13 חברים איבד איתמר יוסף בבוקר ההוא. במשך שעות ניהל קרב הישרדות, מדלג בין שיחים וערוצי נחל, עד שהצליח להימלט מגיא ההריגה של הנובה. את מה שראה ושמע שם אין הדעת תופסת. אבל יש רגע שחוזר אליו שוב ושוב, רגע אחד בתוך הגיהינום הפרטי שלו שהחל ב-6:29 בבוקר - והסתיים בארבע וחצי אחר הצהריים.
"כשהתחיל הטבח הסתתרנו מתחת לבמה הראשית", משחזר איתמר בקול רגוע שאינו מסגיר את סערת נפשו. "היינו משהו כמו 50-40 חבר'ה, אחד על השני. אחרי קצת יותר משעה הגיע אלינו בריצה אחד המאבטחים של הנובה, ואמר לנו שאנחנו חייבים לברוח. יצאנו מתחת לבמה ורצנו לתוך השטח. המחבלים קלטו אותנו והתחילו לירות. כולל RPG. הם רודפים אחרינו ואנחנו בורחים.
"פתאום אנחנו רואים שתי בחורות שוכבות על הקרקע ללא תזוזה. אמרתי, אין מצב שהן מתות, אולי עוד אפשר להציל אותן. היינו שלושה חברים. ביקשתי מאחד מהם: 'אחי, תבדוק להן דופק, אני לא בדקתי דופק מאז הצבא'. ואנשים נמלטים לכל עבר ומחבלים יורים עלינו - ואנחנו עוצרים ומתכופפים לבדוק אם הן בחיים. הן היו מתות. שתיהן. וזה רגע שלא אשכח לעולם. באותו יום בדקתי דופק ליותר מעשר גופות".
בשלב מסוים התפצלה החבורה וכל אחד מהם רץ לכיוון אחר. "הייתי שעתיים וחצי לבד בשטח עד שהגעתי לטנק של האחים דניאל ונריה שרעבי, שניהלו קרב גבורה והצילו מאות. יצאנו משם בשיירה. נכנסנו לקיבוץ רעים, אבל עדיין הייתה בו לחימה. ברחנו גם משם, ובסוף חברנו לכוח של צה"ל שלקח אותנו למשטרת אופקים".
איתמר, בן 27 ממושב בית עריף, סטודנט לאמנות רב-תחומית, ניהל את מתחם האמנות ("דום") של הפסטיבל כחלק מצוות ההפקה. כיום, לצד לימודיו, הוא מקדיש את זמנו לעמותת "קהילת שבט הנובה" המונה כעשרת-אלפים חברים ותומכת בנפגעי הטבח ובמשפחותיהם (בנובה ובמסיבות נוספות שהתקיימו באזור באותו יום, כולל חטופים שנרצחו בשבי - י"ק) - 412 נרצחים, 44 חטופים - 16 מהם עדיין בשבי חמאס - ו-3,750 שורדים.
לפני כחודשיים פנתה אליו שני זילברשטיין, מנהלת מחלקת התרבות, האמנות ושיתופי הפעולה בעמותה, והציעה לו לצפות איתה בהצגה חדשה בשם "כוכב ושמו נובה".
בדירת קרקע ברחוב החשמל בתל-אביב, שהוסבה לחדר חזרות, הם פגשו את היוצר והבמאי, ארז משולם, ואת שני השחקנים - שחר משולם (בתו של ארז) וסער גרוס עדן.
ההצגה היא פרי דמיונו של ארז, אך מבוססת על תחקיר מעמיק וגם על ניסיונו האישי כנפגע פוסט-טראומה בעקבות אירוע קשה שהתרחש במהלך שירות המילואים שלו בחאן-יונס, בשלהי האינתיפאדה הראשונה.
"כוכב ושמו נובה" מגולל את סיפורם של שני צעירים ששרדו את הטבח, מאי ובן זוגה בר, ומתרחשת בדירתם השכורה בתל-אביב שנה אחרי.
