כשאיריס ניפוסי קמה בבוקר ההוא, אחרי חודשיים שבהם לא הצליחה לחזור לרקוד ולהרקיד את קבוצות ההרקדה שלה, היא ביקשה מיאיר, בנה שנפל במלחמה, לתת לה סימן. "ברגע שהפעלתי את המוזיקה משהו בגוף השתחרר", היא נזכרת. "לא אגיד שלא בכיתי, אבל ראיתי את האנשים שהגיעו לרקוד וזה העניק לי כוחות".
4 צפייה בגלריה
סמ"ר יאיר ניפוסי ז"ל עם אמו, איריס. "מרגישה את האור שלו בכל צעד"
(צילום: באדיבות המשפחה)
מאז, איריס חזרה לעשות את מה שהיא אוהבת ועושה במשך שנים רבות - ללמד ריקודי עם. רק שהפעם, כל צעד נושא עבורה משמעות שונה, כזו שגורמת לה להרגיש שבנה נמצא איתה ועוזר לה למלא את השליחות שלו, ועכשיו גם שלה.
"כמו שיאיר היה מביא אור ושמחה, כך גם אני", היא אומרת, "במקום שאנשים יחזקו אותי, אני מחזקת אותם".
מארב בצפון הרצועה
סמ"ר יאיר ניפוסי ז"ל, בנם של איריס ומשה, היה בן 21 כשנפל בקרב ברצועת עזה. הוא היה לוחם ביחידה 101 של חטיבת הצנחנים, צלף מצטיין, ונהרג שלושה חודשים בלבד לפני שחרורו – בחודש יום הולדתו.
באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר 2023, שהה יאיר בביתו בישוב עדי שבעמק יזרעאל, עם הוריו ואחיו - יובל בת 31, שחר בת 28 ויואב בן 15. זמן קצר לאחר תחילת המתקפה, הוקפץ יאיר ליישובי העוטף. במשך שבועיים נטל חלק בלחימה אינטנסיבית באזור קיבוץ מפלסים, ובהמשך התאמן עם יחידתו לקראת תמרון קרקעי ברצועה. בהמשך, בשל תפקידו כצלף, הועבר לפלוגה אחרת.
ב-1 בנובמבר 2023, במהלך התקדמות הפלוגה מכיוון בארי לצפון הרצועה, נקלע כוחו של יאיר למארב מחבלים. הכוח ספג אש מרגמות כבדה תוך כדי תנועה בשטח פתוח. בתגובה, הוזנק כטב"ם מסוג "זיק" כדי לזהות את מקור הירי ולספק מודיעין מבצעי בזמן אמת - ובשגגה, ירה גם בכוח הישראלי וכמה חיילים נפצעו.
"אחרי כמה שעות של לחימה יאיר וחבריו זוהו בטעות כמחבלים, ונפגעו על ידי כוחותינו", מספרת בכאב האם איריס. "יאיר נפצע קשה, אבל גם כששכב פצוע הוא שידר שקט ועוצמה. שאלו אותו מה שלומך, והוא סימן שהכול בסדר ושיטפלו באחרים".
יאיר סבל מפציעות פנימיות בבית החזה. הוא פונה במסוק לתל השומר כשהוא בהכרה ומגיב לסביבה, ורק בבית החולים איבד את הכרתו. אחרי שנותח בניתוח חירום הועבר למחלקת טיפול נמרץ, שם הרופאים נלחמו על חייו במשך כל הלילה, אך בבוקר הוא נפטר מפצעיו.
"יש שירים רבים שמזכירים את השם יאיר ומילים כמו אור ושמחה, ולפעמים נדמה לי שהשירים נכתבו עליו. הריקוד עבורי הוא סוג של תרופה לאבל ולאובדן, ובזכות זה יש לי את הכוחות לקום בבוקר ולהמשיך בחיים"
ימים ספורים קודם לכן, הוריו ואחיו נפגשו עמו בבית הספר לחי"ר. "זה היה מפגש טוב ולא פשוט", משחזרת האם. "ביום ראשון לקחו לו את הנייד, ושידרנו לו שאנחנו חזקים. לא חשבנו שזו תהיה הפעם האחרונה שנפגוש אותו.
"יאיר היה ילד חייכן עם תלתלים רכים", היא מספרת בהתרגשות, "מתוק וסקרן, אוהב טבע ואוהב את החיים. הוא נולד בחנוכה, ולא סתם קראנו לו יאיר - הוא האיר את הסביבה כולה גם ברגעים הכי חשוכים. הוא היה ילד של חברים, כזה שבאמת מתעניין בשלומך ולא שואל סתם בשביל הנימוס".
