"אני זוכרת שהסתכלתי עליה - זה היה יום אחרי הלידה - היא בכתה כל כך, וכל מה שרציתי לעשות באותם רגעים היה לקחת את הכרית שהייתה מאחוריי, ולהפסיק את הצרחות האלו. אמרתי לעצמי, את פאקינג בת 20! מה את צריכה עכשיו לגדל יצור קטן וטורדני?".
הכנות של ציפורה מעוררת הערכה. המילים יוצאות כאילו רק חיכו להשתחרר כבר. יש בקול שלה משהו שמעיד על מי שחוותה תהומות ושוב עלתה על פני השטח - לא מנסה להרשים או לעורר רחמים, פשוט מספרת את האמת כפי שהיא.
"לא הייתי מוכנה עדיין להיות אמא. הרגשתי שזה גדול עליי ושאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. חיכיתי מאוד ללידה, דמיינתי אותה כרגע רומנטי וקסום, אבל במציאות לא היה בזה שום דבר רומנטי או קסום. זה היה רגע שבו הבנתי שהחיים שלי משתנים מהקצה לקצה, ושאני בכלל לא בטוחה שזה מה שאני רוצה שיקרה עכשיו.
"תמיד ראיתי אמהות מחבקות את הילד שלהן ואוהבות אותו, אבל אני אחרי הלידה הסתכלתי על התינוקת שלי, ואמרתי לאחות: 'תיקחי את זה מפה. אני לא רוצה, אל תניחי את הדבר הדוחה הזה עליי!' גם באשפוז, בכל זמן שיכולתי לשים אותה בתינוקייה - הבאתי אותה לשם. ובשעות שהייתי חייבת להאכיל אותה, סבלתי מכל רגע".
ציפורה מרדכי, בת 23, גדלה במשפחה חרדית. כשהייתה בת 12 הוריה התגרשו, ומשם החלה גם ההתדרדרות המהירה שלה. "התחלתי לעבוד בלילות במלצרות, הייתי מרוויחה מאה שקל באירוע, ועם הכסף הזה השתדלתי לעזור לאמא. בגלל שהייתי עייפה, כמעט ולא הגעתי לבית ספר. במקביל, התחלתי להסתובב הרבה ברחוב, הכרתי בנים, סמים, אלכוהול וכל מה שמסביב".
בגיל 15 סילקו אותה מבית הספר. "אני זוכרת את הישיבה ההיא. המנהלת הסתכלה עליי ואמרה: 'ציפורה, אני רק רוצה להגיד לך לפני שאת עוזבת, שתדעי שלא ייצא ממך כלום'. יצאתי משם בתחושה נוראית, והתחלתי לחפש בית שיתאים לצרכים שלי".
אחרי חיפושים ארוכים שלא הניבו דבר ורגע לפני שעמדה להתייאש, באמצע כיתה י"א היא סוף-סוף הרגישה שמצאה את המקום המתאים עבורה: בית ספר "ברנקו וייס" בבת ים - או כפי שהיא מכנה אותו,"הזדמנות אחרונה".
מה הופך אותו ל"הזדמנות אחרונה"?
"זה לא בית ספר שמציעים לכל אחד. לומדים שם רק נערים ונערות שנחשבים 'בעייתיים', כאלו שלא הסתדרו בשום מסגרת לימודית אחרת, וזה הצ'אנס האחרון שלהם לפני שיעברו למסגרות סגורות שלא מזכירות בית ספר בשום צורה".
עבור ציפורה, שמכיתה ט' לא באמת הייתה חלק ממסגרת לימודית, הכניסה לבית הספר החדש הייתה כמו צלילה חופשית במים עמוקים. להפתעתה, במקום לשקוע לתהומות - היא פרחה שם, והצליחה לסיים את לימודיה עם בגרות מלאה. "אפילו נרשמתי ללימודי תקשוב בעתודה", היא מספרת בגאווה.
"לא רציתי את ההיריון הזה, זה לא היה נראה לי נכון בשלב ההוא", היא אומרת בכנות, "אבל הוא ממש רצה לשמור אותו. זרמתי איתו, שכנעתי את עצמי שאני לא באמת יכולה להתנגד לו, שהילד הזה גם שלו ושאין לי זכות להפיל אם הוא רוצה לשמור אותו"
אבל אז, כמה שבועות לפני שמלאו לה 20, תוך כדי הלימודים בעתודה, היא הרתה מבן זוגה אותו הכירה מהשכונה.
