אדמה חומה, שורות ירק מסודרות וידיים קטנות שעובדות זו לצד זו: בחווה החקלאית של הכפר השיקומי "עדי נגב-נחלת ערן", מתרחש מפגש חברתי שחורג מגידול ירקות רגיל. "אני אוהב לעזור לילדים מהכפר לעשות דברים שהם לא יכולים לעשות", מסביר מאור בוקובזה בן ה-11 ממושב גילת, שמגיע לכאן מדי שבוע.
בחווה הזו, שנחנכה לפני כשנתיים וחצי סמוך לאופקים, נוצר מפגש ייחודי בין ילדים ובוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, מומים גנטיים וקשיים פיזיים מורכבים - לבין תלמידים מבתי ספר בסביבה.
7 צפייה בגלריה
"התלמידים נקשרים זה אל זו במהירות". החווה הטיפולית ב"עדי נגב-נחלת ערן"
(צילום: באדיבות "עדי נגב")
"לפעמים יש אתגרים בתקשורת הראשונית, אבל התלמידים נקשרים אליהם במהירות", מספרת ליזי שקד עדני, מנהלת החווה. "מדהים לראות איך אחרי כמה ביקורים נעלמים המחסומים - והופכים לחיבור אמיתי.
"נוצר קשר מאוד מיוחד בין הילדים עם הצרכים המיוחדים לתלמידים", מוסיפה ליזי. "בשבילם, התחושה היא להיות חלק מהקהילה והחברה. העבודה, העשייה והלמידה המשותפת במפגשים הקבועים, פותחת את הלבבות אצל שני הצדדים".
קהילה שצומחת מהאדמה
כאלף תלמידים מבתי ספר באזור מגיעים מדי שבוע לחווה החקלאית בכפר השיקומי "עדי נגב-נחלת ערן". החווה, שהיא חלק ממרכז הפועל כבר תשע שנים וכולל גם חוות סוסים ופינת חי, היא החווה היחידה כיום בישראל המשלבת בין אוכלוסייה עם מוגבלויות מורכבות לכלל הקהילה.
רוב הדיירים בכפר השיקומי אינם ילדים, אלא בוגרים מעל גיל 21. מתגוררים בו 170 דיירים מכל הארץ, עם מוגבלות שכלית-התפתחותית ברמה בינונית עד עמוקה. רבים מהם אינם מדברים כלל, וצוות מקצועי, הכולל עובדים סוציאליים, מלווה אותם באופן קבוע.
בית הספר במתכונתו המשלבת פועל כבר שלוש שנים ומשרת 45 כיתות מאזור אופקים, המושבים והקיבוצים בנגב המערבי. הילדים המשתלבים בחווה הם כ-200 תלמידי בית הספר הפועל בכפר, רובם המוחלט תלמידים אקסטרניים מאזור הדרום - מאשדוד ועד ערד - שחיים בבית ומגיעים ללמוד בכפר. רק מספר קטן מהם הם דיירי הכפר שגילם מתחת ל-21.
העבודה המשותפת בחווה, שהוקמה כיוזמה משותפת של הכפר השיקומי והמועצה האזורית מרחבים, היא זו שבסופו של דבר יוצרת את הבסיס לקשרים. "תוך כדי עבודה בגן הירק ובחממה הם מתחברים", מספרת ליזי. "יש לפעמים אפילו תחרות בין הנערים - מי יעזור לתלמידים מ'עדי נגב'".
מאז 7 באוקטובר, הפך המקום לחלק ממערך התמיכה הנפשית באזור - פרויקט "מרחבים לנפש", שהוקם זמן קצר לאחר מתקפת הטרור ביוזמת הצוות השיקומי בכפר, מציע מענה לילדים שנפגעו מהמלחמה. הסוסים - שמש, מון ואמיגו - הם חלק מהטיפול הרגשי, והילדים שמקבלים תמיכה עוברים בהדרגה לתפקיד של תומכים בעצמם.
נעמה גוריה, מורה בחווה ותושבת תלמי יוסף, מצאה במקום מפלט אחרי שהייתה מפונה מביתה ובמשך חצי שנה התגוררה באחד מיישובי הערבה. "חיפשתי מקום שמשלב עבודה עם ילדים וצמחים", היא מספרת. "המקום הזה הוא הטיפול הנפשי שלי. אני לא צריכה חוסן וטיפול חיצוני, יש לי את הצמחים והאדמה. כאן אני שוכחת מהמצב ושוקעת בעבודה שלי".