בבוקר 7 באוקטובר, בשעה 6:27, בר הציע נישואין למאי כשהם מוקפים בחבריהם הטובים ביותר - גאיה, איתן ואסנת. שתי דקות אחר כך נפתחו עליהם שערי הגיהינום. גאיה ואסנת נרצחו לנגד עיניהם, איתן נחטף ורק הם שרדו. שלמים בגופם אך מצולקים בנפשם, כל אחד מהם מתמודד עם הפוסט-טראומה באופן שונה לחלוטין, ומי שהיו בפסגת העולם - מוצאים את עצמם משני צדיה של תהום שהולכת ונפערת ביניהם.
קטע מתוך ההצגה "כוכב ושמו נובה"
(צילום: יואב קרן)
איתמר ושני, שבעלה תומר הוא בעצמו שורד הנובה, הלכו לצפות בהצגה כדי לבחון את שילובה בפעילויות התרבות של העמותה.
"בשבילי, כשורד, זו הייתה חוויה מטלטלת", מספר איתמר. "תוך כדי ההצגה היו לי כמה נפילות. למשל, יש קטע שהתאורה הופכת להיות אדומה והבחורה, מאי, פתאום הכול חוזר אליה ומציף אותה. ושם הלב שלי נפל. הטראומה מציפה אותך וכל הגוף שלך מתחיל לרעוד. זה כמו שמישהו חותך אותך בכביש ואתה אומר: 'יואו, עוד שנייה הייתי מוריד את האופנוע הזה'.
"אמרתי לעצמי: או שאני קם ויוצא שנייה לקחת אוויר, או שאני ממשיך לצפות בהצגה עד הסוף, ואז יוצא לסיגריה ונרגע. נשארתי עד הסוף. אחרי זה אמרתי לשני שאני לא ממליץ לשורדים לצפות בהצגה. זה לא בשבילם".
השורדים הם גם לא קהל היעד של ההצגה. "היא מיועדת לקהל הרחב שרוצה לדעת מה עובר עלינו", מסביר איתמר, "ואת המסר הזה ארז והשחקנים המדהימים הצליחו להעביר בצורה טובה מאוד.
"הרבה שורדים יגידו לך שהם עובדים ונפגשים עם חברים ואפילו יוצאים למסיבות, אבל כשהם מגיעים הביתה - משהו קורה להם. אין לך מושג כמה זוגות של שורדי נובה שכבר עמדו להתחתן נפרדו אחרי האסון, כי כל אחד מהם מתמודד עם הטראומה בצורה שונה, והם כבר לא יכלו להכיל זה את זו. בדיוק כמו הדמויות בהצגה".
12 צפייה בגלריה
שחר משולם וסער גרוס ב"כוכב ושמו נובה". "כל אחד מתמודד עם הטראומה בצורה אחרת"
(צילום: יואב קרן)
אחרי שצפתה בהצגה, החליטה שני לפרוס עליה את חסות העמותה. "ההצגה מייצרת את השיח הציבורי שאנחנו שואפים אליו כקהילת שבט הנובה. היא מעלה את המודעות לפוסט טראומה של השורדים ולא פחות חשוב: מחדדת את העובדה שכל אחד מהם מתמודד עם הטראומה בצורה אחרת, וזקוק למעטפת טיפולית שתתאים לצרכיו".
היא פנתה לעיריית תל-אביב, ולפני כשבועיים עלה המחזה על במת אולם צוקר בהיכל התרבות. "תומר היה אמור לבוא איתי, אבל רגע לפני שיצאנו מהבית אמרתי לו: 'אל תבוא. זה לא יעשה לך טוב'".
"הרגשתי כמו חיה בכלוב"
אחד החלומות של ארז, ומתרוצצים לו הרבה כאלה בראש, הוא להציג את המחזה בכנסת.
הרעיון להצגה נולד אצלו זמן קצר אחרי השבת הארורה. "כשישבתי מול הטלוויזיה וראיתי את הילדים היפים האלה נמלטים על נפשם, רצים הלוך וחזור, ללא רועה, ללא צבא, ללא מדינה, הבנתי מה עובר עליהם. הרגשתי כמו חיה בכלוב. זה זרק אותי ל-7 באוקטובר שלי, אל הגג בחאן-יונס".