איך הגבת כשגילית?
"ממש לא רציתי את ההיריון הזה, זה לא היה נראה לי נכון בשלב שבו הייתי", היא אומרת בכנות, "אבל הוא ממש רצה לשמור אותו. זרמתי איתו, שכנעתי את עצמי שאני לא באמת יכולה להתנגד לו, שהילד הזה גם שלו ושאין לי זכות להפיל אם הוא רוצה לשמור אותו".
ההיריון המפתיע הוביל את השניים לעמוד מתחת לחופה. כמה חודשים מאוחר יותר, קצת לפני שחגגה את יום הולדתה ה-20 ורגע לפני סיום לימודיה בעתודה, ציפורה ילדה את בתם המשותפת. "הלידה הייתה תוך כדי הלימודים, אבל לא ויתרתי ולמרות הכול המשכתי עד הסוף ויצאתי משם עם תעודת הנדסאית תקשוב".
זה מדהים, ולא מובן מאליו בכלל.
"הייתי מאוד-מאוד גאה בעצמי אז, והאמת היא שגם היום אני גאה שהצלחתי לסיים למרות שזה לא היה קל בכלל והיו באמצע רגעים קשים מאוד".
"הרגשתי שהן רוצות לקחת אותה ממני"
אבל המציאות הקשה לא איחרה להגיע. כשבתה הייתה בת חודשיים, ציפורה ובן זוגה נפרדו והיא נותרה לבדה עם תינוקת קטנה ודיכאון אחרי לידה שרק מאוחר יותר היא תגלה על קיומו. "הוא היה המפרנס היחיד של הבית, הוא היה הכול. ואחרי הפרידה מצאתי את עצמי לבד - בלי עבודה, בלי כסף ובלי עזרה. הרגשתי שהאדמה קורסת לי מתחת לרגליים. אני זוכרת ששאלתי את עצמי מה כבר יש לי בחיים ששווה להמשיך בשבילו".
בלית ברירה, ציפורה עברה להתגורר אצל חמותה. "עם המשפחה שלי לא היה לי קשר טוב בכלל, ולאמא שלי גם אין בית מספיק גדול. אנחנו חמישה אחים וכולם חוץ ממני גרו בבית באותה תקופה, הדבר האחרון שהיה חסר להם הוא אותי ואת הבת שלי איתם", היא מסבירה. "הבית של חמותי היה המקום היחיד שבו יכולתי לגור בחינם, כי כסף לא היה לי בכלל בשלב הזה".
אולם החיים אצל חמותה לא הביאו עמם את ההקלה הנכספת. "היא העבירה עליי ביקורת בלי הפסקה, במיוחד על האימהות שלי. הייתה אומרת שאני אמא גרועה, ולא הפסיקה לשאול למה אני לא מתייחסת לילדה שלי".
היא עוצרת לרגע, בוררת את מילותיה בזהירות. "בתוך תוכי ידעתי שהביקורת שלה נכונה - באמת לא אהבתי את הילדה שנולדה לי, ולא היה אכפת לי שהיא תבכה עד מחר, זה לא עניין אותי".
ובכל זאת, הביקורת הזאת מכאיבה.
"מאוד. הרי יש הבדל בין להרגיש שאת לא אוהבת את הבת שלך, לבין לשמוע את זה כל הזמן בלי שום סינון ובצורה הכי פוגעת שיכולה להיות".
איך היא השפיעה עלייך?
"היא החלישה אותי, גרמה לי לבכות המון ובעיקר פגעה במעט הביטחון שעוד נותר לי בעצמי ובאמהות שלי".
ציפורה מצאה עצמה אז במצב בלתי אפשרי: אמא צעירה עם דיכאון שעדיין לא אובחן, בלי כסף, ללא תמיכה משפחתית, ובלי שום מושג איך לצאת מהבור הרגשי שאליו נקלעה בעל כורחה.
אחרי כמה שבועות קשים בהם ניסתה להתמודד כל מה שנפל עליה, היא הבינה שהיא זקוקה לעזרה מקצועית. "האדם היחיד שחשבתי שיוכל לעזור לי, הוא רכז הבוגרים בתיכון 'ברנקו וייס' שבו למדתי. פניתי אליו, והוא קישר אותי למיזם 'אמהות צעירות בסיכון' של עמותת 'עלם'".
