אמנות ומחאה תמיד הלכו ביחד, כי את מה שלא קל לפעמים לזעוק ברמקולים, אפשר להביע בצורה עזה באמצעות מיצגים, יצירות וכל דרך ביטוי ויזואלית אחרת. היתרון במחאה אמנותית הוא היכולת להעביר מסרים באלפי צורות שונות, ולהגיע לקהלים חדשים שעשויים להתחבר לנושא דווקא בדרך הכי לא צפויה.
לאורך ההיסטוריה לקחו אמנים ואנשי תרבות חלק פעיל בהעברת מסרים ליברלים ודמוקרטים, כל זאת לצד ההפגנות הקלאסיות או הנאומים בכיכרות. היכולת להעביר מסר בצורה אחרת, לעיתים מתוחכמת, לעיתים נוגעת ללב או במקרים מסוימים גם בוטה היא היופי של האמנות והגיוון הגדול של כל הדיסציפלינות שלה.
מה שעוד למדנו מההיסטוריה היא שלעיתים, במשטרים שהופכים להיות יותר מדכאים וכוחניים, האמנות היא זאת שמצליחה לתת את הקונטרה ולהעביר את המסרים לקהל הרחב.
חוקרת האמנות, דבי לוזיה, אומרת ש"בהחלט אפשר לייצר אמנות מחאה תחת דיקטטורה וכי התנגדות למשטר היא המהות של אמנות מחאתית. אפשר לחשוב על כל האמנות שנוצרה אחרי ה-7.10 וגם על אמנות שנעשתה בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית".
למה זה חשוב שאמנות תישאר חופשית?
"האתגר הגדול ביותר בארץ הוא מכונת הרעל ותרבות הביטול. היו כבר כמה מקרים של עבודות מחאתיות בתערוכות גמר שהוסרו מהקיר כדי למנוע סנקציות. נדרש עור של פיל כדי להביע מחאה אמנותית בארץ, אף על פי שחופש ביטוי הוא זכות דמוקרטית בסיסית. האתגר גדול עוד יותר אצל אמנים ערביים שחיים בארץ. אפשר לציין כיוצא דופן את זאב אנגלמאייר שלא חשש לציין את מותם של תשעת הילדים העזתיים - זאת למרות שזה מחוץ לשיח המרכזי".
לדבריה, "במבט לעתיד הסכנה היא לצנזורה עצמית – ככל שהמשטר הופך לרודני יותר, כך היא מתגברת. אפילו בארה"ב של טראמפ, כשיש אווירה של נקמנות כלפי הממשל הקודם ויש אווירה ציבורית מסוימת, אני בטוחה שיש אמנים שמצנזרים את עצמם".
איפה זה היה בולט בהיסטוריה?
"בברית המועצות, גרמניה הנאצית, ארגנטינה וצ'ילה של פינושה, יצרו יצירות מחאה חזקות למרות הסיכונים. בביאנלה האחרונה בוונציה הוצגו עבודות אנונימיות של קבוצת נשים צ׳יליאניות בשם הארפילריסטות - שיצרו קולאזים מבדים של יקיריהם שנעלמו בתקופת הדיקטטורה של פינושה בחסות הכנסייה הקתולית. החשש הגדול של אמנים שפועלים במשטרים דיקטטורים הוא מסנקציות ועונשים. לכן, במהלך ההיסטוריה, אמני מחאה השתמשו בשמות בדויים. בחסות האנונימיות, כמו בנקסי למשל, ניתן להעביר מסרים יותר חדים וביקורתיים".
"תהליכים מתמשכים של החמרת צנזורה עצמית"
אלעד ירון, דוקטורנט בחוג לתולדות האמנות, מתמחה בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האמנויות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסביר שאמנות לא הייתה ביטוי לעצמי או להתנגדות, אלא ביטאה את האינטרסים של בעלי הכוח. "אמנות לאורך רוב ההיסטוריה שירתה את מוסדות הכוח: דת, אצולה, ממשל", הוא מסביר. "בהגדרה הבסיסית של אמנות, כדרך ליצור תוכן, תמיד היה לה כוח ביקורתי. רוב ההיסטוריה מי שהשתמש בו היו בעלי הכוח. תכנים שנראו כהנאה אסתטית שימשו למעשה להגברת הלגיטימציה החברתית והפוליטית שלהם".