7 באוקטובר 1992, צהרי יום הכיפורים. צה"ל שולט עדיין בכל רצועת עזה. האיום העיקרי הוא אבנים ובקבוקי תבערה. על גג בניין בן שלוש קומות בשוק של חאן-יונס עומדים ארבעה חיילי מילואים. מפקד הכוח הוא הגולנצ'יק ארז משולם. בשירותו הסדיר היה לוחם ומ"כ בפלוגה הרובאית של גדוד 51. שלוש שנים בלבנון עם הפוגות קצרות לאימונים. צור, צידון, ציר החוף, עין זחלתא. אין ספור היתקלויות עם מחבלים. מטעני צד. מה זה בשבילו קו בחאן-יונס?
אנחנו יושבים בחדר החזרות, וארז משחזר לפרטי-פרטים את האירוע שצילק את נפשו ואת גופו. "המשימה שלנו הייתה לתצפת נהג ולשמור שלא פוגעים בסיורים שלנו. היו שם שני בתי ספר. לאחד קראו בקשר 'תיכון חיפה' ולשני קראו 'תיכון חדש'.
"בשעה 11:30 ראינו שהסוחרים מתחילים לקפל את הבאסטות בשוק. הבנתי שהם מתכננים משהו, ודיווחתי בקשר שהולך להיות אירוע. לא עוברת רבע שעה, ומתחילים לזרוק עלינו ביצים סרוחות. ואז, ב-12:00 בדיוק, בתיאום מושלם, הם יצאו בהמוניהם מבית הספר, הקיפו את הבניין שלנו והתחילו להפציץ אותנו באבנים, בקבוקים, ברזלים, נינג'ות וסכינים.
"הייתי עם שני לוחמים ותיקים ששירתו איתי בלבנון, וחייל נוסף שהיה חדש בפלוגה. אמרתי לשני הוותיקים לרדת למטה ולשמור על הדלת, שאף אחד לא יפרוץ פנימה, ודיווחתי בקשר שאנחנו מותקפים על ידי מאות עזתים. המ"פ שלי התחיל לנסוע לכיוון שלנו, אבל כשעבר בציר הראשי - הם הפילו קיר על הג'יפ שלו. הוא לא נפגע, אבל גם לא הצליח להתקדם. ובינתיים אנחנו ממשיכים לחטוף אבנים, בקבוקים, מה לא. אמרתי לעצמי דבר אחד: אני את החיילים שלי מחזיר הביתה בחיים".
12 צפייה בגלריה
משולם (במרכז) במהלך השירות. "אמרתי לעצמי דבר אחד: אני את החיילים שלי מחזיר הביתה בחיים"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
12:45. שעה מתחילת האירוע, והתגבורת לא נראית באופק. ארבעה מילואימניקים מול המון שמבקש לעשות בהם שפטים. "היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהם יפרצו את הדלת ויבצעו בנו לינץ'. עליתי ברשת הקשר הגדודית והודעתי: 'אם תוך חמש דקות לא מגיע לפה חילוץ, אני פותח באש.
"ואז עולה מולי רוני דניאל, המג"ד, ואומר לי: 'אלף-משה (ארז משולם), אני מבקש ממך להירגע" - ארז מחקה את קולו הסמכותי של רוני דניאל ז"ל, לימים הכתב הצבאי של חברת החדשות. "אמרתי לו, 'הבטחתי לחיילים שלי שאני מחזיר אותם חיים הביתה - וזה מה שהולך להיות'. ורוני אומר לי: 'תהיה רגוע'.
"עכשיו, אם יש מישהו שאני יכול לסמוך עליו זה רוני דניאל. הוא היה מפקד מדהים. קצין משכמו ומעלה. לרגע לא חשבתי שמישהו מזלזל בנו, אבל הייתי חייב להבהיר את חומרת המצב. עניתי לו: 'נשארו לך ארבע דקות לשלוח תגבורת. רות סוף'. אין כזה דבר שחייל אומר למג"ד בקשר 'רות סוף.' וכל הגדוד שומע.
