"לדבר עם הלוחמים על מעברים, על משמעות החיים ועל היכולת להמשיך הלאה לצמיחה", כך מתארת את עצמה שרית אלפיה דימנט. מאז פרוץ המלחמה היא לא הפסיקה לסייע ולייעץ ללוחמים, לבני המשפחות ולמעגלים המקיפים אותם, כי כולם צריכים מישהו לדבר איתו, ומישהו שיעזור להם לעבד את כל שראו וחוו.
אלפיה דימנט, בת 50, אם לשניים מהיישוב שמשית בצפון, היא פסיכולוגית ארגונית מומחית ומדריכה עם עבר של קריירה מקצועית מפוארת בצבא, אזרחית עובדת צה"ל ראשונה שקיבלה פיקוד על יחידה צבאית, ובמשך שבע השנים האחרונות הייתה מפקדת ביה"ס לפיתוח מנהיגות של צה"ל.
מאז שהפסקת האש נכנסה לתוקפה היא פוגשת שוב את לוחמי המילואים במקומות העבודה. "הם עשו בין 400-300 ימי מילואים בשנה הזו. במעברים הקצרים הקודמים בין המילואים לעבודה, כשליוויתי קבוצות שונות, דיברנו על ההתמודדות שלהם עם ה'כובעים' השונים שלהם. במילואים, בעבודה, בבית, בזוגיות. בהמשך השנה דיברנו גם על החששות מהסבב הבא שצפוי, מהכניסה ללבנון, הפחד למות, החוסן האישי והכוחות שלהם, המחויבות לחברים בצבא ולשליחות, הקשיים בזוגיות והתמיכה מהבית.
"אבל בימים האלו אנחנו מדברים הרבה על משמעות", היא מוסיפה, "לוחמים שנולדו להם ילדים שהם לא מכירים, עבודה שממשיכה להתנהל בלעדיהם כי הבינו שלא ניתן לבנות עליהם לאורך זמן, מנהלים שמבינים יותר ואחרים שלא מבינים בכלל, זוגיות שקורסת, אובדן חברים קרובים רבים מדי.
"פרופ' ויקטור פראנקל (רופא פסיכיאטר, נוירולוג יהודי-אוסטרי והוגה דעות - רד"ז) אמר פעם: 'אל תשאלו מה אתם מצפים מהחיים אלא מה החיים מצפים מכם', ובפרק זמן ארוך כזה שבו הם היו 'מחוץ לחיים', אין ספק שהזהות שלהם משתנה ואיתה גם המשמעות בחייהם".
היא מסבירה כי פרק הזמן הארוך שבו נמשכת המלחמה, מוביל ללא ספק לחוויות כאלה של חיפוש משמעות. "המלחמה הזו נמשכת כל כך הרבה זמן, כשאנשי המילואים נושאים בנטל של לחימה ותפקידי תמיכה ומעטפת שלא הכרנו קודם לכן, כך שזה רק טבעי שהם יפתחו שאלות של מהות קיומית - מי אני? מה חשוב לי היום? המפגש עם הסיכוי לסופיות החיים מגדיל את כוחות החיים ואת גילוי המשמעות.
"הדרך של פרופ' פראנקל עוזרת בכך שהיא נותנת ביטוי לרוח האדם ולגדולתו, היא מכירה בכך שבחיים יש סבל ויש תסכול. וזוהי חובתנו גם כחברה שיש לשקמה".
"לקבוצה יש כוח ריפוי עצום"
7 באוקטובר תפס אותה בכלל בניו יורק. "הייתי בטיול 'שחרור' אחרי שבע שנים בתפקיד פיקודי אינטנסיבי כמפקדת בית הספר לפיתוח מנהיגות של צה"ל (ביסל"מ). התעוררתי לשיחת טלפון מהבת שלי שסיפרה לי מה קורה. ממרחק אלפי הקילומטרים נזרקנו כולנו באותו היום אל מציאות בלתי נתפסת. מה גם שהבן הבכור שלי הוקפץ לצבא, ואפילו לא הספקתי לדבר איתו. אז הבנתי מה זה פחד אמיתי. חששתי מהגרוע מכל ומכך שלא נפרדתי ממנו אפילו".
היא חזרה ארצה ברגע שהצליחה למצוא טיסה, ומיד החלה לחפש איך לסייע. "כששמעתי את האימהות מסביבי, הבנתי שאין בית ספר לפיתוח מנהיגות וחוסן להורים. הרגשתי שיש ברשותי המון ידע וכלים לעזור לאימהות בהתמודדות הרגשית והמנטלית הנובעת מהשילוב של ה'כובעים' השונים שלי: ההיכרות המעמיקה עם הצבא, הפסיכולוגיה הארגונית והצבאית, הכלים מעולם ה-CBT לבניית החוסן והלוגותרפיה למשמעות. עוד באותו שבוע כתבתי והפצתי כלים להורי החיילים", היא מספרת.
