בשיתוף Aid Coalition
יחסי ישראל והתפוצות, לאן הולכים? תלוי את מי שואלים. יש הדוגלים במדיניות של אי, ישראל לא צריכה את התפוצות. אך האם זו הסתכלות נכונה? אותנטית? בואו נסתכל לרגע בהרגלים הקטנים של חיינו היום: שיחת הווידאו עם ההורים לפני העבודה, קבוצת הווטסאפ המשפחתית שמדלגת על אזורי זמן, עידכון החדשות מהארץ שנפתחת מיד עם הקפה של הבוקר, הפודקאסט מקהילה מקומית כלשהי בעולם שמושמע בדרך לעבודה, ההתעדכנות מן החדשות המשודרים בערוצי הטלויזיה. כל אלה הם הרגלים של ישראלים באשר הם, בישראל ובגולה.
המציאות הזו – שבה ישראלים החיים בחו"ל שומרים על קצב ישראלי בזמן אמת, וקהילות יהודיות שותפות לשיח הציבורי כאן – איננה תופעה חולפת. היא הופכת לנורמה אל מול עיניננו. הסיבה פשוטה: הטכנולוגיה מקצרת מרחקים; הכלכלה מחברת מערכות; והזהות מוסיפה שכבה של משמעות ושייכות שמחזיקות לאורך זמן. שלושת המנועים הללו – דיגיטל, שווקים וזהות – לא פועלים זה לצד זה, אלא זה בתוך זה. אלו הם הרגלי חיים שלא היינו חולמים עליהם לפני 23 שנה, ב-2002. קל לראות שלא ניתן לשער מה יהיה בעוד 23 שנה, ב–2048.
במישור הטכנולוגי, קצב החידוש מבטל ספים. תרגום סימולטני בזמן אמת, חדרי שיחה שיתופיים, קהילות תוכן סגורות – כל אלה הופכים את ה'לנסות להיות מעורב', למשהו שונה בתכלית – מעורבות ממשית, אמיתית, בזמן אמת. אין עוד פער בין מי שנמצא כאן לבין מי שנמצא שם. מי שבוחר – הינו מחובר. מי שבוחר להיות מנותק, הריהו מתנתק, הגם שחי בישראל או בתפוצות. מידת ההתחברות קובעת את מידת ההשתתפות והמעורבות. במישור הכלכלי, התלות ההדדית כבר גלויה: משקיעים, חוקרים, יזמים ואמנים נעים בין תל־אביב, בוסטון וברלין; ידע זורם בכל הכיוונים בזמן אמת, חברות מוקמות, תרבות נוצרת; ומנגד – רעיונות שנולדים בקהילות התפוצות חוזרים לכאן כפרויקטים, מלגות או שיתופי פעולה.
במישור הזהותי, דווקא בשנים של מחלוקת פנימית וגלי אנטישמיות בחוץ, מתבררת תובנה מפוכחת: השייכות אינה רק רגש; היא תשתית חוסן. היא מספקת שפה משותפת, רפרנסים, אמון בסיסי – כל מה שמאפשר להחזיק קהילות, לנהל מחלוקות ולהתגייס בעת הצורך. הדיאלוג הזה אמנם מתרחש על פני כלל המישורים הבינלאומיים, אבל בייחוד הוא מהווה את צינור החיבור שבין ישראל לקהילה בצפון אמריקה, ציר הזהב של העם היהודי המודרני.
כאשר מחברים את שלושת המנועים האלו, מתקבלת תמונת 2048 מפוכחת ואופטימית: יחסי ישראל–התפוצות אינם “נספח” למדיניות או פילנתרופיה, אלא חלק מתשתית החיים שלנו. הם יתמסדו בדרכים חכמות, אבל יישמרו גמישים. הם ייצרו מסלולי השתתפות חדשים, אבל יכבדו קצבי חיים שונים. ובעיקר – הם לא יחליפו אחריות מקומית או ריבונות מדינתית; הם יחזקו אותן על ידי יצירת מפתחות נוספים לעשייה, ידע ומשאבים. לכן הקשר לא רק יישמר – הוא יתעבה: שכבה־אחר־שכבה, מאדם לאדם, מפרויקט לפרויקט.