"איך שאני מסיים את השיחה, החייל הצעיר אומר לי, 'מישהו מנסה לטפס על המרזב'. אמרתי לו, 'קח רימון הלם ותזרוק'. איך שהחייל הוציא את הנצרה הוא חטף אבן בפרצוף, והרימון נפל עשרה סנטימטר ממני. רימון הלם אמור לעשות בעיקר רעש, אבל כבר הצטברה על הגג שכבה עבה של אבנים, זכוכיות וברזלים. ברגע שהרימון התפוצץ, הכול עף לי לפנים. הפרצוף שלי נשרף והשערות שלי נעמדו לצדדים כמו בן-גוריון. שתי דקות אחר כך הגיע כוח גדול לחלץ אותנו. גם משמר הגבול, גם הפלוגה שלנו. לא הרגשתי כאב. כלום. עוד לא קלטתי שאני פצוע".
בדו"ח שמילא הרופא בשטח נכתב שפציעתו קלה. אבל כשהגיע לבית החולים ברזילי באשקלון התברר שמדובר בפגיעת ראש לא פשוטה, והיא עוד תלך ותסתבך. אל הפציעה הפיזית תצטרף בהמשך גם הפוסט-טראומה.
"הפכתי להיות 'הפצוע מחאן יונס'"
באותה תקופה, ארז כבר היה נשוי ואבא לילדה קטנה. היום, בגיל 61, הוא אב לשתי בנות ובן וסבא לשלוש נכדות. הוא נולד בכפר שלם, גדל בשכונת התקווה בתל-אביב, ומתגורר באחת השכונות הדרומיות של אשקלון. אביו, עובדיה משולם, היה ממקימי סיירת גולני ונפצע במלחמת העצמאות.
"בכיתה ז' עברתי לבית ספר במרכז תל-אביב במסגרת האינטגרציה. ישבתי בכיתה והבנתי שאין לי מה לחפש שם. הלכתי לרחבה של מוזיאון תל-אביב, שמתי כובע והתחלתי לעשות תיאטרון רחוב".
ארז משולם: "הסתובבתי בבית כמו אריה בכלוב. הרגשתי שהגוף שלי בוער. איבדתי את הזהות שלי, הפכתי להיות 'הפצוע מחאן יונס'. אבל מה שהכי הרג אותי זו הבדידות. אנשים התחילו להתרחק ממני. הם לא יכלו לשבת מול הדמעות שיורדות ללא שליטה. זו הרגשה נוראית, שאף אחד לא צריך אותך"
ב-1988, אחרי שחרורו משירות סדיר, הקים עם כמה חברים את תיאטרון הכרכרה, שפועל כבר 36 שנה. "רצינו לקנות כרכרה ולנדוד איתה ברחבי הארץ. כשסיפרתי לבת הזוג שלי היא אמרה: 'או אני, או הכרכרה'. ויתרתי על הכרכרה, אבל השם נשאר". במקביל עבד כנהג משאית בקו חלוקה.
ואז נחת בתיבת הדואר שלו צו המילואים, שאחריו שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
"כמה ימים אחרי הפציעה, אני מדבר עם אשתי מהטלפון הציבורי במחלקה - ופתאום חושך בעיניים. איבדתי את הראייה. מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו? אחרי שבוע חזרה לי הראייה, אבל איבדתי את השליטה על מנגנון הדמעות. התחילו לרדת לי דמעות חופשי.
"העבירו אותי לתל השומר, ועברתי שם בדיקת ביופידבק (מערכת ממוחשבת שמנטרת את מדדי הגוף ומשמשת לטיפול בכאב, לחץ וחרדה - י"ק). התוצאות היו על הפנים. ואני יושב שם ומחייך. היו בטוחים שמשהו הסתובב אצלי בראש. שלחו אותי לפסיכיאטר. ישבתי מולו ואמרתי: 'אני בסדר. לא רוצה אחוזי נכות, לא רוצה כלום, רק לחזור לבמה ולמשאית'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אני יודע מה עברת. אין טעם שתסבול'. נתן לי תרופות פסיכיאטריות, אבל לא לקחתי אותן. האמנתי ביכולת שלי להתגבר לבד".
