לזכרו של רס"ל (במיל') רועי וסרשטיין ז"ל
תום וסרשטיין יושב בסלון דירתו בנתניה, בידיו הוא אוחז בתמונה של אחיו הצעיר רועי. בתמונה, רועי מחייך - חיוך רחב ותמים של בחור צעיר עם שמחת חיים ועתיד שלם לפניו.
"יש בינינו פער של 11 שנים", הוא אומר בקול חנוק ועם דמעות בעיניו, "אבל היינו קרובים מאוד, חברים ממש והוא חסר לי בכל רגע ביום. יומיים לפני שהתאבד הוא שיחק כאן, בסלון הזה, עם הבנות שלי. רועי היה דמות להערצה, כולנו הערצנו אותו, אי אפשר היה שלא".
לתמיכה במיזם "הנר הדולק" לזכרו של רועי וסרשטיין ז"ל - לחצו על הלינק
רס"ל (במיל') רועי וסרשטיין שירת יותר מ-300 ימים בחוליית פינוי בחטיבה 401 של שריון. כחלק מתפקידו בשירות הוא פינה חללים ופצועים, והיה זה שהביט באומץ שאין לו שיעור על זוועות שהותירו אותו חסר מנוחה וחדרו לחלומותיו.
5 צפייה בגלריה
תום וסרשטיין אוחז בתמונתו של אחיו, רועי ז"ל. "הוא לא חזר אותו דבר מהמלחמה"
(צילום: נמרוד גליקמן)
תום עדיין זוכר את אחיו כפי שהיה לפני המלחמה - מלא חיים ואור. אבל היא שינתה אותו. "כשחזר הביתה, הוא לא היה אותו רועי", נזכר האח בכאב.
לפני חודש וחצי, ב-30 ביולי, שבועות בודדים לפני יום הולדתו ה-25, רועי שם קץ לחייו בבית הוריו בנתניה. הוא לא הותיר אחריו מכתב או מילים שישפכו אור על רגעיו האחרונים.
אחד הדברים שכן נשארו מרועי היה הביטוי "לא זה לא הרבה מה שאני רוצה" - משפט שנחקק בזיכרון המשפחתי, והפך לסמל של מה שהוא חווה. בני המשפחה אף הדפיסו אותו על סטיקרים לזכרו.
"לא עושים הסברה למשפחות. אף גורם מקצועי לא מסביר איך מתמודדים עם מי שסובל מהלם קרב. בשביל שהסביבה הקרובה של הלוחם תוכל לקבל עזרה, חייבים לפנות לאיש מקצוע פרטי. זה אומר המתנה ארוכה ומתישה, ולפעמים - עד שמצליחים להגיע לטיפול, זה כבר מאוחר מדי"
"העובדה שלא השאיר מכתב - מלווה אותי במחשבות כל הזמן", אומר תום, "אבל גם בלי הסברים, הוא השאיר מסר חשוב: אסור לשתוק, צריך לדבר על הטראומה ולעזור לאחרים שעוברים את מה שהוא עבר, לא להשאיר אותם לבד עם החרדות והכאב. וזה בדיוק מה שאעשה לזכרו".
לפרוץ את מחסום השתיקה
כבר במהלך השבעה הבין תום שאף אחד לא מכין את הסביבה הקרובה לקליטת לוחמים הלומי קרב ופוסט-טראומתיים, לא כל שכן מעניק לה את הכלים הנדרשים להתמודדות עם המצוקה שהם נושאים על גבם כשהם יוצאים משדה הקרב.
5 צפייה בגלריה
"אף גורם מקצועי מטעם הצבא או המדינה לא מסביר איך מתמודדים עם מי שסובל מהלם קרב"
(צילום: נמרוד גליקמן)
"לא עושים הסברה למשפחות", הוא אומר בכאב. "אף גורם מקצועי מטעם הצבא או המדינה לא מסביר איך מתמודדים עם מי שסובל מהלם קרב".