האם יש סיבה לאופטימיות? מבט על מישור המלחמות בישראל מראה שאין זו נבואה באספניה. בעבר לדוגמה, כאשר פרצה מלחמה בישראל, קהילות יהודיות ברחבי העולם היו מעורבות רגשית ופיננסית – גיוס תרומות, תפילות, הפגנות. בזו תמה מידה המעורבות. לאחרונה, החזית התרחבה. הדיוקן היומיומי של מציאות זו בזמן מלחמת חרבות ברזל היתה קשה, אך מחדדת חושים: ילדים בקמפוסים אשר פחדו לדבר עברית במסדרון; חבורות בריונים שפרצו אל תוך הרצאות ואירועים רק משום שהם ישראליים או יהודיים במהותם; נשים שהשאירו בבית תכשיטים עם אופי יהודי; זקנים יהודים שהותקפו במגרשי חניה; חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית שנפרצו; ומנגד – ישראלים בכל העולם שעלו על המטוסים להגיע לשרות מילואים ממושך ואחרים שהרימו חמ״לים אזרחיים מאולתרים בתוך בתים, בתי כנסת, חללי עבודה וקבוצות דיגיטליות כדי לאסוף תרומות, בגדים וציוד, לתאם טיסות התנדבות, ללוות משפחות ולהפיץ מידע אמין.
התמונה ברורה – החזית התרחבה. היא היתה נוכחת במהות שונה ברחובות פריז ובטיימס סקוור כמו גם בנגב ובגליל. המשמעות המעשית היא שישראל והתפוצות אינן עוד שתי זירות נפרדות, אלא מרחב פעולה אחד שבו ביטחון, דיפלומטיה אזרחית, תקשורת, כלכלה וחינוך פועלים בסינכרון – או נכשלים יחד.
באם נשכיל לנצל את התלות ההדדית המתפתחת, נוכל אכן לבנות מערכת בינלאומית מרחבית אחידה, רב־מסלולי, שבו אזרחים, קהילות ומוסדות נעים בין מעגלי מעורבות שונים. בלב המרחב תיווצר עם הזמן שכבת אזרחות אזרחית – לא במובן משפטי, אלא כמסגרת השתתפות נוחה והוגנת. מי שיבחר להצטרף – בישראל או בתפוצות – יוכל לצבור עקבות של תרומה והתנדבות, חונכות ולמידה, ולקבל בתמורה גישה קלה יותר למשאבי קהילה, מידע בשעת חירום, או פלטפורמות שמחברות בין יוזמה מקומית לתמיכה גלובלית. לא תחליף לאזרחות מדינתית אלא דרך מסודרת לומר: אני בפנים, שייך גם לקהילה הזו של ישראלים באשר הם.
מדוע הקשרים הללו חשובים? משום שהם אינם קוסמטיקה אלא תשתיות החמצן של ישראל: הם משמרים יתרון ביטחוני (שת״פים מודיעיניים, רכש וגב פוליטי), מחזקים את הכלכלה (שווקי יצוא, הון פיננסי והון אנושי, מרכזי מחקר ופיתוח), מעמיקים לגיטימציה בזירה הבינלאומית, ומייצרים רשת חירום קהילתית שמתרגמת אהדה לעשייה בשעת מבחן.
המלחמה האחרונה הראתה בימיה האחרונים מה יכול לקרות אם ישראל תנסה להתעלם מן הקהילה הבינלאומית. הנתונים הראו שאין ישראל יכולה להסתדר לבד ולהתנהל כאי מבודד, ואם תנסה -- המחיר יהיה כבד: צמצום גישה לשווקים ולמימון, האטה בחדשנות וברמת החיים, ירידה ביכולתה של האקדמיה וההייטק למשוך כישרונות, שחיקה במעמד הדיפלומטי וחשיפה גוברת לחרמות ולסנקציות, לצד פגיעה ביכולת התגובה במשברים והעמקת נרטיב של בדידות שמזין עוינות.
