הביטוי המרכזי בסיפור קבלת התורה, המשפט שנכנס ללב ההיסטוריה "נעשה ונשמע" מעורר דיון רחב, ונתפס כפסגת האמונה והמחויבות של עם ישראל - מסירות טוטאלית. כמו במתן תורה, גם באימוץ ילד נוצרת ברית, וחג השבועות מסמל את הברית והאהבה הבלתי מותנית, כניסה למחויבות מתוך בחירה חופשית.
הורים מאמצים בוחרים להיכנס לתהליך האימוץ אך הם אינם בוחרים את הילד, הם לא יודעים מראש את סיפור חייו, הם לא מקבלים את הפרטים המלאים על אודות משפחתו הביולוגית וזהותה, אבל הם אומרים "נעשה". נחבק, נגדל, נעניק זהות, שייכות, ונתמוך באופן טוטאלי באותו ילד.
במהלך חג השבועות, האוויר בישראל מתמלא תחושה חגיגית של קציר ושמחה, אור והתחדשות רוחנית. ילדים עונדים זרים על ראשיהם, מביאים טנא מלא פירות וירקות טריים. משפחות מתאחדות לארוחות חג חגיגיות, שבהן מככבות מנות חלביות עשירות. קריאת מגילת רות בבתי הכנסת מוסיפה נופך של מסורת וחיבור לשורשים, ומזכירה את ערכי החסד והקהילה.
בימים רגילים - בהם חטופינו לא מוחזקים בשבי, וחיילים גיבורים לא מובאים לקבורה כמעט מדי יום - זהו זמן של הודיה על שפע של התחדשות ושל חיבור עמוק לאדמה ולמורשת. באווירה המיוחדת הזו, אני מוצא חיבור עמוק בין מנהגי החג, כמו הביכורים והמחויבות שבמעמד מתן תורה, לבין הנושא שאני עוסק בו מאז פתחתי את תיק האימוץ שלי בדצמבר 2018 - אימוץ ילדים.
כמו ביכורים מן השדה
האמונה באפשרות לשנות ולבנות מציאות חדשה, המחויבות הטוטאלית, הנכונות והאומץ לקחת אחריות, הרצון לקבל יחד את הפלאים שמביאה איתה המשפחה והקהילה - אלו הם בעיניי הקשר מעורר ההשראה בין מנהגי חג השבועות לאימוץ.
בני ישראל, בהכנתם לכניסה לארץ המובטחת, חיברו את המנהג להבאת הביכורים - "ראשית פרי העץ והשדה" - כהודיה על הטבע ועל החיים שניתנו לנו.
4 צפייה בגלריה
ברדוגו עם ילדיו. לחזק את ההרגשה שכל פרי שניתן לנו, הוא מתנה שצריך להודות עליה
(צילום: אוסף פרטי)
הביכורים הם הסמל לחדשנות, להתחלה חדשה ולברכה שהארץ והאל משפיעים עלינו בכל עונה. בראייתי, כילד שנמסר לאימוץ, זוהי הזדמנות להביט קדימה, להוקיר את הטבע ואת הַמַּזָּל הטוב שמאיר את חיינו, ולחזק את ההרגשה שכל פרי שניתן לנו הוא מתנה שצריך להודות עליה.
הבאת הבכורות היא מעין "ראשית פרי" שחשוב להוקיר ולהביא לידי ביטוי, כך גם באימוץ בא לידי ביטוי הרצון להעניק חיים, אהבה ותקווה חדשה לילדים שזקוקים לכך. אני רואה קשר רגשי עצום ביני - כמאומץ שמכיר בטוב שקיבל - לבין מביא הביכורים שמכיר בתהליך שעבר ובברכה שקיבל.
מנהג הביכורים, כמו פעולת האימוץ, מבטאים את הכרת הטוב. במובן החשוב הזה, שתיהן מייצגות את המנהגים שתרומתם מובילה לחברה מחוברת ומלאת שמחה
אף כי ידוע כי מרבית מההורים המאמצים ציפו וחיכו לילדים ביולוגיים משלהם, ואינם זכו, הרי שמנקודת מבטו של הילד המאומץ, ההורים המאמצים הם מלאכים שמספקים לו ראשית חיים ותזונה רגשית.
מנהג הביכורים, כמו פעולת האימוץ, מבטאים את הכרת הטוב. במובן החשוב הזה, שתיהן מייצגות את המנהגים שתרומתם מובילה לחברה מחוברת ומלאת שמחה.
נעשה ונשמע - מסע לעבר
חג השבועות מציין לנו גם את קבלת התורה על הר סיני - אירוע שממנו שואבים הרבה יותר מאשר חוקים ומצוות. זהו רגע של התחדשות רוחנית, התחייבות אישית וקולקטיבית לעשות את הטוב, לקיים את המצוות ולפעול באהבת הזולת.