היא עוצרת לרגע, ובפעם הראשונה מאז תחילת הריאיון חיוך אמיתי עולה על פניה. "יש לי פרפרים בבטן כשאני מדברת על על הקשר עם 'עלם', זה באמת סיפור אהבה שלא מסתיים", היא אומרת בהתרגשות. "עד היום הקשר עם המיזם הזה לא נגמר - הם מדהימים".
את המפגש הראשון עם מדריכות המיזם מטעם העמותה, היא זוכרת כאילו הוא היה אתמול. "הרגשתי שסוף-סוף יש מי שרואה אותי, את הצרכים שלי, את הקשיים שלי. הן ראו את ציפורה, לא רק את ה'אמא הלא-מתפקדת של התינוקת שלה', כמו כל שאר הסביבה שלי".
"המדריכות עזרו לי להבין ש'אני לא סתם לא אוהבת אותה' כמו שחשבתי עד אז, אלא שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה שלא מאפשר לי להתחבר אליה, וכתוצאה מכך גם היה לי קשה מאוד לטפל בה. אז הבנתי שללא עזרה וטיפול מקצועיים, שום דבר לא ישתנה"
ציפורה, היא אחת מ-80 צעירות שמקבלות ליווי במסגרת המיזם הארצי ל"אמהות צעירות במצבי סיכון" של "עלם", שהוקם לפני ארבע שנים. רוב הצעירות בפרויקט מגיעות מרקע קשה - חוו טראומה בגיל צעיר, גדלו במשפחות לא מתפקדות עם רקע של אלימות, הזנחה ועוני. הן הפכו לאמהות בתקווה להקים לעצמן ולילדיהן בית משפחתי יציב וחם, אך המציאות הקשה והיעדר התמיכה מהמשפחה, הקהילה והמדינה - מציבים אותן במצוקה של עוני, בדידות וייאוש.
"בישראל, כשצעירה בסיכון הופכת לאמא - נשללות ממנה הזכויות סוציאליות שהיו לה עד אז, והזרקור עובר אך ורק לטובת הילד", מסבירה קרן, רכזת המיזם מעמותת "עלם", שמצטרפת לשיחה. "הן נדחקות אל שולי החברה יחד עם הילד, ולא מקבלות גם את מעט הזכויות שמגיעות להן. כתוצאה מכך הן נותרות במצב קשה של הישרדות, ומאבדות אמונה בעצמן ויכולת לרכוש מיומנויות בסיסיות ותנאי סף להשתלבות בתעסוקה".
התהליך במיזם אורך שנתיים, ומתחיל ביצירת קשר אמון בין הצעירה למלווה - עובדת או מתנדבת שעברה הכשרה. יחד הן בונות תוכנית עבודה עם מטרות ויעדים, ומתחילות במיצוי זכויות רווחה, מציאת מסגרות לילדים, הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי. "אבל הליווי הוא גם רגשי", מוסיפה קרן. "הצעירות נפתחות, נעזרות ומרגישות שיש להן משענת חזקה ויציבה, לפעמים היחידה בחייהן".
במקרה של ציפורה, המלוות במיזם היו הראשונות שזיהו את מה שאף אחד אחר סביבה לא הבין - שמדובר בדיכאון ולא ב"אמא גרועה או עצלנית", כפי שקרוביה נהגו להטיח בה. "הן עזרו לי להבין ש'אני לא סתם לא אוהבת אותה' כמו שחשבתי עד אז, אלא שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה שלא מאפשר לי להתחבר אליה, וזו גם הסיבה שהיה לי קשה מאוד לטפל בה. אז הבנתי שללא עזרה וטיפול מקצועיים, שום דבר לא ישתנה".
תהליך הזיהוי הסופי נעשה ב"טיפת חלב", בביקורת שגרתית של בתה התינוקת. "פחדתי נורא להיכנס לשם, הרגשתי שהצוות מנסה לשים לי רגליים. בכל פעם כשהייתי מגיעה, האחיות היו שואלות אותי בטון מאשים: 'למה החולצה שלה מלוכלכת?' או 'למה היא לא מתרחצת?' - ומה יכולתי לענות להן, שלא אכפת לי ממנה?"
אבל גם בלי שהוציאה מילה מפיה, האחיות הבינו. "הן זיהו שיש בעיה, ועשו לי אבחון שהוכיח שאני סובלת מדיכאון קשה אחרי לידה".