שנה וחצי היה בשיקום, מחלק את זמנו בין ישיבה בבית בחוסר מעש לבין אשפוזים וטיפולים. "הסתובבתי בבית כמו אריה בכלוב. הרגשתי שהגוף שלי בוער. איבדתי את הזהות שלי. הפכתי להיות 'הפצוע מחאן יונס'. אבל מה שהכי הרג אותי זו הבדידות. אנשים התחילו להתרחק ממני. הם לא יכלו לשבת מול הדמעות שיורדות ללא שליטה. זה כמו לראות סרט טורקי. נשארתי בלי חברים. זו הרגשה נוראית, שאף אחד לא צריך אותך".
היתה לך משפחה. אישה, ילדה קטנה. הם היו צריכים אותך.
"כן, אבל לא הייתי גבר, אחי. לא יכולתי לפרנס את המשפחה. אפילו במיטה כבר לא הייתי אותו אדם. באף תחום. פתאום אשתי צריכה להילחם בבנק שייתנו לנו יותר אשראי, ואותם לא מעניין שנפצעתי בעזה.
"עד שיום אחד נכנסתי לחדר ולא יצאתי ממנו יומיים. אחרי יומיים לקחתי דף וכתבתי שתי מילים: 'עלי שלכת'. יצאתי החוצה ורצתי בגשם השוטף, כדי להוציא את כל האנרגיה שהייתה כלואה לי בגוף. חזרתי הביתה ובתוך יומיים סיימתי לכתוב מחזה בשם 'סתיו', על בן אדם שכלוא בתוך עצמו.
"מאותו רגע, החלטתי להקדיש את חיי כדי לעורר מודעות לנושאים חברתיים ולשים זרקור על האנשים השקופים. אגב, חזרתי גם למילואים ואפילו השתתפתי במבצע 'חומת מגן'".
מאז ועד היום כתב, ביים והפיק יותר מ-20 הצגות סביב נושאים כמו אלימות מינית ואלימות במשפחה, התמכרויות לסמים ולאלכוהול, בריונות רשת, ניצולי שואה ועוד. קהל הלקוחות כולל בתי ספר ומוסדות חינוך, רשויות מקומיות, גופים ממלכתיים ועמותות.
בשנות ה-90 אף יזם פרויקט מיוחד ושנוי במחלוקת בשם "ארבעה מחזות ופנחס אחד", שבמסגרתו ליווה אסירים בכתיבה, בימוי ומשחק במחזות פרי עטם.
העשייה האמנותית סייעה לו להתמודד עם הפוסט-טראומה של עצמו, אבל גם לעורר מודעות לתופעה שטואטאה במשך שנים מתחת לשטיח.
עם המטען האישי שלו ניגש לכתוב ולביים את "כוכב ושמו נובה". ארז מדגיש כי המקרה שלו שונה לחלוטין. "החיילים שלי ואני היינו חמושים מכף רגל ועד ראש. אם לא היו באים לחלץ אותנו, היינו מבעירים את עזה. הילדים בנובה היו חמושים בבגד שלהם, בריקוד, בביטחון שיש להם מדינה, בביטחון שיש להם צבא, בביטחון, בביטחון, בביטחון" - הוא מרים את קולו בכעס.
את עיקר זעמו מפנה ארז כלפי הפלסטינים. "7 באוקטובר היה מחול של אונס, של רצח, של ברבריות. ואתה לא שומע שום זעקה בצד הערבי. שום התנערות מהמעשה המפלצתי הזה. אולי כמה אנשים שאמרו כמה מילות גינוי מנומסות, והקפידו על הדרך לגנות גם את ישראל. איך הם בכלל יכולים לקרוא לעצמם עם?".
