כתב יד הוא אחד מהדברים האישיים ביותר. האופן שבו אדם מעגל את האותיות, הלחץ שהוא מפעיל על העט, הרווחים בין המילים - הכול מספר סיפור. במיזם "אות.חיים", שנולד מתוך מחשכי המלחמה לזכר אלו ששילמו את המחיר הגבוה ביותר, הסיפורים האלה מקבלים חיים חדשים.
הרעיון פשוט ועמוק כאחד: לקחת את כתביהם של הנרצחים והנופלים במתקפת 7 באוקטובר וב"חרבות ברזל", ולהפוך אותם לגופנים דיגיטליים שיאפשרו להרגיש אותם חיים דרך המילים והאיורים.
לאה מרמורשטיין ירחי, מעצבת גרפית שיזמה את הפרויקט, פנתה במהלך השנה האחרונה למשפחות השכולות, וחברה עימן ליצירת גופן ייחודי מכתב ידם של יקיריהן. מעצבים מתנדבים סייעו בתהליך, והתוצאה היא אוסף גדל והולך של פונטים שכל אחד מהם נושא בתוכו את טביעת האצבע הרוחנית של מי שכתב אותו.
"המיזם נוצר מתוך רצון להנציח את הנרצחים והנופלים בדרך אישית ומרגשת, על ידי אותיות כתב ידם, שהן ראי לרוח הייחודית של כל אחד ואחת מהם", מסבירה לאה, "הזיכרון שלהם הוא שמחבר את כולנו יחד, למרות המחלוקות הרבים ביומיום, וזה גם משהו שניסינו לעשות כאן - שלפחות בחגים נהיה מחוברים זה לזו".
המיזם, הפועל בליווי עמותת "התשתית", יוצר גם מוצרים מרגשים לחגים - כרטיסי ברכה לראש השנה וכרזות לסוכה, המעוטרים בלבבות קטנים שנוצרו מהפונטים ונושאים בתוכם את שמות הנופלים - סמ"ר עדי ליאון שכתב לאחותו הקטנה "אני אקשיב לך מלמעלה", סגן הראל איתח שהיה "האור בכל מקום שבו היה", ליבי כהן מגורי שהייתה "השמש של משפחתה", וצעירים וצעירות רבים שזיכרונם מונצח במיזם.
חמישה מבני המשפחות השכולות שלקחו חלק בפרויקט המרגש, הסכימו לשתף אותנו בתהליך ולכתוב על יקיריהם ועל המכתבים האחרונים שהותירו לפני מותם.
"האור של הראל"
עומר איתח כותב לזכר אחיו, סגן הראל איתח ז"ל (30.12.2023-20.10.2001)
"הראל היה קצין מצטיין בן 22 בסיירת גבעתי שאהב את המדינה בכל ליבו. הראל הוביל את הצוות שלו - 'צוות איתח', במשימות מבצעיות וקרבות קשים. ב-7 באוקטובר 'צוות איתח', בפיקודו של הראל, נלחם בקרבות בקיבוץ נחל עוז והציל תושבים רבים, ולאחר מכן בשבועות ארוכים של לחימה ברצועת עזה.
"ב-22 בדצמבר, במהלך פעילות מבצעית בח'אן יונס, 'צוות איתח' נקלע למבנה ממולכד. כתוצאה מכך הראל נפצע באורח קשה מאוד. הרופאים והאחיות של סורוקה נלחמו על חייו במשך שמונה ימים ארוכים, וניסו הכול על מנת להצילו, אך לבסוף הוא נפטר מפצעיו.
"הראל ידע להיות מפקד שהוא גם חבר ואח, והטביע את חותמו בכל אחד מחייליו. במהלך שירותו הציל נפשות רבות וגם כלבים, ולא ויתר על אף חיים שיכול היה להציל. הראל אהב לעזור, וידע בדרכיו הצנועות להפוך את העולם לקצת יותר טוב. הוא תמיד שידר ביטחון, והיווה עבור חייליו מקום מבטחים גם ברגעיו האחרונים.
"האור של הראל היה נוכח בכל מקום שהיה בו, וכך יהיה גם האור שיאיר ממגדל התצפית של הראל - אותו ניתן יהיה לראות מכל כיוון. האור של הראל יאיר כל השנה, ויסמן נקודה בטוחה לפעילויות חברתיות, הרצאות, לימוד מורשת הקרב של הראל, מגוון פעילויות של תנועות נוער ובתי ספר, ובעיקר מקום שישמש את הקהילה וישפיע על הסביבה, כמו שהראל השפיע על הסובבים אותו.