הוא מסביר שהצנזורה העצמית כבר נוכחת. "ככל שעוברים למצב יותר קיצוני, יש יותר בעיה לפעול באופן ברור", הוא מדגיש. "הצנזורה החיצונית והעצמית מאד נפוצה היום בישראל. זה מתחיל מהבכירים, ועד לפקידי עיריות, ועד לאזרחים. מהבחינה הזו, מנהלי מוסדות יעדיפו לא להביא תוכן בוטה. הם יביאו את התוכן שבו החתרנות היא פחות חד משמעית וזו כבר סוג של הצפנה".
הוא מדגים ממקומות אחרים בהם היו תהליכים אנטי דמוקרטיים. "במקרה של אמנות סובייטית למשל, הייתה צנזורה כבדה. המון אמנים מצאו את עצמם בתחום האנימציה לילדים. הממשלה לא הסתכלה על התוכן הזה. ובתוך הסרטים לילדים, רואים יצירות מופת שהרבה מהן חתרניות, גם אם באופנים עדינים".
ככל שהדמוקרטיה מתדרדרת, כך המחאה הופכת ליצירתית יותר. "בהונגריה, ניגנו את ההמנון בצעצועים של ילדים, וזרקו לתוך פחי אשפה. האם השוטר יתחיל לחפור בפח האשפה עד שימצא את זה? הם משתמשים בשיטות מתוחכמות כדי לגרום לשלטון להראות מגוחך".
מה קורה לאמנות במפגש עם דיקטטורה?
"האמנות מגויסת להאדרת הכוח, וכל יוצר שאינו משתף פעולה מסתכן בהדרה, השתקה או רדיפה. יצירת אמנות מחאה תחת דיקטטורה אפשרית עקרונית, אבל כרוכה בסיכון אישי ודורשת אסטרטגיות עקיפה. למשל קידוד, רמיזה, או פעילות בשוליים".
איך זה מתרחש בפועל?
"זה לא קורה מיד, אלא על רצף. חשוב להבין שמדובר בתהליך שמתקיים על רצף ולא רק במעבר חד לדיקטטורה פורמלית. גם בישראל של היום ניכרים תהליכים מתמשכים של החמרת צנזורה עצמית וציבורית. אמנים ומוסדות תרבות פועלים תחת איום גלוי וסמוי. סנקציות ממשלתיות ישירות, אקלים ציבורי המאיים בשיימינג, שלילת תקציבים ופיטורים. התוצאה היא מערכת שמרתיעה ביטוי חופשי עוד בטרם נאמר. זו סביבה שבה קשה יותר ויותר לאמנות למלא את תפקידה החברתי והביקורתי".
מה האתגר של אמנות בתקופה של עליית דיקטטורה?
"במבט ראשון, נראה שאמנות תחת דיקטטורה מאופיינת בהגברת הצד הבידורי והמענג והנמכת הביקורתיות. אבל במבט מעמיק חשוב להבין איך הקיטש, כלומר הפנייה ליופי ולרגש קל לעיכול, הופך לכלי הסתרה. לכך שהאמנות לא משרתת באמת את הציבור אלא את בעלי הכוח. בדיוק בגלל זה, לדעתי האתגר של אמנות בתקופה של פופוליזם הוא כפול. מצד אחד, לייצר חיבור ואהדה ציבורית בלי להתמסר לקונצנזוס. מצד שני, להישאר כוח מאתגר ואוטונומי. אם האמנות תהיה רק כלי שמאתגר, היא תהיה מנוכרת. היא תיחשב אליטיסטית ולא תשפיע. אם היא רק תתחנף, היא לא תביא ערך מוסף, וכך תגרום יותר נזק מתועלת. האתגר הזה, כערך חברתי, ענק. להצליח לגרום לאנשים לאהוב את האמנות, ולהציע להם משהו שיהפוך את החברה לטובה יותר".
