חיבוק אחרון
(צילום: ליאור שרון)
אוקטובר 2023. כמה ימים לפני מתקפת חמאס הרצחנית. זה היה עוד בוקר יום ראשון רגיל בתחנה המרכזית בבאר שבע. יניב הרוש הסיע את בנו עידו, כמו שעשה עשרות פעמים מאז שהתגייס, מהבית במצפה רמון לאוטובוס שייקח אותו לבסיס. אבל הפעם הייתה תחושה שונה באוויר. מין הרגשה מוזרה שעד היום יניב לא מצליח להסביר - גם לא לעצמו.
"בדרך כלל הייתי מוביל אותו לבסיס או מקפיץ אותו לבאר שבע, ותמיד הפרידה הייתה מתנהלת באופן זהה, בתוך הרכב: הייתי נותן לו איזה טפיחה קטנה על השכם, הוא היה יוצא מהאוטו והיינו נפרדים", הוא נזכר, "אבל באותו יום הרגשתי צורך לא ברור לצאת מהרכב ולחבק אותו. זה היה חיבוק ארוך שאחריו אמרתי לו - 'שמור על עצמך', ונפרדנו".
13 צפייה בגלריה
יניב עם תמונת בנו, סמ"ר עידו הרוש ז"ל. "הגבורה שלו ושל הלוחמים מנעה את כיבוש הבסיס והצילה חיים רבים"
(צילום: יפעת פאר)
זה היה החיבוק האחרון בין האב לבנו. כמה ימים מאוחר יותר, ב-7 באוקטובר, עידו, שהיה מפקד חפ"ק מג"ד בגדוד 77 של חטיבת שריון, נפל בקרב גבורה במוצב יפתח. בן 20 היה במותו. "עידו לא היה אמור להשתתף בקרב ההוא", מספר האב, "הוא לא היה תחת שום שיבוץ קרבי בבסיס, ולמעשה היה אמור להישאר במיגונית שאליה נכנס כשהחלו האזעקות".
אבל ברגע שעידו שמע ירי וצעקות בערבית, הוא הבין מיד שלא מדובר ברקטות הרגילות אלא בפשיטת מחבלים. "הוא מבין שזה לא רק טילים ו'צבע אדום'", מתאר האב, "הוא לא חשב פעמיים, לקח את הנשק ורץ החוצה בבוקסר וסנדלים בניסיון להציל את חברתו לגדוד, רב"ט נעמה בוני, שהייתה מש"קית הת"ש בגדוד ובאותו בוקר הוצבה לשמירה בש"ג של המוצב".
מה שקרה אחר כך היה קרב גבורה מטורף. "במשך כמה דקות הוא נלחם לבדו, כשמולו כמעט שלושים מחבלים שהגיעו בכמה גלים. בהמשך, הצטרף אליו חייל שלו, יובל בן יעקב, ועוד כוחות מגולני וכמה מחברי כיתת הכוננות".
13 צפייה בגלריה
סמ"ר עידו הרוש ורב"ט נעמה בוני זכרם לברכה. ידע שהיא בסכנה, ולא חשב פעמיים לפני שיצא לקרב
(צילום: דובר צה"ל)
הקרב נמשך כחמישים דקות, והסתיים בהכרעתם של המחבלים על ידי הלוחמים האמיצים. "אף מחבל לא הצליח לחדור למוצב. הוא לא נכבש ולא נחטפו ממנו תצפיתניות. החמ"ל במחנה יפתח הוא אחד החמ"לים היחידים בבסיסים באזור, שהמשיך לעבוד ולייצר תמונה מבצעית כל הזמן - רציפות תפקודית שאפשרה לכוחות להמשיך ולנהל את הקרבות הקשים בכל השעות הארורות האלה".