עד היום היא זוכרת את התחושה הנוראית של הביקורים האלה. "באותה תקופה הייתי בוכה בערך 24/7. הייתי מסתכלת על האחיות במבט של 'מה אתן רוצות ממני? תבדקו את הילדה, תזריקו מה שצריך ותנו לי ללכת מפה!' תמיד יצאתי משם בתחושה שהן רוצות לקחת אותה ממני".
נקודת השבר הגיעה כשציפורה התחילה לדבר עם חמותה על מסירת בתה לאימוץ. "בחיים לא אשכח את הרגע שבו הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל יותר את המציאות הזאת, שאפילו יום אחד נוסף הוא יותר מדי עבור הנפש שלי", היא נזכרת בכאב. "באותו יום ניגשתי לחמותי ואמרתי לה: 'אני לא מסוגלת יותר. אני רוצה שייקחו אותה ממני'.
"כששיתפתי את המלווה שלי מ'עלם', היא הסתכלה עליי ואמרה: 'ציפורה, לא. חכי שנייה, אני באה איתך מחר לטיפת חלב!' ובאמת, מאותו רגע שבו היא ליוותה אותי לביקור הסתכלו עליי שם בצורה אחרת. אני לא אשכח שהיא נזפה באחות שבדקה את הבת שלי, ושאלה אותה: 'למה את מדברת אליה בטון מאשים ותוקפני כל כך, במיוחד כשאת יודעת שהיא מתמודדת עם דיכאון? את צריכה להכיל אותה ולא להפך'".
מעבר לתמיכה המעשית שהמדריכות במיזם העניקו לה, תהליך הריפוי שלה התבסס בעיקר על השיחות איתן ועם גורמי טיפול מקצועיים מטעם העמותה. "עד אז הרגשתי שאני כלום ושום דבר, שהרצונות והדעות שלי לא חשובים. הרי אני לא הייתי זו שבחרה בהיריון. גם לא בחרתי להתחתן וללדת בגיל צעיר כל כך, ובטח שלא להפוך לאם חד-הורית נזקקת ולעבור לגור בבית של חמותי", היא מתארת בכנות מעוררת השראה.
"בפעם הראשונה בחיי פגשתי נשים שראו אותי מעבר לסיפור שלי ושמו אותי במרכז. הן היו שואלות אותי: 'ציפורה, מה את רוצה?' 'מה יעשה לך טוב?' 'מה את מרגישה וצריכה?' לאט-לאט התחלתי להאמין בעצמי ולמדתי מחדש איך לשלוט בחיים שלי, ובסוף אלו הדברים שריפאו אותי והחזירו לי את יכולת התפקוד".
כחלק מתהליך ההחלמה שלה, ב'עלם' עזרו לה למצות את הזכויות המגיעות לה מהביטוח הלאומי - זכויות שעד אז לא ידעה על קיומן - ובפעם הראשונה בחייה היא החלה לקבל קצבה חודשית. "העמותה ליוותה אותו וגרמה לי להבין שיש לי 'גב'. המדריכות עזרו לי למצוא עבודה שמתאימה לאמהות צעירות, ובזכותן הצלחתי לטפל בחובות של יותר ממאה אלף שקל שהצטברו במהלך השנים. הרבה בזכות 'עלם' הפכתי למי שאני היום".
הזדמנות שנייה בהייטק
השנה השלישית למיזם הביאה עמה הזמנה מיוחדת לציפורה. מדי שנה, עמותת "עלם" מגישה דוח "מצב הנוער" לנשיא המדינה, ובמקום לספר על הצעירות ועל הצלחותיהן בגוף שלישי - החליטו ב"עלם", בשיתוף עם בית הנשיא, לערוך טקס ייעודי ולהזמין את הבנות לספר בעצמן על מסע ההצלחה שלהן.
באותה שנה נכחו באירוע גם שותפי העמותה - חברות טק כמו "נובה", הנחשבת למובילה בתעשיית השבבים הגלובלית, "אמדוקס" ובנק הפועלים, שללא תמיכתן המיזם לא היה יכול להתקיים. "הרווחה לא נותנת שקל למיזם הזה, זה לא ממומן בכלל על ידי המדינה", מדגישה קרן.