"בתחילת המלחמה דיברתי על הצורך בחוסן דרך מטאפורה של ריצת מרתון. בנקודה מסוימת אחרי שלושה חודשים, הבנתי שצריך לעבור ולשנות פרדיגמה ליצירת אורך נשימה במציאות שוחקת שאין לדעת כמה שנים היא תימשך"
"ההורים רק רצו לשאול. היה צריך לעזור להם לפתח עמדה של הקשבה, הכלה ונוכחות. המשכתי ופיתחתי גם כלים להתמודדות לבנות הזוג של המפקדים ולבנות הזוג של המילואימניקים, שכן בנוסף לדאגה ולחשש לבן זוגן - הן נשאו ונושאות בנטל כבד יום יומי וממושך ומתמודדות עם החזקת התא המשפחתי, הבית, העבודה והפגיעה החזקה בזוגיות, לעיתים עד כדי פירוק התא המשפחתי.
"אנחנו חבים לבנות הזוג כחברה כל כך הרבה", היא מוסיפה, "בתחילת המלחמה דיברתי על זה בהרצאות ובסדנאות דרך המטאפורה של ריצת מרתון. בנקודה מסוימת אחרי שלושה חודשים, הבנתי שצריך לעבור ולשנות פרדיגמה ליצירת אורך נשימה במציאות שוחקת שאין לדעת כמה שנים היא תימשך".
בחודשיים האחרונים הוקם בצבא מרכז חוסן צה"לי ופרויקט שנקרא 'כוכב הצפון', המיועד לבנות הזוג של המילואימניקים. המפגשים נערכים מדי שבוע בקבוצות קטנות, שם הן זוכות למרחב לתמיכה והכלה.
"זה פרויקט מטורף עם כ-87 מנחות מקצועיות ורוח התגייסות נדירה", מסבירה בסיפוק אלפיה דימנט, שמעניקה לקבוצות הדרכות שבועיות. "חשוב לא להפסיק לדבר, ולשמור על קבוצת תמיכה מכל סוג. יש כוח ריפוי גדול בקבוצה. כוח מרגש בעוצמות אדירות. בקבוצות הללו נוצרות אינטימיות, אותנטיות ויכולת לגעת במקומות העמוקים, לנקות ולבחור מה חשוב לי עכשיו".
"לתת מקום לפחד"
בתוך תפיסת המענה שהיא מעניקה, ישנו פלח משמעותי המתמקד בעולם העבודה: "הארגונים והמנהלים בארגונים חוו אתגר גדול בקשר עם המילואימניקים ובהחזקת הארגון בהרכב חסר", היא אומרת, "והיכולת להכין את המנהלים לניהול הקשר הזה, וכן לניהול המעברים שאינם חד-פעמיים - הוא קריטי.
"אם אני חוזרת שוב לדרכו של פרופ' פראנקל, אז היא עוזרת בכך שהיא נותנת ביטוי לרוח האדם ולגדולתו, ומכירה בכך שבחיים יש גם סבל ותסכול. הוא דיבר על כך שבמחנות הריכוז יכלו להבחין בין האנשים שרוממו את רוחם של האחרים, לבין מי שהיה צריך לרומם את רוחו, ועד כמה אפשר היה להבחין בתוך התופת גם בזריחה שעולה.
"חשוב לזכור שלכל אוכלוסייה יש את האתגרים הספציפיים שלה", היא מדגישה, "ניהול המשאבים האישיים והחוסן הם קריטיים מאוד, בעיקר בתקופה כזו".
את החשיבות והצורך בחוסן אישי היא מכירה היטב, הן ברמה המקצועית והן מניסיונה האישי; אחותה היחידה רויטל, חלתה בסרטן בשנת 2012 ונפטרה בגיל 37, ביוני 2016.
"המחלה שלה העירה אותי מחיים נוחים להבנה שהחיים קצרים. שם התחיל באמת המסע האישי שלי להישיר מבט לפחדים ולבחירה מדויקת, אותנטית וכנה", היא מספרת. "אחותי נפטרה, התגרשתי, קיבלתי את התפקיד הפיקודי, עברתי לבית אחר ובניתי זוגיות חדשה. הכול קרה בתקופה קצרה מאוד".
"התקופה שבה אחותי חלתה, גרמה לי להבין שגם כשנמצאים בתוך גל גבוה וים סוער - יש לנו את הכוח ואת הרוח האנושית להתעלות מעל זה, ולבחור בכל רגע מחדש כיצד לנהוג ולנווט את הספינה שעליה אנחנו נמצאים"
מאז, היא אומרת, למדה לתת מקום גם לתחושות של כאב ופחד, ולא לטשטש אותן. "התקופה ההיא גרמה לי להבין שגם כשנמצאים בתוך גל גבוה וים סוער - יש לנו את הכוח ואת הרוח האנושית להתעלות מעל זה, ולבחור בכל רגע מחדש כיצד לנהוג ולנווט את הספינה שעליה אנחנו נמצאים".
את התובנות האלו היא מעבירה למטופליה, וגם לארגונים גדולים אותם היא מלווה. "הייתי שם, אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש לנהל, איך זה לחיות בתוך מציאות ארגונית כאוטית ועדיין להצליח להתנהל מתוך סט הערכים והאמונות שלך".