12 צפייה בגלריה
שחר משולם בתפקיד "מאי". "היינו צריכים לעשות תחקיר מעמיק לקראת ההצגה"
(צילום: יואב קרן)
כשארז מתאר את הצעירים והצעירות שנסים על נפשם, שחר מתחילה לדמוע. בת 28, הצעירה מבין שלושת ילדיו. אחותה הבכורה, הדר, שכותבת את המוזיקה לחלק גדול מההצגות, שירתה כלוחמת קרקל וקיבלה את אות מצטיינת הנשיא על גילוי אומץ ונחישות בשתי היתקלויות בגבול מצרים. האח האמצעי, ירדן, שירת כמו אביו בגדוד 51 של גולני ועוסק אף הוא באמנויות הבמה.
שחר שירתה כשוטרת סיור פלילי, "אבל פעם-פעמיים בשבוע הייתי בתגבורים בהר הבית ובעיר העתיקה. היה לי את אקדח יריחו שלי, אם-16 מקוצר". היא נמצאת על הבמה מגיל חמש, אך מעולם לא למדה משחק באופן פורמלי. "המורה שלי זה אבא שלי", היא מסבירה. בזמן החזרות, אגב, היא לא קוראת לו "אבא" אלא "ארז".
ארז: "בעבודה היא לא הבת שלי. אם היא לא תהיה טובה, היא לא תהיה בתיאטרון".
שחר משולם: "אני יודעת מה זו פוסט-טראומה; מה זה לבהות במשך שעות בתקרה; מה זה להריח את הריח של הפדופיל שפגע בי שנים אחרי שזה קרה; מה זה להיכנס להתקף חרדה מטורף. ועדיין, זה לא מתקרב לזוועות שהאנשים האלה עברו בנובה"
ההצגה "למה באות הדמעות", שגם אותה ביים וכתב אביה, מבוססת על סיפורה האישי. "עברתי תקיפה מינית על ידי אדם מבוגר במשך שלוש שנים, מגיל 13 עד 16. הוא הורשע בבית המשפט וישב בכלא. אני רק השחקנית המחליפה בהצגה הזאת, כי לא הייתי מסוגלת להיכנס לסיטואציה הזאת ולעשות אותה שוב ושוב".
עד כמה הטראומה שעברת עוזרת לך להיכנס לדמות של מאי?
"אני יודעת מה זו פוסט-טראומה; מה זה לבהות במשך שעות בתקרה; מה זה להריח את הריח של הפדופיל שפגע בי שנים אחרי שזה קרה; מה זה להיכנס להתקף חרדה מטורף. ועדיין, זה לא מתקרב לזוועות שהאנשים האלה עברו בנובה. שחר היא לא העניין פה. השורדים הם העניין. לא באתי ואמרתי: 'אני יודעת מה זה פוסט טראומה. יאללה, נלך על זה'. היינו צריכים לעשות תחקיר מעמיק לקראת ההצגה".
התחקיר כלל, לצד שיחות עם שורדים, גם ביקור באתר הנובה. "יום שלם הסתובבתי בין השלטים", מספר ארז. "עברתי תמונה-תמונה והסתכלתי בעיניים של הילדים היפים האלה. לא שמות, לא כלום, רק עיניים. כי העיניים הן החלון לנשמה. ואז נכנסתי למכולת המוות, שעל הקירות שלה שמו את ההתכתבויות האחרונות של אלה שנרצחו בתוכה. אמרתי לעצמי: 'מה הייתי עושה אם זו הייתה הבת השלי, שם בתוך המכולה?"
12 צפייה בגלריה
אתר הנובה בחניון רעים. "יום שלם הסתובבתי בין השלטים, מישיר מבט לעיניים של הילדים היפים האלו"
(צילום: ספיר גורדו)
סער, שמגלם בהצגה את בר, איבד שני חברים בנובה: עדן נפתלי ז"ל והשוטר רס"מ אוריאל אברהם ז"ל. "כשהגעתי עם שחר לנובה, נכנסנו לאחת המיגוניות, ופתאום אני רואה את התמונה של עדן וקולט שזה המקום שבו נרצחה. עוד אפשר היה להריח את אבק השריפה. כשהגענו לאתר המסיבה, מיד חיפשתי ומצאתי את השלטים עם התמונות של עדן ושל אוריאל".