קשרים יוצרים גמישות ואפשרויות חלופיות; בידוד מגדיל שבריריות.
בשנת המאה לעצמאות, ישראל תידרש יותר מתמיד לרשת מחויבות ושיתופי פעולה—עם התפוצות ועם העולם—כדי להבטיח ביטחון, שגשוג ומשמעות לדורות הבאים. מימי בבל וירושלים, העולם היהודי התבסס על ציר דו-קוטבי אשר היווה את הבסיס לעולם היהודי. בזמנים המודרניים, הציר של ישראל-אמריקה ממלא תפקיד מרכזי של עמוד השדרה, שממנה יוצאות שלוחות של חדשנות, מוסר וערבות הדדית, זרועות המתפשטות ותומכות בכלל הקהילות היהודיות והישראליות באשר הן.
מדוע הקשרים הללו חשובים? משום שהם אינם קוסמטיקה אלא תשתיות החמצן של ישראל: הם משמרים יתרון ביטחוני, מחזקים את הכלכלה, מעמיקים לגיטימציה בזירה הבינלאומית, ומייצרים רשת חירום קהילתית שמתרגמת אהדה לעשייה בשעת מבחן
בסוף, התמונה המצטברת איננה חזון מנופח אלא תכנית עבודה ריאלית: יותר נתיבים להשתתף, יותר שקיפות כדי לסמוך, יותר מקצועיות כדי למנוע תקלות. הקשר בין ישראל לתפוצות ב־2048 לא ידרוש מאיש לוותר על סדר היום המקומי שלו; הוא יציע דרך להפוך את סדר היום הזה לעשיר ובטוח יותר – דרך חיבורים שהופכים הרגלים יומיומיים לכוח אזרחי, תרבותי וכלכלי. אם נשכיל לבנות את התשתיות הרכות הללו כבר עכשיו, נגיע לשנת המאה עם תחושה מקומית מאוד של בית, ועם כתובת גלובלית מאוד של חברים. זה אינו סיפור על תלות; זה סיפור על הדדיות. ומתוך הדדיות כזו אפשר להישיר מבט קדימה – באנרגיה טובה, בתקווה מפוכחת – ולדעת שאנחנו מגדילים את המרחב שבו כל אחת ואחד מאתנו יכולים להשפיע.
אין כאן פנטזיה; יש כאן סדר יום. הוא בנוי על ההבנה שהקשר בין ישראל לתפוצות איננו נספח, אלא קווי החיים של כולנו – חיבור שעובר דרך מסכים ונתיבים אוויריים, דרך שפות ושירים, דרך מוסדות קהילה ויוזמות אזרחיות. במציאות של סכנות ישנות וחדשות, של רשתות חברתיות ושל גלובליות כלכלית, הבחירה היא פשוטה: או שנעמיק את התלות ההדדית באופן חכם ושקוף – או שניסחף לרוחות הזמן ללא עוגן.
ב־2048, בשנת המאה, נרצה להביט לאחור ולדעת שבחרנו נכון: שבנינו רשת של שותפות גורל, רשת של דאגה, עשייה, יצירה והגנה – שלא מכירה בגבולות מיותרים. שנשמור על שונות, על ויכוחים ועל חופש דעה, אבל ננהל אותם בתוך בית אחד גדול, ישראלי־עולמי, שבו כל ישראלי וישראלית, בכל מקום על פני הגלובוס, יודעים שלקול שלהם יש הד – ולמעשה, כמה וכמה הדים – בישראל. זו אינה רק חזות לעמוד חגיגי במוסף; זו משימת הדור, זו ברית של נשמה משותפת, ושל אחריות הדדית.
המחנה הישראלי: יהונתן בר שדה, בת אל ולנטיין בלאיש ואורה פלד נקש
כל החזונות לישראל 2048 בגיליון מיוחד של ידיעות אחרונות, ב-28.11.25
בשיתוף Aid Coalition
פורסם לראשונה: 15:13, 20.11.25
