בזמן שהמערכה האחרונה מול איראן הביאה לביטולים המוניים של טיסות לישראל, בחרה קבוצה של כ-50 צעירים וצעירות ממדינות שונות בעולם - דווקא להישאר בארץ, ולהתנדב.
הם הגיעו לכאן במסגרת הפרויקט "מד"א חו"ל" כדי לעבור הכשרה כמגישי עזרה ראשונה, להתנדב באמבולנסים, ולהציל חיים. אך שלושה ימים בלבד לאחר שהחל הקורס בן כחמישה שבועות, פרצה המלחמה עם איראן, וגם כשהאזעקות נשמעו, וההורים המודאגים דחקו בהם לחזור, בחרו הצעירים להישאר בישראל.
2 צפייה בגלריה
שחר ואילן במשמרת מד"א. "במקום להתווכח עם כולם בהולנד על מה ישראל עושה, פה יש תמיכה מכולם"
(צילום: באדיבות דוברות מד"א)
"כשהייתי קצת יותר צעירה חשבתי לעלות לארץ ולעשות צבא, אבל זה אף פעם לא יצא לפועל", מספרת שחר ואן סטרטן (23) מאוטרכט שבהולנד. לדבריה, מאז 7 באוקטובר משהו השתנה. "הבנתי שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאנחנו בטוחים, והרגשתי צורך לתת בחזרה למדינה.
"התחושה ב-7 באוקטובר הייתה שכל כך רוצים לעזור, אבל אין הרבה מה לעשות מרחוק", היא מוסיפה. "עם האנטישמיות בהולנד, את לא ממש יכולה לדבר עם אנשים שלא מבינים כמה נורא מה שקרה בישראל. זה גרם לי להבין שאם אני רוצה שהמשפחה שלי תמשיך לגור בארץ ושיהיה לה טוב - כל אחד צריך לתרום משהו. אם לא דרך שירות צבאי, אז בצורה אחרת".
שחר: "בשנה שעברה אבא שלי אמר לי לחזור מיד, אבל השנה אמרתי לו שאני נשארת, ושגם אם היו טיסות לא הייתי חוזרת הביתה. הרגיש לי נכון יותר להיות בישראל, הרגשתי פה בטוחה. במקום להתווכח עם כולם בהולנד על מה ישראל עושה או לא עושה, פה יש תמיכה מכולם"
בן דודה של שחר, לוחם בנח"ל, נפצע קשה באותו היום בקרב במוצב סופה. "מהבוקר חשבנו עליו, כיון שידענו שהוא נמצא קרוב לעזה", היא נזכרת. "הוא היה מנותק קשר עד שעות אחר הצהריים, וחיכינו המון זמן לשמוע אם הוא חי. אלו רגעים שבהם העולם פתאום מתהפך.
"זה נס שהוא חי", היא ממשיכה. "הוא איבד את הראייה בעין אחת, ונורה בכמה כדורים שפספסו את עמוד השדרה בשלושה מילימטרים בלבד". בשנה וחצי האחרונות הוא נמצא בשיקום. "הוא בסדר עכשיו, יש לו אמנם עדיין הרבה רסיסים בגוף, אבל הוא מצליח ללכת, עד לפני כמה חודשים נעזר בקביים". לאחרונה, היא מספרת, הוא טס לטיול אחרי צבא במזרח הרחוק.
"מרגישים חלק מהמדינה"
גם חבר ילדותה של שחר מהולנד, אילן חורב (20), נרשם לקורס מגישי עזרה ראשונה של מד"א. לדבריו, גם כשהחלה המלחמה, "לא עלה אצלי בראש, אפילו לא פעם אחת לחזור הביתה, מה שראיתי מול עיניי זה רק את ההתנדבות", הוא אומר, "יש לנו אחריות ואנחנו מרגישים חלק ממדינת ישראל, אז לא בורחים ממנה כשהמצב קשה".
בשנה שעברה שהו השניים בישראל במסגרת פרויקט "תגלית". גם אז, המתיחות הביטחונית עם איראן החמירה וההורים ביקשו מהם לחזור להולנד - והם נענו. הפעם, הם אומרים, זה היה שונה.
2 צפייה בגלריה
אחת מזירות נפילת הטיל האיראני בתל אביב. "למרות שהיה קצת פחד, הרגשנו בטוחים"
(צילום: עוז מועלם)
"בשנה שעברה אבא שלי אמר לי לחזור מיד, אבל השנה אמרתי לו שאני נשארת, ושגם אם היו טיסות לא הייתי חוזרת הביתה. הסברתי שלא בא לי לברוח עוד פעם", מספרת שחר, "הרגיש לי נכון יותר להיות בישראל מאשר בהולנד. הרגשתי פה בטוחה. במקום להתווכח עם כולם בהולנד על מה ישראל עושה או לא עושה, פה יש תמיכה מכולם".
אילן מוסיף: "בסופו של דבר, הסיטואציה הביטחונית חיברה בינינו מאוד במהלך הקורס. מסתבר שלרוץ בשלוש בלילה למקלט עם כולם ולהיות יחד בחדר סגור במשך חצי שעה, זה די מגבש".