הבסיס אמנם לא נכבש, אולם המחיר היה כבד. "עידו ונעמה נהרגו, ויחד איתם נפלו עוד ארבעה לוחמים", אומר יניב בכאב, "אבל אין ספק שהם ניהלו שם קרב גבורה מטורף, ובזכותם ניצלו עשרות רבות של חיילים וחיילות ששהו בבסיס באותו בוקר".
הרגע שהשתיקה נשברה
הסיפור של עידו הרוש ז"ל, הוא רק אחד מתוך עשרות הסיפורים המרגשים שמתגלים בתערוכה "חיבוק אחרון" שיזמה האמנית והצלמת יפעת פאר.
מדובר בפרויקט מרגש וייחודי, שנותן במה לקולותיהם של אבות שכולים שאיבדו את ילדיהם ב-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל". קולות שעד כה נבלעו בין קמטי הכאב והשתיקה החברתית.
"החיים של כולנו כאן השתנו ברגע ב-7 באוקטובר", אומרת פאר, "לקח זמן עד שהצלחתי למצוא מילים לתחושות ולרגשות שהצטברו אצלי מאז אותו יום נורא, אבל בדצמבר 2023, ברגע שהתעשתי מההלם והכאב, התחלתי להיפגש עם אמהות שכולות, תיעדתי את הסיפורים של ילדיהן שנפלו או נרצחו באותה שבת, ויצרתי תערוכה שבה השמעתי את הקולות שלהן".
למרות ההצלחה וההתעניינות לה זכתה תערוכת האמהות, שמביאה את סיפוריהם של 26 נרצחים ונופלים במלחמה, פאר עדיין הרגישה שמשהו חסר. "רציתי להשמיע גם את הקול השקט והעמוק של האבות", היא מסבירה.
נקודת המפנה הגיעה במהלך ביקור בבית משפחת ביטון. יפעת הגיעה לראיין את האם אורי על בתה שיר, לוחמת אמיצה שנפלה ב-7 באוקטובר בבסיס נחל עוז. שיר הייתה חובשת קרבית שנלחמה עד הרגע האחרון, ורגע לפני נפילתה הצליחה, יחד עם חברתה החובשת ירין מארי פלד ז"ל, לחסל מחבל שניסה לפרוץ לחדרן.
לשיחה עם האם הצטרף גם אביה של שיר, אסי, וחלק עמה את כאבו. משהו בעיניו ובאופן שבו יצאו המילים מפיו, גרמו לפאר להבין שיש כאן עולם שלם שטרם נחשף - עולם מושתק של אבות שכולים.
אסי ביטון היה האב השכול הראשון עמו שוחחה באמת, והמפגש הזה הוליד אצלה את הרעיון ליצור תערוכה שתיתן במה גם לאבות. "שמתי לב שהקול שלהם, שבדרך כלל לא מרבים לשמוע, הוא קול נעלם למרות שהוא קיים לא פחות מזה של האמהות", היא מסבירה.
"את השכול אנחנו חווים גם כמשפחה וגם כחברה", הסביר לה ביטון כשנפגשו, "אבל יש גם את החוויה האינדיבידואלית של כל אבא עם הילד או הילדה שלו, עם הזיכרונות המשותפים שהוא נושא איתו ועם החיבוק שכל כך חסר לו".
אחד האבות שפתח בפניה את ליבו היה מנשה רם מהיישוב עשרת, שאיבד את בנו עמרי במסיבת הנובה. כשהם נכנסו יחד לחדר של עמרי, הגעגוע והכאב התחילו לזרום מפיו של מנשה.
"סיפרתי לה מי היה עמרי ומה הוא היה בשבילי", הוא משחזר. "באיזשהו שלב יפעת לא הסתובבה, וכשפניתי אליה ראיתי שזולגות לה דמעות. זה היה הרגע שבו הבנתי שצריך לעשות את זה - לתת במה לאבות השכולים".