חברת "נובה", שמאמצת את מרכז הדרום של המיזם למען אמהות צעירות בסיכון כבר ארבע שנים, מסייעת גם במדידת האימפקט שלו. מהנתונים עולה כי מעל ל-90% מהצעירות שהתחילו את התכנית - יצאו בסופה לדרך עצמאית.
"הגעתי לבית הנשיא כדי לספר את הסיפור שלי, ורגע לפני שסיימתי לדבר הזכרתי שהחלום הכי גדול שלי הוא לעבוד בהייטק", ציפורה משחזרת את הרגע המכונן ההוא. "ואז הראל גבעון - שהיה בזמנו המנכ"ל של 'אמדוקס ישראל' - ניגש אליי, ואמר: 'אני רוצה שתעבדי אצלנו'".
וואו. איך הגבת?
"הסתכלתי עליו בהלם מוחלט, ושאלתי: 'באמת?'"
מה שהחל כהבטחה מרגשת באירוע המוני, הפך לתהליך שהתפרש על פני שנה שלמה של ראיונות עבודה במחלקות השונות בחברה. "לא האמנתי שזה באמת קורה. כל הזמן חששתי שזה סתם חלום, וכשאתעורר ממנו אחזור להיות אותה ציפורה מבולבלת ללא כיוון".
כעבור שנה, ציפורה פגשה את שחר סמואל, המנהל הנוכחי שלה. "ישבתי איתו לריאיון עבודה, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: 'התקבלת'. הסתכלתי עליו בחזרה בשוק, ושאלתי: 'מה?'. הייתי בטוחה שאני לא שומעת טוב. והוא רק חזר על מה שאמר קודם: 'התקבלת'. ברגע שהוא יצא מהחדר, פרצתי בבכי".
שנתיים אחרי אותו ריאיון מרגש, ציפורה התקדמה בעבודתה וכעת היא אחראית מחלקת המובייל בחברה. בזמנה הפנוי, היא גם מלמדת ומדריכה נערים ונערות בסיכון. "אני רכזת מגמת תקשוב ברעננה לתלמידים שבדיוק כמוני, רגע לפני הנפילה, נשלחו לבית ספר של 'הזדמנות אחרונה'".
"ציפורה היא דוגמה לכך שגם מתוך תהומות של קצה, דחייה וניתוק אפשר לצמוח ולהשתקם", אומרת שרון דיין, סמנכ"לית משאבי אנוש ב"נובה". "סיפורי הצלחה כאלה מחזקים את ההבנה שלנו שאנחנו מצליחים לייצר השפעה אמיתית - בקהילה, בשוק התעסוקה ובחיים האישיים של הנשים שאנחנו כחברה מלווים. זאת החובה המוסרית שלנו".
8 צפייה בגלריה
שרון דיין, סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת "נובה". "זאת החובה המוסרית שלנו"
(צילום: מורן עופר)
"היום אני קמה בבוקר ומחייכת כי אני יודעת שעומד להיות יום מעניין שבו ארגיש שאני מועילה ומגשימה חלומות", אומרת ציפורה. "וכשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה, יש לי מה לספר לבת שלי, והיא יודעת שלאמא שלה יש עבודה שהיא אוהבת ושמעריכים אותה שם".
מה את מספרת לה, למשל?
"אני מספרת לה על האנשים שפגשתי באותו יום, על ההספקים שלי בעבודה, אפילו על האוכל שאכלתי בארוחת הצהריים. היא כל כך נהנית לשמוע את זה".
"הפחד שאני אמא גרועה תמיד שם"
בימים אלו ציפורה מתגוררת עם ביתה בדיור מלווה של עמותת "אור שלום" בבת ים, במסגרת פרויקט שנקרא "הדרך" ובו אמהות צעירות חד-הוריות מתגוררות בבניין אחד משותף. "החברות שנוצרה בינינו מרפאת. הפכנו לקהילה נשית קטנה שחולקות המון במשותף. כל אחת מאיתנו גרה עם הילדים בדירה נפרדת, אבל אנחנו מבלות יחד המון - מבשלות, עושות פעילויות משותפות ומעבירות הרבה מאוד שעות זו עם זו, וכך גם הילדים שלנו".
מערכת הדיור הייחודית מספקת גם פתרון למעון לבתה ולליווי טיפולי. "אנחנו מקבלות טיפול דיאדי, וזה מדהים. אני ממש רואה את השיפור מאז שהתחלנו. הבת שלי הייתה כל כך מופנמת, ומאז שהטיפול התחיל היא נפתחה מאוד. כמו פרח שהשקו וטיפחו אותו - והוא התחיל לפרוח".