כשבועיים לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש עם איראן, ואחרי שסיימו את קורס מגישי העזרה הראשונה, שחר ואילן הצטרפו למשמרות בתחנת מד"א בתל אביב. "יצא לי לטפל בכל מיני מקרי אלימות, הרבה תאונות דרכים ומבוגרים עם לחץ דם גבוה", מספרת שחר. "זה מאוד מספק, במיוחד המבוגרים מאוד שמחים ומודים לנו שאנחנו מגיעים להתנדב מחו"ל למרות המצב הביטחוני המורכב".
בתקופת הזמן הקצרה שבה הוא מתנדב, חווה אילן סיטואציה רפואית מורכבת כשבאחת המשמרות ביצע החייאה במבוגר בן 88 שלקה בדום לב, ולמרבה הצער נפטר. "בסיטואציה אמיתית הכול היה נראה אחרת לגמרי מאשר בקורס", הוא מספר, "התאמנו על בובות, אבל כשזה בן אדם אמיתי אתה צריך להיזהר הרבה יותר, להיות ממוקד, מהיר ויעיל. זה היה קצת מוזר בהתחלה אבל שאר חברי הצוות שהיו איתי היו רגועים, בשבילם זו הייתה סיטואציה רגילה, אז זה עזר גם לי להיות פחות לחוץ".
ולפעמים הסיוע שהם מעניקים מגיע רק באמצעות מילה טובה וחיבוק, מבלי שאפילו יידרשו לבצע טיפול רפואי. "רק מלהחזיק לאישה בת 80 את היד באמבולנס ולהצליח להסיח את דעתה מהחרדה שהיא חווה - כבר אפשר לראות עד כמה זה משפר את מצבה", אומרת שחר, "פתאום המבט הכאוב הופך לחיוך והגוף נרגע מעצמו", היא מתארת.
בימים הקרובים צפויים השניים לחזור להולנד, אך מתכננים לשוב לישראל בעתיד, ולהמשיך להתנדב. "אני רוצה לעשות קורס חובשים", אומרת שחר. בינתיים, היא מתכוננת להתחיל תואר שני בפסיכולוגיה בהולנד, אך מקווה לעבור את ההתמחות בישראל. "אולי אפילו נעשה עלייה", היא חושפת את מחשבותיה לעתיד.
אילן: "היה לי הרבה יותר קל להיות בישראל עכשיו מאשר בהולנד. כשאתה רחוק מהמדינה, אתה לא יודע בדיוק מה קורה ומה שמראים בתקשורת לא באמת משקף את המציאות בשטח. בסוף, יש לנו אחריות ואנחנו מרגישים חלק מהמדינה, אז לא בורחים ממנה כשהמצב קשה"
ויש להם גם מסר לצעירים אחרים שמתחבטים אם להגיע לישראל בתקופה כזו. "היה לי הרבה יותר קל להיות בישראל עכשיו מאשר בהולנד. כשאתה רחוק מהמדינה, אתה לא יודע בדיוק מה קורה ומה שמראים בתקשורת לא באמת משקף את המציאות בשטח", אומר אילן.
"בדרך כלל כשאני מגיע לישראל, אני בא כמו תייר", הוא מוסיף, "הפעם הרגשתי גם את החיים עצמם ביום-יום. זו הייתה חוויה אחרת לגמרי, חיובית מאוד, ואני ממש שמח שהחלטתי לבוא ונשארתי פה גם אחרי שהתחילה המלחמה עם איראן".
"אם היית שואלת את החבר'ה בקורס איך היה להם כאן בתקופה הזאת, סביר להניח שרובם היו עונים לך כמונו - למרות שהיה גם קצת מפחיד הם הרגישו בטוחים וזכו לתמיכה רבה", מוסיפה שחר.
מלאי מוטיבציה להציל חיים
פרויקט "מד"א חו"ל" הוא יוזמה ציונית ותיקה שפועלת כבר למעלה מ-30 שנה. במסגרתו מגיעים לישראל מדי שנה כ-500 צעירות וצעירים יהודים בגילאי 28-18 מרחבי העולם להתנדבות. הם עוברים קורס מגישי עזרה ראשונה, ומצטרפים לאמבולנסים של מד"א למשך כחמישה שבועות - חלקם אף חוזרים לארץ לקורס חובשים, ולעיתים גם עולים לישראל.
מנכ"ל מד"א, אלי בין, מציין כי מאז הקמתו הכשיר הפרויקט כ-17,000 צעירים. "התוכנית מחזקת את הקשר בין צעירים יהודים בתפוצות ובין מדינת ישראל, ותורמת רבות לבניין הערכים ודרך החיים של הצעירים", הוא אומר.
"בתקופה הנוכחית יש ערך גדול אף יותר לצעירים שהגיעו לתרום בזמן המלחמה ולא ויתרו גם כשהמלחמה עם איראן פרצה", מוסיף בין, "הם נשארו מלאי מוטיבציה כדי לתרום ולהציל חיים כאן. מחכים לשובכם, גם למד"א וגם למדינת ישראל".
