חיים בתוכו, וברגע שאתה נזכר באותה חוויה או באותו אירוע משמח או מרגש, אתה בעצם מחיה משהו שאיננו כבר - וזה מלטף את הלב ומאוד נעים".
"הלב שלי יוצא לירדן ביבס. מהיום שבו חזר מהשבי, ועל אחת כמה וכמה מאז שקבר את אשתו וילדיו, אני לא מפסיק לשאול את עצמי איך אני יכול למצוא את הדרך לגשת אליו ולחבק אותו. לומר לו שגם אני איבדתי את אשתי, ושאני מבין משהו קטן ממה שהוא עובר"
אתה מאמין שבסוף אפשר לקום מכאב כזה ולחיות חיים טובים? השאלה הזאת גורמת לו להרהר ארוכות. כשהוא עונה, קולו נעשה מהוסס יותר: "השאלה שלך קשה נורא, והתשובה קשה פי מיליון. כי אם אגיד שכן - אז מה זה אומר על מי שלא הצליח לקום?"
ויש גם משפט אחד שהוא מתעב במיוחד. "אומרים שהשם לא נותן ניסיון לאדם שלא יכול לעמוד בו. זה שטויות. יש כל כך הרבה אנשים שלא עמדו בניסיון. מה זה אומר, שהם נכשלו? ממש לא.
"אפשר גם להיות אנושיים, אפשר להודות שהעולם הזה הוא לא תמיד בממדים שלנו ובסדרי הגודל שלנו. וכן, לפעמים קורים דברים שהם גדולים עלינו וקשה לנו לקום מהם - זה לא אומר שנכשלנו, זה רק אומר שאנחנו בני אדם".
לצד כל זה, הוא מאמין בכל מאודו בכוח האנושי. "אני חושב שיש לנו חובה לעשות הכול כדי לעמוד על הרגליים, ואני גם מאמין שיש לנו המון כוחות, מעל ומעבר למה שאנחנו מדמיינים לעצמנו".
6 צפייה בגלריה
ירדן ביבס מנשק את קברם של שירי, אריאל וכפיר ז"ל. "שואל את עצמי כל הזמן אם יש דרך שאוכל להגיע אליו ולחבק אותו"
(צילום: איתן אונר)
אני מניחה שאני לא הראשונה ששואלת אותך, אבל איך אתה מצליח לשמור על האופטימיות המרגשת שטמונה בך?
"גדלתי בסביבה של הרבה מאוד ניצולי שואה, כאלו שעלו ארצה אחרי ששרדו את המחנות של הנאצים ואיבדו שם את כל משפחתם - ולמרות זאת לא הרפו ובחרו בחיים. הם הקימו משפחה חדשה, למדו, עבדו וגם נהנו. כי אם בוחרים בחיים - אז צריך גם ליהנות מהם ולא רק לסבול. זאת לא המטרה".
כשאני שואלת אם הוא אופטימי גם בנוגע לעתיד המדינה, התשובה מגיעה מיד וללא כל היסוס. "בהחלט. תחזרי 100 שנה אחורה - את יודעת מה היה קורה אם היית מספרת למישהו שחי פה אז, שיבוא יום ובמדינת ישראל יחיו מעל מיליון ערבים ומשהו כמו שמונה מיליון יהודים - ולא בכל יום יהיה כאן מעשה רצח? הוא לא היה מאמין לך לעולם.
"למרות כל מה שאנחנו עוברים כאן, וביתר שאת ב-600 הימים האחרונים, אי אפשר להתעלם מכך שבין האוכלוסייה הערבית והיהודית בישראל נוצר משהו מיוחד, משהו אחר - אחוז ניכר מהאוכלוסייה הערבית רוצה לקחת חלק, להיות שותפה לדבר הזה שנקרא מדינת ישראל - ובין היהודים, רבים מקבלים אותם בשמחה ובאהבה. וזו מבחינתי ההתחלה בדרך לשלום, לא כל ההסכמים המכובסים של הפוליטיקאים".
אתמול, הוא מגלה רגע לפני שהשיחה מסתיימת, ישב עם קבוצה של 20 אלמנות מהשנים האחרונות, שחיפשו מישהו לדבר איתו על השאלה איך בכלל אפשר לחשוב על זוגיות שנייה אחרי אובדן טראגי כל כך של בן זוג.
ומה ענית להן, אני שואלת בסקרנות. זה לא תפקיד שהוא חיפש, הוא עונה בדרכו השלווה, אבל זה תפקיד שמצא אותו. הוא מושיט יד לכל מי שמבקש, מחלק מעט אור למי שמתמודד עם החושך. לא כמורה דרך, אלא כמישהו שכבר עבר בשביל הזה, ויכול לומר בביטחון - אפשר להמשיך בדרך.
התמונה הקטנה של אריאל ביבס עדיין תלויה על הדלת מולו. תזכורת יומיומית לכך שלפעמים התשובה היא "לא" - גם אם התפללת חזק, והיית בטוח שלך הוא יקשיב. במיוחד לך, אחרי שעברת טרגדיה כואבת וקשה כל כך. אבל גם לך הוא לא הקשיב, ועכשיו אתה רק רוצה לעזור לאחרים ללמוד איך לחיות עם ה"לא" הזה, ועדיין לבחור באהבה, עדיין לבחור בחיים.
"לא שלח אותי מישהו מראש לעבור את מה שעברתי כדי שאוכל אחר כך לספר את הסיפור ולעזור לאחרים", הוא אומר בשקט. "אבל אני נר לרגליהם של אלו שאומרים שעכשיו זה גדול עליהם, ואולי אחר כך, אם ירגישו מוכנים".