אחרי שנים של נתק, גם הקשר שלה עם משפחתה השתפר פלאים. "הקשר משתפר כי היום אני טובה לעצמי, וזה גורם לי להיות נעימה יותר וטובה לאחרים.
"הנתק עם המשפחה לא היה רק בגללי, אבל גם לי היה חלק בזה. במשך הרבה זמן הייתי מאוד מדוכאת והדפתי אותם ממני, לא שיתפתי והייתי לא נעימה כשניסו לפנות אליי, ואף אחד לא רוצה להיות בסביבת אדם שמתנהג בצורה כזאת.
"היום, כשטוב לי ואני שמחה, אנחנו מגיעות לפעמים לשבתות אצל אמא, ומדברות איתה הרבה בטלפון", היא מתארת בחיוך. "אמא אפילו מוציאה את הבת שלי מהגן מדי פעם, מבחינתי זה הישג אדיר. והבת שלי אוהבת אותה, וזה החלק שהכי חשוב לי ומשמח אותי".
"הפחד שאולי אני אמא לא טובה, תמיד נמצא שם. עם ילדים יש כל מיני סיטואציות מורכבות, ובפעמים שאני לא בטוחה איך להגיב, אני מרגישה את הדופק שלי עולה ואת החרדה משתלטת על המחשבות, ומטריפה אותי עם שאלות כמו: 'רגע, הגבתי נכון עכשיו או שעשיתי טעות?'"
המצב עם אבי בתה מורכב יותר. "הקשר ביניהם לא עקבי והיא שואלת עליו מדי פעם. חשוב לי שהיא תדע שיש לה אבא ושלא תגדל בתחושה שהוא לא קיים, למרות הסיטואציה שהיא כמובן לא אידיאלית עבורה".
החששות מהאמהות שליוו אותך בעבר, עדיין צצים מדי פעם?
"הפחד שאולי אני אמא לא טובה, ולא באמת מספקת לבת שלי את מה שהיא צריכה כדי להתפתח ולהפוך לאדם שמח ומתפקד - תמיד נמצא שם. עם ילדים יש כל מיני סיטואציות מורכבות, ובפעמים שאני לא בטוחה איך להגיב אני מרגישה את הדופק עולה ואת החרדה משתלטת על המחשבות ומעלה שאלות כמו, 'רגע, הגבתי נכון עכשיו או שעשיתי טעות?'"
אבל להבדיל מאז, היום היא זוכה לתמיכה ומרגישה בנוח להתייעץ עם סביבתה הקרובה. "דרך המיזם, תמיד יש לי מלווה שאני יכולה לפנות אליה כשהספקות עולים. ולרגע אני גם לא שוכחת את מה שלימדו אותי ב'עלם' - אני לא חריגה, וזה בסדר להיות לפעמים עצבנית או עצובה. זה בסדר להיות בן אדם".
היא מהרהרת רגע ומוסיפה: "כשאני חושבת איפה הייתי אז ואיפה אני נמצאת היום, אני מבינה שאם הצלחתי לעבור את התקופה המייאשת ההיא - כנראה שהכול קטן עליי. מה בעצם כבר יכול להיות גרוע יותר?", היא צוחקת.
ואיך היחסים שלך עם בתך?
"אני מאוהבת בה לגמרי", היא עונה וחיוך גדול עולה על פניה. "אני רוצה שהיא תדע שבזכותה אני כאן, שהיא תדע שבזכותה הפכתי לאדם טוב יותר. אני מרגישה תחושת שליחות ומלאות בזכותה, כי יש לי למי לתת, יש לי למי להעניק, אני דואגת לילדה שלי כמו שהייתי רוצה שידאגו לי כשהייתי ילדה. אני לא אגואיסטית למרות כל מה שעברתי. זה מדהים".
אם הייתה לך אפשרות לומר משהו לציפורה בת העשרים, מה היית אומרת לה?
"הייתי מסתכלת עליה, מחבקת אותה ואומרת לה שהכול עובר ושהיא בסדר, היא לא מקולקלת כמו שהיא חושבת. ושעוד יגיעו ימים טובים שבשבילם שווה להמשיך לחיות ולא לוותר".