"מיזם 'אות החיים' נגע בי עמוקות. מהרגע שבו התחלנו להשתמש בכל אות של הראל, נוצרה תחושת קרבה אינטימית עם האופן שבו הראל כתב. כל אות שנרשמת הופכת לאות הנצחה אישית, סימן חי שמחבר אותנו לזיכרון של הראל. זו זכות גדולה לזכור ולהנציח אותו גם דרך השפה.
"החיים עם השכול אינם פשוטים. הראל נוכח בי תמיד, אך הזיכרון של האובדן מופיע בגלים, ובתוכם ההבנה הקשה שכבר כמעט שנתיים לא ראיתי אותו. מה שמחזיק אותי הוא העשייה, מפעל ההנצחה שהקמנו לזכרו - 'המגדלור של הראל'. דרך העשייה הזו אני מתקרב אליו שוב ושוב, הולך בדרכו ומנסה ללכת לאורו".
"האיש שכולם רצו בחברתו"
אביעד באש כותב לזכר גיסו, סמ"ר שחר פרידמן ז"ל (18.11.2023-13.9.2002)
"שחר שירת בגדוד 101 של צנחנים, ונפל בעזה ביום ה' בכסלו התשפ"ד (18.11.23). שחר ושני לוחמים נוספים נפלו בקרב הירואי בצפון רצועת עזה תוך שנלחמו, פנים אל מול פנים עם המחבלים, בניסיון לסייע לחבריהם שנפגעו.
"אהבתו של שחר לאנשים לא ידעה גבול. הוא נהג להגיד: 'אני אוהב כל אדם ואדם על האדמה ללא הבדל גזע, צבע, דת או מין'.
"שחר נמשך באופן טבעי לעזור 'לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין', כפי שכתב במכתבו האחרון למשפחתו. הוא התחבר אליהם, צחק ושמח איתם. בין אם כמדריך ב'בני עקיבא' לילדים עם צרכים מיוחדים בשבט "יובל", במסגרתו יזם שילוב של החניכים שלו בפעולות של שאר השבטים. בין אם במתן עזרה למבוגרים ברחוב עם סלי הקניות שלהם, וכן התיידדות עם ילדים שלא היו להם הרבה חברים - שחר התייחס לכולם כאל שווים, והביא שמחה לכל מי שהכיר אותו.
"האנרגיה התמידית והצחוק המידבק של שחר שלנו, הפכו אותו למרכז של כל התכנסות - הוא היה האיש שרוצים שיגיע לכל אירוע ושמחה, הוא ידע לחיות כל רגע במלואו.
"המסר האחרון של שחר למשפחתו מזקק את תמצית רוחו, ומגבש את משפחתו סביב מטרה משותפת - להפיץ את משנתו: 'המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר'.
"ההשתתפות בפרויקט ריגשה אותנו מאוד. קבלת הפונט מכתב היד של שחר הייתה מרגשת בצורה יוצאת דופן - לכתוב דברים שהוא אמר או רשם בפתקים בטלפון, כמו הצוואה שלו או המכתבים האישיים שכתב למשפחה, בכתב היד שלו ממש, העניק משמעות נוספת למילים. תחושה שהן באמת שלו, והוא ממשיך לחיות דרכן באופן הכי אישי ומרגש שיש.
"אין נחמה, אבל אנחנו משתדלים ליזום פרויקטים לזכרו ולהנצחתו ולהפיץ את הצוואה שלו בכל מקום בעולם. המילים שכתב הן תמצית הישראליות ונכונים לכל אדם, ונותנות לנו לפיד מדהים להעביר ולהפיץ הלאה".
"ילד פלא, ילד של חיבורים"
ליהיא כותבת לזכר אחיה, סמ"ר לידור יוסף קרואני ז"ל (17.12.2023-19.5.2000)
"לידור היה ילד פלא, ילד של חיבורים. רוב הזמן אפשר היה למצוא אותו ליד מעיין או בדרך לתצפית, פותח פק"ל קפה בטבע. לפעמים עם בירה, לפעמים עם חבר, לפעמים פשוט עם עצמו. הוא היה ספונטני ורגיש. לא עניינו אותו מרחק, תחבורה או מי זורם - הוא פשוט הלך. ותמיד מצא את הפינה שלו: בארץ, בלב, וגם בקרב אנשים אחרים.