הכריזמה השקטה שאפיינה אותו בילדותו ובנעוריו, ליוותה אותו גם במהלך שירותו הצבאי. כנער, יאיר רצה מאוד לשרת בצנחנים ולסגור מעגל עם אביו ששירת בנחל מוצנח.
"מבחינתו זה היה סוג של כבוד שהוא מעניק לאביו", מסבירה איריס. "כשהוא התקבל לצנחנים, הייתה התרגשות מאוד גדולה. הוא לא ויתר על כל התהליך וגם לא על הצניחה, למרות שחשש כמו כולם. שם גם גילו את הכישרון שלו כצלף. המפקדים סיפרו על היכולות הגבוהות שלו, והוא יצא לקורס צלפים.
"גם כחייל צעיר, צוות המפקדים רצה את יאיר לידו", היא מוסיפה, "הוא ביצע הרבה משימות לא פשוטות שהוא לא סיפר לנו עליהן, ונחשפנו אליהן רק בדיעבד, לאחר מותו".
הריקוד כתרופה
במשך שנים איריס מנחת ריקודי עם, אך המפגש עם האובדן העניק לריקוד משמעות אחרת לגמרי עבורה.
בימים אלו היא מקימה קבוצת הרקדה חדשה באזור מגידו בשם "מעגל יאיר". "כשאני רוקדת ומלמדת, אני מרגישה שיאיר הולך איתי", היא משתפת, "אני מקבלת חיבוק מכל כך הרבה אנשים, מכל המגזרים, שמגיעים לרקוד איתי. יאיר נותן לי כוח לשמח את העם המדמם הזה.
4 צפייה בגלריה
"אם כל אחד יאמץ תכונה אחת מהנופלים הגיבורים - נהפוך לעם טוב ומחבק יותר"
(צילום: דודו ספיר)
"בזמן הריקודים, אני מרגישה שכל שיר מקבל משמעות אחרת. יש שירים רבים שמזכירים את השם יאיר ומילים כמו אור ושמחה. לפעמים נדמה לי שהשירים נכתבו עליו", היא אומרת בגעגוע. "הריקוד עבורי הוא סוג של תרופה לאבל על נפילתו של בני, בזכות זה יש לי את הכוחות לקום בבוקר ולהמשיך בחיים".
האופטימיות של יאיר הפכה לסמל. הסטיקר שנושא את זכרו: "החיוך שלך לנצח יאיר", וכך גם המשפט שאהב לומר, "עכשיו טוב, ושיהיה עוד יותר טוב" - ממשיכים ללוות את המשפחה. "האור שלו פשוט ממשיך להאיר, ואני מרגישה אותו בכל צעד שאני עושה", אומרת איריס.
היא מאמינה שלכל אחד יש משהו לקחת מן הגיבורים שנפלו. "מדובר באריות, ואם כל אחד יאמץ תכונה אחת מהם - נהפוך לעם טוב ומחבק יותר. עם אחד בלב אחד. למרות כל הצער והכאב שחווינו כאן, אנחנו צריכים להמשיך לחיות, לרקוד ולשמח".
"אני מאמינה שאנחנו צריכים להתעורר, לחזור לשורשים שלנו, לזהות ולאמת שלנו. אנחנו כולנו אחים, וכך עלינו להתייחס לקשר בינינו, למרות כל המחלוקות שמסביב"
לצד פעולתה בקהילה, איריס לוקחת חלק גם במיזם הלאומי "צו החיים", שהוקם בעקבות טבח 7 באוקטובר על ידי משפחות שכולות ונפגעי טרור. מטרת הארגון היא לחזק את הזהות היהודית מתוך האבל, ולהעניק למשפחות כלים להפוך את זכר יקיריהן לעשייה ערכית ומשמעותית.
"צו החיים נולד מההבנה שצריך להפוך את הכאב לשליחות ואת היגון לאור, והמשפחות במיזם ממשיכות את דרכם של יקיריהן בעשייה קהילתית, חינוכית ורוחנית", מסבירים חברי המיזם.
עבור איריס ניפוסי, צו החיים זאת שליחות יומיומית. "אני מאמינה שאנחנו צריכים להתעורר, לחזור לשורשים שלנו, לזהות ולאמת שלנו", היא אומרת. "אנחנו כולנו אחים, וכך עלינו להתייחס לקשר בינינו, למרות כל המחלוקות שמסביב".