הוא בן 24, גדל בערד ומתגורר בפתח-תקווה. שירת כנגביסט בגדוד "דוכיפת" שבחטיבת כפיר, יצא לקורס מפקדים והיה בין הכוחות שהתמודדו עם הפגנות יום שישי בגבול הרצועה, כשעשרות-אלפי עזתים התקרבו לגדר והשליכו אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים. לקראת סוף השירות עבר להיות תומך לחימה בגלל פציעת מאמץ. לאחר שחרורו למד משחק בסטודיו "אימפרו". במקביל לעבודתו בתיאטרון, הוא מנהל שני חדרי בריחה.
המילה הזאת, "בריחה", קיבלה משמעות שונה לחלוטין מאז 7 באוקטובר. "כשהיינו בנובה החלטתי לעשות את מסלול הבריחה של השורדים", מספר סער. "נכנסתי איזה שני קילומטרים לתוך השמורה. תוך כדי ריצה בשטח אני זורק את המונולוגים שלי מההצגה. בהתחלה בקול חלש, כי היו מסביב אנשים, וכשראיתי שאני לבד, התחלתי לצעוק אותם. זה עזר לי להבין את הדמות של בר".
שחר: "כשעברנו בין השלטים עם התמונות אמרתי לעצמי, 'וואי, זאת גאיה וזאת גאיה וזאת גאיה, וזאת אסנת, וזה איתן, וזאת גם אסנת'. כשאני מדברת בהצגה על גאיה, על איתן, על אסנת, אני רואה בדמיון את העיניים המדהימות האלה".
בסוף ההצגה מזכירה "מאי" את די-ג'י קידו, ומזמינה את הקהל לרקוד לצלילי טרק שיצר. מתן (קידו) אלמלם ז"ל, מהשמות הבולטים בסצנת הטראנס בישראל, הוא אחד מנרצחי הנובה.
"הוא יכול היה להימלט, אבל נשאר כדי לעזור בפינוי האנשים", מספרת שחר. "כשהיינו שם ראיתי את פינת ההנצחה שעשו לו, עם ברקוד לטרק האחרון שלו. וזה הטרק שאיתו אנחנו מסיימים את ההצגה".
"לא הייתי אמור להיות עכשיו בחיים"
אחד הדברים שעוזרים לשורדי הנובה הוא שמדובר בקהילה מגובשת. זה בא לידי ביטוי בפעילות הענפה של העמותה - סיוע לשורדים ולמשפחות במיצוי זכויותיהם מול הרשויות, גיוס תרומות והסברה בארץ ובעולם, מלגות לימודים, ירידי תעסוקה ושלל יוזמות כמו ימי ספורט, טיולי ג'יפים, אמנות טיפולית, יוגה ומדיטציה ופעילויות לילדי השורדים והנרצחים.
תומר זילברשטיין ואשתו שני, יחד עם חבריהם לצוות העמותה, מקדישים לכך חלק ניכר מזמנם.
תומר היה המפיק בפועל של הנובה, והועסק כשכיר על ידי הבעלים של האירוע. "הייתי במיגונית בכניסה לעלומים שנרצחו בה לפחות עשרה חבר'ה. זרקו לנו פנימה שלושה רימונים. ירו עלינו אר-פי-ג'י. אני מדבר איתך בטעות. לא הייתי אמור להיות עכשיו בחיים. וזה לא נגמר שם. היו לי 17 שעות של קרחנה. חילצתי משהו כמו 200 איש. ראיתי מאות גופות. איבדתי 120 חברים, ביניהם כאלה שהתחננתי בפניהם שיתפנו והם העדיפו להישאר ולעזור לאחרים. ושבוע אחרי זה הקמנו את העמותה".