הבעיה, לדבריו, מתחילה כבר בבית. "בשביל שהסביבה הקרובה של הלוחם תוכל לקבל עזרה, חייבים לפנות לאיש מקצוע פרטי. זה אומר המתנה ארוכה ומתישה, ולפעמים - עד שמצליחים להגיע לטיפול, זה כבר מאוחר מדי".
אחרי מותו הטרגי של רועי, החליט תום להקים מיזם בשם "הנר הדולק". "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן", הוא מסביר את המשמעות מאחורי השם שבחר. מטרת המיזם היא לעודד לוחמים לפרוץ את מחסום השתיקה ולדבר על הטראומה שלהם.
"חיילים מתביישים לפתוח את הפה", הוא מסביר בכאב. "אבל אפשר גם לבכות, אפשר לבקש עזרה. זו לא בושה - להיפך, לדבר על הכאב ועל הקושי זה האומץ האמיתי".
תום כבר התחיל לפעול לקראת הקמת המיזם - בשיתוף עם אגף הנוער והצעירים של עיריית נתניה, ובתכנון פעילויות במכללת נתניה ובמכללת "אפקה", שבה למד רועי. "לפני כחודש ערכנו מפגש ראשון עם אנשי המיזם, נפגשנו כדי לשמוע מה אנחנו צריכים כדי להצליח להתקדם עם המיזם ואיך אנחנו רוצים שהוא ייראה", הוא מספר.
"השאיפה היא לפתוח בנתניה מועדון שבו אפשר יהיה לדבר בגלוי, להציף רגשות ולקיים סדנאות. החזון שלי הוא שהמיזם הזה יהיה בכל עיר בישראל - מקום שבו חיילים בסדיר, מילואימניקים ואנשי ביטחון יוכלו להגיע ולקבל את הסיוע לו הם זקוקים, על ידי אנשי טיפול מקצועיים. מעין מרחב פתוח לשיח ולהסברה על הלם קרב, ומקום לשמר את זכרו של רועי".
"להכריז על 'מצב חירום נפשי'"
סיפורו של רועי הוא חלק ממגפה רחבה יותר. למרות שירותו הארוך וחשיפתו לטראומות קשות מנשוא, הוא - כמו חיילי מילואים רבים אחרים - לא פנה לקבלת הכרה על היותו פוסט-טראומטי. כתוצאה מכך, רועי לא הוכר כחלל צה"ל - מאחר שסיים את שירות המילואים האחרון שלו במאי, ולא היה בצו פעיל בעת מותו.
כך, הגיבור שפינה חללים ופצועים במשך מאות ימים הובא למנוחות בהלוויה אזרחית, ללא ההכרה הראויה לו.
האירוע הטרגי של רועי הצטרף לשורה של מקרים דומים שהתרחשו מתחילת המלחמה. בעקבות כך, משרתי מילואים קראו לממשלה להכיר ב"זינוק במספר מקרי האובדנות" ולהקצות סיוע מיידי. הם יזמו עצומה בכותרת: "מכריזים על מצב חירום נפשי - תומכים בלוחמים, עוברים את זה ביחד!"
"היום זה רועי וסרשטיין ז"ל, ובחודש האחרון אנחנו קמים כל יום ל'הותר לפרסום' שנפל בבית", כותבים יוזמי העצומה. "לצערנו הרב, רק כשהמקרים מגיעים לאסון - התקשורת והפוליטיקאים נזכרים בנושא. אנחנו קוראים לממשלת ישראל להכריז על 'מצב חירום נפשי' ולהקצות משאבים לטובת טיפול אקטיבי בכל לוחם ובכל מתמודד נפש".
"רועי תמיד יישאר בלבם של אלה שאהבו אותו", אומר תום. "הנר שהדליק ממשיך לבעור, מאיר דרך לחיילים אחרים הנאבקים באותם קשיים ומחפשים דרך לחזור לחיים תקינים".
אל תישארו לבד
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או בקו הסיוע של עמותת נט"ל במספר 3362. קו הסיוע 'נפש אחת", המיועד למשרתי צה"ל, זמין 24/7 בטלפון 8944*