"היו לו כמה אהבות גדולות - אהבה לאנשים מכל הסוגים, אהבה לארץ ישראל ואהבה לתורה. בדרכו המיוחדת, הוא הצליח לגעת בלבבותיהם של כל מי שהכירו אותו.
"לידור נהרג בעזה, כלוחם ומפקד עם לב ענק. ב-17 בדצמבר 23', הוא נפגע מירי של נ"ט על רכב ההאמר שבו שהה. בן 23 היה בנופלו.
"הוא היה האח הקטן שלנו אחרי שתי הבנות. נרשמנו לפרויקט 'אות.חיים' קצת אחרי שהוא נהרג. האמת, שלחתי מכתב שלידור כתב, והמשכתי הלאה. מעין 'שגר ושכח', ומידי פעם התעדכנתי אצל יעל מהפרויקט, שהייתה מדהימה לאורך כל הדרך. כשקיבלנו את הגופן, זה היה כמו קרן אור - המשכיות של לידור בצורה כלשהי בעולם. עכשיו זה באמת יעזור לנו בהנצחה שלו, זה עוד חלק ממנו שנשאר איתנו.
"זו השגרה שלנו מאז שלידור נפל - משתדלים לחיות חיים מלאים בעשייה משמעותית, לצד הנצחה וחור בלב.
"שמש שהאירה את עולמנו"
שלי משל כהן כותבת לזכר בתה, ליבי כהן מגורי ז"ל (7.10.2023-5.6.2001)
"ליבי הייתה השמש של חיינו. קראנו לה שמש כי האירה את עולמנו בצחוק מתגלגל, בשמחה, בטוב לב ובנתינה בלתי פוסקת.
"ליבי, ששירתה כקצינת חי"ר מצטיינת, נרצחה באכזריות במהלך ניסיון בריחה ממסיבת הנובה. היא הספיקה להתקשר ולהיפרד מאיתנו, המשפחה, במילות אהבה - ואז היא אמרה: "הם באים לירות בי שוב". מטח יריות חזק נשמע מעבר לקו, וליבי השתתקה לעולמים.
"מאז הרצח אנחנו עושים כל שביכולתנו להשאיר את ליבי איתנו בעולם, לא לתת לה להישכח. הקמנו עמותה לזכרה, המפעילה מספר פרויקטים ערכיים וחשובים, ואנחנו מנהלים עמוד הנצחה פעיל.
"ההנצחה של ליבי היא הכול עבורנו, ובמסגרתה גם פנינו למיזם המרגש 'אות לחיים' וביקשנו להנציח, 'להשאיר בעולם', את כתב ידה של ליבי.
"ברגישות, בסבלנות ובמקצועיות אין קץ, בזכותכם קיבלנו חלק מליבי שימשיך לחיות איתנו - כתב ידה, שמשמש אנשים רבים שלא הכירו אותה - במצגות, בהרצאות ובברכות. עבורנו, זוהי דרך מרגשת להשאיר חלק מליבי בעולם, וזה, כמו שכבר ציינתי קודם, הכול עבורנו".
"המסמר של החבורה"
נורית ליאון כותבת לזכר בנה, סמ"ר עדי ליאון ז"ל (31.10.2023-22.2.2003)
"עדי נולד וגדל ביישוב ניל"י. עדי, או כפי שנהגנו לקרוא לו בבית 'עדידוש' או 'עדידי', היה מלא חיים, עם חיוך תמידי על הפנים, מנהיג מלידה, ממש 'המסמר של החבורה'. חברים נהרו אחריו, כשהוא, בנועם ובעזרת הומור משובח, הוביל אותם ויצר חברויות עמוקות ורבות שנים.
"עדי גדל והתחנך לערכים בתנועת הנוער 'מכבי צעיר'. הוא היה מדריך בתנועה, ואחד מהבוגרים המובילים בסניף עד גיוסו לצבא. אהבתו הגדולה הייתה המוזיקה - הוא בילה זמן רב באולפן המוזיקה שבנינו לו בחצר הבית, שם יצר מוזיקה אלקטרונית וחלם להפיץ את יצירותיו לכל העולם. הוא הותיר אחריו ערוץ יוטיוב וסאונד-קלאוד פעיל עם המוזיקה שיצר.
"הוא התגייס באוגוסט 2021, לגדוד 'צבר' בחטיבת גבעתי. ב-7 באוקטובר הוקפץ מחופשת סוכות, ישירות ללחימה קשה בכפר עזה, לטיהור מחבלים וחילוץ משפחות כאשר המראות מסביב קשים מאוד. כשיצא מכפר עזה לאחר כמה ימי לחימה, אמר: 'ראיתי מראות שאף אדם בעולם לא אמור לראות'. רק אז התחלנו להבין מה הם עברו שם בימי הלחימה הקשים.