עמרי, בן 29, היה צעיר מלא חיים שאהב לרקוד ולחגוג, והיה קשור מאוד למשפחתו. "אנחנו משפחה מאוד אוהבת ומלוכדת", מתאר מנשה. "ב-6 באוקטובר אכלנו ארוחת שישי, עמרי נתן חיבוק חזק כמו שהוא אהב לתת - גם לי וגם לאמא שלו - ויצא לדרכו. זה הזיכרון האחרון שיש לנו ממנו".
למחרת בבוקר, בשעה 8:20, התקיימה שיחת הטלפון האחרונה בין עמרי להוריו. דקות בודדות אחר כך, הוא נרצח במסיבת הנובה. "החיבוק זה משהו שחזר אחר כך שוב ושוב", אומר מנשה. "הוא כבר היה אדם בוגר, בן 29, ובכל פעם שהיה מגיע הביתה לבקר אותנו, הייתי מחבק אותו ארוכות בלי להפסיק. הוא היה נותן חיבוקים ברורים וחמים.
"עמרי עדיין קיים בזיכרון שלי, גם אם לא פיזית, והוא יהיה קיים שם עד יומי האחרון", מוסיף האב בגעגוע.
כאב של אבא
התערוכה "חיבוק אחרון", מציגה 26 תמונות של אבות שכולים שפותחים את ליבם וכאבם הגדול מהרגע שבו קיבלו את הבשורה הקשה - דרך דפיקת הדלת ששינתה את חייהם ברגע אחד. התמונות כולן מוצגות בשחור לבן, "כדי להדגיש את הצבע שנעלם לאבות מהחיים", מסבירה פאר.
אבל התמונות הן רק חלק מהסיפור. לכל אחת מהן מצורף טקסט עם תשובות של האבא על שאלות מורכבות, על חלקן זו הפעם הראשונה שהם משיבים בקול.
יפעת פאר: "כל אבא שמצולם לתערוכה, רוצה רק דבר אחד: שלא ישכחו את הילד האהוב שלו, שיכירו את הילדה שהייתה ועכשיו היא איננה"
"אלו לא שאלות פשוטות, הן עמוקות ומורכבות", מתארת פאר, "שאלתי אותן האם הם ישנים לפעמים בחדר של הבן או הבת, והאם החדר נשאר כמו שהוא. מה עשו עם הבגדים והנעליים שנשארו בארון, האם הם חולמים עליהם, מה הם עושים כשהגעגוע מכאיב מדי, ואיך למרות הכאב מצליחים להמשיך בחיים - או שאולי בוחרים להתרכז רק באובדן ובאבל".
והתשובות, לדבריה, היו מגוונות. "כל אבא וההתמודדות שלו. כל אבא והבחירות שלו. חלק מנציחים בכל הבית ואין פינה בלי תמונה של הילד או הילדה, וחלקם לא תולים אפילו תמונה אחת. אבל יש דבר אחד שמאחד את כל האבות שהשתתפו בתערוכה - שלא ישכחו את הילד האהוב שלהם, שיכירו את הילדה שהייתה ואיננה.
"כשהקמתי את הפרויקט ראיתי מולי כמה מטרות", היא מסבירה, "קודם כל להשמיע את הקולות של האבות השכולים שלא נשמעים מספיק ולאפשר להם לשתף בכאב, בחוסר ובאובדן. המטרה הנוספת היא לייצר זיכרון קולקטיבי שיישאר לדורי דורות, ולהנציח את הצעירים האלו שברגע אחד דרמטי, ובשלב הרבה יותר מדי מוקדם, חייהם הסתיימו".
תערוכת "חיבוק אחרון" – הצד של האבות השכולים
עדשת המצלמה של יפעת תפסה גם את חאלד דגש מהיישוב מרר שבגליל התחתון, שאיבד את בנו סמ"ר סופיאן, מ"כ בהנדסה קרבית, ב-2 בינואר 2024 בקרבות בעזה. סופיאן, שהיה בן 21 במותו, היה צעיר מלא אמפתיה שאהב את הים ולשחק טניס, וחלם להיות איש עסקים. "היה לו חשוב לעזור ולתמוך באנשים החלשים בחברה", מספר חאלד על בנו.