"אין פה אחד שלא נושא את ההתמודדות עם אירועי 7 באוקטובר", אומרת ליזי. אופקים והיישובים בסביבה ספגו אבדות קשות בטבח. בין התלמידים המגיעים לחווה יש כאלה שאחיהם חטופים או שקרוביהם נרצחו. "המלחמה נוכחת בחיי כולם, והילדים כולם חוו את הטראומה בדרך זו או אחרת", היא מוסיפה.
נעמה גוריה, מורה בחווה: "המקום הזה הוא הטיפול הנפשי שלי. אני לא צריכה חוסן וטיפול חיצוני, יש לי את הצמחים והאדמה. כאן אני שוכחת מהמצב ושוקעת בעבודה"
הכפר עצמו גם הוא נפגע ישירות - אחת המטפלות של דיירי הכפר, עדנה מלקמו (45) מאופקים, נרצחה ב-7 באוקטובר. עדנה, שהייתה נשואה ואמא לשלושה, נרצחה במכוניתה על-ידי מחבלים כששבה לביתה מעבודתה בכפר.
היא נולדה וגדלה בכפר באתיופיה, עלתה ארצה עם הוריה ב"מבצע שלמה" והתמקמה באופקים, שם גם הקימה את משפחתה.
כל חייה עבדה עדנה בתחום הטיפול, והייתה מסורה, מקצועית ואהובה על ידי צוות הכפר והדיירים: 'היא הייתה טובת לב, אהבה לעזור ולתת מכל הלב. אף פעם לא יצא לה 'לא' מהפה'. אובדנה הותיר פצע עמוק בקרב חברי הקהילה".
למידה מהלב והידיים
בין שורות הירק המסודרות, עם הידיים באדמה וריח הצמחים באוויר, מתרחש כאן חינוך מסוג אחר - כזה שאינו נמדד בציונים או במבחנים, אלא בחיבור האנושי שנוצר. במקום שבו הטבע והאדם נפגשים, נשברות מחיצות שבעולם שמחוץ לחווה נראות לפעמים דמיוניות.
"אני אוהב לשלב את הילדים מהכפר איתנו", משתף אביתר כהן (12), המגיע לחווה במסגרת בית הספר שבו הוא לומד. "חשוב שהם ייצאו קצת מהשגרה שלהם, שיהיו עם האדמה והחיות".
7 צפייה בגלריה
"הילדים לומדים לחקור בידיים, להתבונן ולהתחבר לתהליכים אמיתיים שמתרחשים בטבע"
(צילום: באדיבות "עדי נגב")
שלומי צימרינג (49), תושב באר שבע ומורה בחווה בשלוש השנים האחרונות, מעיד על התהליך החינוכי העמוק שמתרחש כאן: "בהתחלה אפשר לראות חוסר ביטחון, אבל הוא מתפוגג במהירות. דרך המפגשים האלה, הילדים לומדים להכיר ולקבל את האחר. הם, ככל הנראה, לעולם לא יגחכו על מישהו עם צרכים מיוחדים, אלא יידעו לתת לו מענה ולעזור לו.
"בנוסף, אני מאמין שבעולם של טכנולוגיה ומסכים, יש משהו מיוחד במפגש ישיר וללא תיווך עם הטבע. הילדים לומדים פה לחקור בידיים, להתבונן ולהתחבר לתהליכים אמיתיים שמתרחשים בטבע".
"כשרואים את הילדים עובדים יחד, בלי מחיצות ובלי דעות קדומות, זה מראה שאפשר ליצור מרחב משלב אמיתי. לא רק לדבר על שילוב, אלא לעשות אותו בפועל, יום-יום", מסכמת ליזי. "הכפר תורם לאנשים שחיים ומתחנכים בו עם מגוון הפעילויות והטיפולים המותאמים, מעבר להיותו מקום שמח ואופטימי המקבל ומאמין ביכולותיו של כל אדם, ללא קשר לרמת מוגבלותו".