תומר זילברשטיין: "חוויתי בשנה וחצי האחרונות שבעה התקפי פוסט טראומה. אתה מרגיש לחץ בחזה, כל הגוף שלך הופך להיות נוקשה. שום כדור לא יכול לעזור. לפעמים זה בא לביטוי בהתפרצויות שלא קשורות לכלום - גם בבית וגם כלפי אנשים זרים"
איך אתה רואה את התפקיד של העמותה?
"אנחנו, אנשי הנובה, ובעיקר צוות העמותה, החלטנו לקחת אחריות. לא על האסון עצמו - המערכת עבדה מאוד מסודר והכול נעשה עם אישורים - לקחת אחריות על השורדים ועל המשפחות.
"בתחילת הדרך פגשתי איש מדהים: האלוף במילואים דורון אלמוג, יו"ר הסוכנות היהודית. הוא אמר לי, 'אני מסתובב עם טראומה יותר מ-50 שנה. יש אנשים עם כתפיים רחבות שיכולים לשאת את זה, אתה נראה לי אחד מהם, ויש אנשים עם כתפיים פחות רחבות, שצריכים עזרה'. בשביל זה העמותה קיימת".
זה לא שהטראומה חולפת לידו. "בחודש הראשון מיגנתי את כל הבית - מצלמות, צ'קלקות, אזעקות. הבאתי כלבת רידג'בק. בחודש וחצי הזה כמעט ולא יצאתי מהבית, עד שהכריחו אותי ללכת למרחב הטיפולי שהקמנו בקיסריה".
הוא בן 51, אב לילד בן 13 ולילדה בת 18 ומתגורר במושב חרוצים שבשרון. "יום אחד, כמה שבועות אחרי הטבח, אני שם לב שהבן שלי מתנהג מוזר. כאילו הוא חושש לעבור ליד חלונות. שאלתי אותו, 'למה אתה ככה?' הוא ענה, 'כי אני רואה מה אתה עושה'. ואז אמרתי לעצמי: הופה, הופה, הופה, עכשיו אתה מתחיל לדפוק גם את הבן שלך. לא מגיע לו. זה אחד הדברים שגרמו לי להתאפס".
איך הפוסט טראומה באה לידי ביטוי היום?
"הלילה, למשל, לא ישנתי דקה. חיכיתי לאזעקה. הטריגר שלי הוא בעיקר ביטחוני. חוויתי בשנה וחצי האחרונות שבעה התקפי פוסט טראומה. אתה מרגיש לחץ בחזה, כל הגוף שלך הופך להיות נוקשה. שום כדור לא יכול לעזור. לפעמים זה בא לביטוי בהתפרצויות שלא קשורות לכלום - גם בבית וגם כלפי אנשים זרים. אחרי חמש דקות אני מתבאס ומתנצל. למזלי, המשפחה סולחת לי".
כמה חודשים אחרי האסון, תומר חזר בפעם הראשונה לאתר הנובה. "פתאום ניגשת אליי אימא עם שני ילדים, בן ובת. היא שואלת, 'תגיד, אתה קשור לפה?'. אני אומר לה: 'כן, אני הפקתי את זה בפועל'. בסוף אין אף אחד שמכיר את האתר טוב ממני.
"ואז האישה מספרת לי שבעלה נרצח בנובה. והבן הגדול אומר לי: 'אני רוצה להבין בדיוק איפה אבא שלי מת'. ואנחנו הולכים ימינה, שמאלה, מנסים לעשות הצלבות עם סרטונים. בסוף אמרתי לו: 'תקשיב, מה זה משנה אם הוא מת 20 מטר לפה או לשם? מה שחשוב זה שתדע שאבא שלך טיפל בפצועים עד הרגע האחרון. הוא היה גיבור".
איתמר יוסף עדיין לא חזר אל זירת הטבח. "זו מעמסה רגשית גדולה מדי. יש לי את הלימודים שלי, את העיסוקים שלי. אני מתמקד בלהרים את עצמי. ברגע שארגיש מוכן, אחזור לשם".
