משפחות שכולות מקבלות את חפציהם של הנופלים בתוך ארגזים כחולים ועליהם סמל צה"ל. נוגה קמחג'י, שאחיה דן ז"ל נהרג מפגיעת כטב"ם נפץ ליד מטולה במאי 2024, יצאה למסע בעקבות אותם ארגזים, והציגה את פרויקט הגמר שלה בתערוכת הבוגרים בבצלאל בתחילת החודש. התערוכה כללה שלושה סרטים ומייצגים אומנותיים וחלק קטן ממנה מוצג בגלריית קלור שעדיין מוצגת בימים אלה.
המסע של האחות השכולה - נוגה קמחג׳י, סטודנטית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
(צילום: מיקי שמידט)
בריאיון לאולפן ynet סיפרה נוגה - סטודנטית בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים - על אחיה דן ז"ל: "הוא היה בן אדם של אהבה ושל רוח. יוגיסט, גמיש, גם במחשבה וגם באהבה שלו. הוא תמיד חיבק והיה איש של ידיים, של לתת מסאז'ים, של להעניק - וגם לבנות ולייצר דברים, לדעת לעשות את השיפור הקטן כדי להפוך משהו ליותר נוח".
כמו אצל כל הנופלים, גם לבית משפחת קמחג'י הגיעו ארגזים כחולים. "בארגזים האלה מגיעים החפצים של חללי צה"ל", היא סיפרה. "אצלנו כמה ימים אחרי השבעה, קצינת הנפגעים הגיעה אלינו הביתה והביאה את החפצים של דן. ואז הגיעו הארגזים האלה. אני לא הייתי ברגע הזה בבית. כשהגעתי יותר מאוחר, ההורים שלי אמרו לי שבחדר שלו נמצאים החפצים שלו".
מיד לאחר מכן, סיפרה נוגה, היא נכנסה לחדר של אחיה: "עמדתי מול הארגזים הכחולים האלו, וזה הרגע שבו התחלתי להבין שהוא איננו. דווקא מול האובייקט הקיים הזה הרגשתי יותר את החסר שלו".
נוגה סיפרה על הפרויקט בעקבות הארגזים הכחולים: "זהו בעצם מחקר שלי. נסעתי למפעל, דיברתי עם קצינות נפגעים, עם האנשים שמייצרים את הארגז הזה. הסתובבתי איתו ברחוב, ראיתי מה אני חווה, איך העולם מגיב. לרוב אנשים לא יודעים מה זה. מדי פעם קיבלתי מבטים. צעקו לי 'זה בחירות היום?' כל מיני תגובות כאלה, כי הארגז הזה נראה כמו איזה קלפי".
היא סיפרה על משמעות הארגז עבורה: "הארגז האנונימי, התעשייתי, הגנרי הזה, הוא מסמל גם את המוות הזה. אנחנו רואים חייל, אנחנו רואים חיילים, כאילו, ואז זה בבית שלי, וזה רק של אח שלי. אבל על פניו בחוץ זה עוד חייל. ואז בפרויקט דיברתי עם עוד המון משפחות שכולות, מתוך ההבנה שלא רק אצלי בבית עומדים הארגזים האלה. אם שכולה סיפרה לי שאחרי שנה היא עדיין לא פתחה את הארגזים האלה, והם עומדים בחדר של הבן שלה. אחות של נופל סיפרה לי שיום למחרת היא החזירה את הציוד שלו לחדר. והיום הארגזים במחסן ויש בהם רולר בליידס".
נוגה השיקה אתר אינטרנט, שבו משפחות יכולות לצרף את הסיפור של היקר להן ולשתף מה היה בארגז, גם מתוך מחשבה שדרך החפץ אנחנו יכולים ללמוד על האדם. "אני הרגשתי שזו דרך צדדית בשיחות איתם, לדבר על אח שלי, כאילו להגיד, היו שם סיכות דיקור, כי הוא היה מדקר וכאילו איזושהי דלת צדדית לדבר על אדם ואז על חברה", היא אמרה. "אמא שלי רצתה מהר מאוד להעיף אותם, ואני התרגזתי עוד לפני הפרויקט, ואמרתי 'לא, אף אחד לא נוגע עד שאנחנו לא יודעים'".