"החיבוק האחרון שלנו היה 12 יום לפני האסון, כשסופיאן היה בבית בפעם האחרונה", הוא משחזר. "הוא חיבק אותי חזק, והרגשתי כמה אהבה יש לו עבורי ועבור אמא שלו. השיחה האחרונה בינינו הייתה יומיים לפני נפילתו - הוא התקשר ודיבר איתי על העתיד שלו".
את הבשורה הקשה קיבל חאלד כשהיה בדרכו הביתה מהעבודה, כשאחיו צלצל ואמר לו שיש אנשים מהצבא בבית. "כבר אז הבנתי שמשהו קרה לסופיאן", הוא נזכר. "כששאלתי אם הוא בסדר, אמרו לי רק 'תגיע הביתה'. כשהגעתי, שאלתי מיד אם הוא חי. הקצין אמר לי שלא".
סופיאן, כך התברר למשפחתו לאחר מותו, הותיר אחריו ארבעה מכתבים לבני משפחתו, אותם כתב תוך כדי המלחמה. "הוא תמיד נהג לומר, 'תעשה מה שטוב ונוח לך, זו תמצית האושר'", מספר חאלד. "וזה מה שאני מנסה לעשות עכשיו - ללכת בדרך שבה הוא האמין וחי בה את חייו".
13 צפייה בגלריה
חאלד דגש עם תמונת בנו, סמ"ר סופיאן ז"ל. "בשיחת הטלפון האחרונה, יומיים לפני שנפל, הוא דיבר איתי על העתיד שלו"
(צילום: יפעת פאר)
בני המשפחה בחרו להנציח את סופיאן בדרכים רבות: הם הקימו עמוד אינסטגרם על שמו, בנו כיכר עם פסל של ראש חייל וכנפיים של מלאך בכניסה לכפר, קראו למסעדה המשפחתית על שמו, ובימים אלו גם מקימים מגרש טניס לזכרו לא רחוק מהבית.
מתל אביב לאו"ם
ריאיון אולפן עם גיל סגל ויניב הרוש
(צילום: מיקי שמידט)
התערוכה, שהופקה ביוזמת המועצה הציונית בישראל וההסתדרות הציונית העולמית, הוצגה ב-7 באוקטובר 2024 באו"ם, וסיפרה את סיפוריהם של הבנים והבנות שנרצחו ונפלו - דרך עיני הוריהם - בפני מאות שגרירים. בהמשך, הציגה גם בפני הקהילות היהודיות באנגליה ובארגנטינה.
"יפעת יצרה קשר עם 26 אבות. הגיעה אליהם הביתה, ישבה שעות על גבי שעות עם כל משפחה, הקשיבה ולמדה על ילדיהם", מספר גיל סגל, סגן יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית. "התערוכה הזו מייצגת את כל גווני החברה הישראלית - מתצפיתניות במוצב יפתח ועד לרקדנים בנובה, מאבות דתיים ועד חילוניים, מערים ביהודה ושומרון ועד לכפרים בגליל. כולם מאוחדים בכאב ובזיכרון".
לסיפורים נוספים - היכנסו לאתר התערוכה
מימון הפרויקט מגיע גם מתרומות הציבור. כדי להמשיך להפיק ולהפיץ את התערוכה בארץ ובעולם, יפעת פתחה קמפיין תרומות. "אני מקווה שהחיבוקים והגעגועים שלנו, האבות השכולים, יעברו דרך התמונות לכמה שיותר אנשים", מסכם מנשה רם בחיוך עצוב ומלא בגעגוע לעוד חיבוק עם עמרי שלו.
תמונות נוספות מתוך תערוכת "חיבוק אחרון":