איך השתנתה המחאה בישראל מאז תחילת המחאות?
"היא משתנה באופן מובהק ככל שהדמוקרטיה נחלשת. בעבר ראינו מחאות גדולות ומרוכזות. מחאת האוהלים, הפגנות בלפור ואפילו גוש קטיף או הפגנות החרדים. עם התגברות הסימנים למשטר מדכא, לצד מפגני סולידריות ענקיים, מופעי מחאה רבים הופכים קטנים.
"במקביל, יש מגמה ברורה של מעבר לשיבוש, טרולינג ושימוש במסרים מוצפנים. אני מאמין שאנחנו צפויים לראות פחות הפגנות ענק מסודרות ויותר פעולות גרילה ספונטניות שנועדו להתחמק מדיכוי ישיר. מטרתן לבלבל את המשטר ולשמר את ההתנגדות בשטח ובתודעה. במחאה כזו, האמנות לא תהיה רק אסתטיקה תומכת, אלא כלי מרכזי להצפנה, הטעיה וניהול מאבק רעיוני חזותי".
"אין אופציה להתנתק"
אחד הגופים הבולטים בתחום המחאה האמנותית הוא החזית הוורודה. כלנית שרון, 36, מתל אביב, מנכ"לית הארגון מסבירה כי "הבחירה בצבע הוורוד אינה מקרית. "ורוד משויך לנשיות, ילדיות ולקהילה הלהט"בקית", מבהירה שרון. "אלו אוכלוסיות מוחלשות בכל חברה. זה מזכיר לנו על מה אנחנו נאבקות: חברה עם שוויון לכולן ולכולם".
לדבריה, "החזית הוורודה" מתכתבת עם האתוס הישראלי. הן יוצרות שינוי בשפה הוויזואלית של סמלי המדינה, ובהם למשל דגל ישראל. את מגן הדוד מחליף לב בצבע ורוד פסטל. "זה דגל שגורם לך להרגיש טוב. זו לא יציאה נגד המגן דוד, אלא בחירה לתת דגש על חיבור אחר".
הן מזוהות גם באמצעות מעגלי תיפוף. מתופפות ומתופפים, חמושים בתופי סנר מהדהדים שלא נותנים לאף אחד להישאר אדיש. "זה התחיל במקרה", נזכרת שרון. "מצאנו את עצמנו בשנת 2023 בכיכר הבימה, מגיעות עם שני תופים ומובילות צעדה. יש במוזיקה ובתופים עוצמה, כוח לא אלים, סוחף ונותן את הטון. מקצב הוא דבר מחייה. כל אחד יכול לקחת תוף ולהצטרף".
את מרגישה את הצמצום בחופש האמנותי?
"בשנתיים האחרונות היו הפגנות שבהן המשטרה רדפה אותנו ספציפית. היינו מזוהות בוורוד, עם מגפון ותופים. חשבתי לעצמי - 'האם אני צריכה להסתתר? למצוא דרך אחרת להביע את עצמי?' אמשיך להפגין, אבל יש לי חשש להמשך. אם המשטרה רודפת אנשים שלובשים ורוד, לאן עוד נגיע? נעצרתי מספר פעמים, אבל אני אמשיך. אין לי ברירה".
מאיפה המוטיבציה הפנימית החזקה הזאת?
"אם לא ניאבק, לא יהיה לי איפה לחיות. ישראל בסכנה. אנחנו דמוקרטיה בנסיגה. ערך חיי האדם פה התדרדר. יש מלחמה בלי סוף, הפקרה של חטופים, אחים שלנו בשבי, כל כך הרבה זמן. המשמעות של חיים בדמוקרטיה היא להיות מחוברים למציאות. אין אופציה להתנתק. אנחנו צריכים להיות אחראיים על גורלנו. אז תצטרפו אלינו".