"ב-27 באוקטובר החלה הפעילות הקרקעית ברצועה, ועדי נמנה עם כוחות החי"ר הראשונים שנכנסו פנימה ללחימה. המחלקה שלו, מחלקת החוד של גדוד 'צבר', הובילה את כוחות החי"ר של הגדוד. למעשה, הם היו הנמ"רים הראשונים שחצו את גבול הרצועה. הרבה אומץ היה לחבר'ה הצעירים האלו.
"ב-31.10.2023, לאחר מספר ימי לחימה אינטנסיביים וקרבות פנים אל פנים עם המחבלים, נהרג עדי באסון הנמ"ר. טיל נ"ט הצליח לחדור את הגנת הנמ"ר והוביל לנפילתם של 11 לוחמים, כל מחלקת החוד, למעט הנהג שניצל.
"עדי הותיר אחריו מחברת ובה מכתבי פרידה, עליה כתב בכתב ידו: 'לקרוא לאחר מותי'. את המחברת הוא הפקיד למשמרת אצל הסרס"פ של הגדוד, והשביע אותו שאם קורה לו משהו - יעביר את המחברת למשפחתו. עדי הקדיש מכתבי פרידה לנו, הוריו, לכל אחת מאחיותיו, למשפחה המורחבת, לחבריו ולמדינה אשר לה, בין היתר, כתב: 'אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה... זה החינוך שנתנו לי הורי, בזה אני מאמין... מקווה שתזכרו אותי, עדי..."
"במחברת נמצאו פנינים שיש בהן מתיקות, בגרות וערכים, לאורם חונך וליוו אותו כאדם וכלוחם. באחד העמודים כתב עדי לאורי אחותו הקטנה, אותה כינה בחיבה 'אוריקי': 'אני לא יודע איך ילדה בת 10 אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי שאני אוהב אותך ומתגעגע, ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות. אני אקשיב לך מלמעלה...'
"כמה חודשים אחרי שעדי נפל, נוצר במקרה הקשר ביני לבין לאה ירחי, מפרויקט 'אות חיים'. כבר מתחילת הדרך הרגשתי את הקסם של לאה, את הרגישות, את הלב שהיא מגישה לנו. המיזם היה עוד בתחילת דרכו, היו בו אולי כמה פונטים בודדים, אבל הבנו שיש בו ייחוד מעבר לכל פרויקט הנצחה אחר.
"עדי לא השאיר לנו כתבים. בכלל. הוא היה יוצר מוזיקה, ומכתב הפרידה היה למעשה כתב היד המבוסס היחיד שהיה לנו - ואיתו יצאנו לדרך. דמיינו מה עבר על צביקה, יוצר הפונט, כשקיבל לידיו מחברת שעל כריכתה כתוב: 'לקרוא לאחר מותי', וממנה הוא נדרש ליצור את הפונט.
"כשהפונט היה מוכן, לאה שלחה לי קישור להורדה. הורדתי אותו למחשב, ונשימתי נעצרה. מי שלא עבר את זה לא יכול להבין, אבל הרגשתי כאילו קיבלתי חלק מעדי שלי בחזרה.
"החוסר של בן שנפל במלחמה, נעלם ביום אחד מאיתנו ומהעולם, הוא עצום. ההתמודדות היא לעתים כמעט בלתי אפשרית, ומתנה כזו - היכולת לכתוב בכתב ידו - משאירה לנו משהו מוחשי ממנו. היא משאירה גם משהו ממנו לאחרים, לאלו שהכירו את עדי וגם לאלו שלא.
"כמה שבועות לאחר מכן נפגשנו עם צוות הפרויקט, ושם הראה צביקה לאורי הקטנה שלנו שהצליח לשחזר גם את הציורים שעדי צייר עבורה במחברת - הלב, מגן הדוד והחתלתול הקטן שעדי הותיר לה כמתנת פרידה והפכו לחלק מהפונט.
"אומרים שאדם חי עד אחרון זוכריו. אם לא בגוף, אז ברוח או במורשת. עדי שלי היה בחור צנוע, עם בקשה קטנה אחרונה אותה רכתב בדף האחרון של המחברת - 'מקווה שתזכרו אותי', הוא ביקש. לאה, וצוות הפרויקט, אולי אפילו בלי להבין, הצליחו למלא את בקשתו האחרונה".