הקשר למוסר ולחסד הוא בלב הדבר, ותחושת השותפות והקשר עם קודמינו מביאה לתחושת אחריות ומוטיבציה לתקן ולבנות עולם טוב יותר.
4 צפייה בגלריה
ברדוגו עם אמו המאמצת. ההורים המאמצים הם מלאכים שמספקים ראשית חיים ותזונה רגשית
(צילום: אוסף פרטי)
מנהגי החג המרגש הזה מבליטים את ההיבטים הרוחניים וההיסטוריים, הם גם מקבלים ביטוי מעשי בחיי הקהילה והמשפחה המודרנית.
אני סבור שאימוץ ילדים, כתהליך של נתינה, של אחריות ושל חיבור עמוק לערכי אהבת הזולת - משתלב באופן מושלם עם המסרים של חג השבועות, ומביא עמו הרבה אור ושמחה.
במהלך שנת 2024, כ-400 מאומצים בוגרים פנו לשירות למען הילד במשרד הרווחה בבקשה לפתוח את תיק האימוץ שלהם. אירוע פתיחת תיק אימוץ עוסק במסע אישי אל עברו של המאומץ, בניסיון להבין מאין בא, למה נמסר לאימוץ, מה מקורו הביולוגי, ובעיקר מה משמעות הדבר עבורו.
בימים אלו, כששמחת החג מהולה בכאב ודאגה על חטופינו, זוהי הזמנה שלי לחזק את הקשר עם ילדינו, עם ההורים ועם האחים. לזכור שהמעשים הקטנים של חסד ואהבה - כמו הביכורים שלאחר הקציר - יכולים להוביל אותנו לדרך של תקווה, של שמחה ושל אמונה שיש עתיד טוב יותר לכולנו ביחד
במתן תורה, עם ישראל מקבל את התורה כציר זהות מרכזי - זהו רגע שבו העם מגדיר את עצמו כבעל ייעוד ומשמעות, מחובר למקור רוחני עמוק ולא רק כצאצאי אבותיו.
מאומץ בוגר שבוחר לפתוח את תיק האימוץ, לוקח שליטה על סיפור חייו בצורה מלאה - "נעשה ונשמע", זה הביטוי לקבלה מרצון של עם ישראל את התורה והברית, והבחירה להיות שותף פעיל בזהות הלאומית-רוחנית.
חג השבועות, אם כן, מזמין אותי, כמי שנמסר לאימוץ, זכה וגדל עם הורים שהיו פסל החרות של ההורות, ורק בגיל 47 פתח את תיק האימוץ - לא רק להרהר בהיסטוריה ובמסורת, אלא בעיקר משמש עבורי תזכורת לחשיבותה של הפתיחות, של קבלת הזולת והכרת הטוב.
בעיניים מלאות שמחה, בלב פתוח ובנפש מלאה באמונה, אני מצפה ליום שבו כל ילד יקבל את מקומו הראוי במשפחה, בקהילה ובעולם כולו. חג השבועות, עם כל המסרים הרוחניים וההיסטוריים שלו, מזכיר לנו שכשאנחנו פותחים את הלב ומבקשים לעשות את הטוב - אנחנו יוצאים למסע של תיקון, של יצירת מציאות חדשה המבוססת על חסד ואמונה.
בימים אלו, כששמחת החג מהולה בכאב ודאגה על חטופינו, זוהי הזמנה שלי לחזק את הקשר עם ילדינו, עם ההורים ועם האחים. לזכור שהמעשים הקטנים של חסד ואהבה - כמו הביכורים שלאחר הקציר - יכולים להוביל אותנו לדרך של תקווה, של שמחה ושל אמונה שיש עתיד טוב יותר לכולנו ביחד.
בתודעה שרק החיבור והאחדות ביננו, בכלל זה החזרת החטופים כולם, הם המפתח לעולם טוב יותר עבור כל אחד ואחת מאיתנו.
נעשה ונשמע.
על פי הערכות, בישראל 2024 חיים כ-21 אלף ילדים ובוגרים שנמסרו לאימוץ בילדותם, מתוכם כ-10 אלף מאומצים בוגרים טרם פתחו את תיק האימוץ. פחות מ-100 אימוצים בשנה נרשמים בישראל במהלך השנים האחרונות, 11 ילדים יתומים נמסרו לאימוץ בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ואימוצים רבים נוספים נרשמו בתוך המשפחה.
הכותב הינו מחבר הספר האוטוביוגרפי "ילדותי השלישית" בהוצאת "ידיעות ספרים", מרצה ומנטור המלווה מאומצים בוגרים בתהליך פתיחת תיק האימוץ.
