קרובי משפחות החטופים מרהט זוכרים את חיים כצמן ז"ל
(צילום: ליאור שרון)
בקיבוץ חולית, הסמוך לגבול עזה, ניתן עדיין לראות עדויות שקטות לטרגדיה שהתרחשה באותה שבת ארורה שבה פלשו מחבלי חמאס לאזור. גינות שצמחו באהבה, ספרים שממתינים על מדפים, ושקט שנמתח בין בתים שסימני קליעים מנקדים את קירותיהם.
חיים כצמן, בן 31, חי כאן חיים מלאים ועשירים - דוקטור לפילוסופיה שחקר דת ולאומיות במזרח התיכון, מרצה, חקלאי וגנן הקיבוץ, ובמקביל די-ג'יי שאהב מוזיקה ערבית. בעיקר, הוא היה פעיל שלום שדגל באחווה ובחיים משותפים, שהקים גינות קהילתיות בעיר רהט ויצר גשרים של הבנה דרך עבודת האדמה המשותפת בין יהודים לבדואים.
האירוניה המרה היא שכצמן, שדגל בשלום ובאחווה, נפל קורבן לשנאה בדיוק כשניסה לעזור לשכנתו בבוקר 7 באוקטובר. הוא הסתובב בין הבתים, ניסה להבין למי הוא יכול להעניק עזרה ומי מהתושבים נמצא בסכנה, והגיע לבסוף לביתה של אביטל אלדג'ם, השכנה שגרה בבית הצמוד אליו. שם, בממ"ד, הם הסתתרו יחד בארון הבגדים עד שהמחבלים פרצו פנימה - אביטל ניצלה, ואילו כצמן נרצח.
כעת, יותר משנה וחצי אחרי מותו, צומחת יוזמה מרגשת של חיבור ותקווה שתנציח את זכרו. אם הכול יילך כמתוכנן, בקרוב יוקם ברהט מרכז קיימות ייחודי שיישא את שמו של הצעיר האופטימי בעל החיוך הנצחי והעיניים הטובות - פרי שותפות יוצאת דופן בין אמו, חנה כצמן, לבין השותפים הבדואים לדרכו.
"אנחנו מאמינים בחיים ובחיים משותפים", אומר פואד אלזיאדנה, מנהל המרכז הקהילתי ברהט. "וזה בדיוק מה שחיים ייצג בפעילותו כאן".
6 צפייה בגלריה
חנה כצמן ופואד אלזיאדנה במתחם שבו יוקם מרכז הקיימות ברהט. "זה הדבר הקרוב ביותר להנצחה שהיה בוחר בעצמו"
מה היה מיוחד בדמותו של חיים?
"חיים היה ילד תוסס, סקרן ותלמיד מוצלח", משתפת חנה, אמו. "הוא תמיד היה מוקף בחברים. אחרי הצבא עבר לגור בקיבוץ חולית עם גרעין צעיר והיה יושב ראש הוועד וגנן הקיבוץ, תוך כדי המחקר האקדמי שלו".
אישיותו של כצמן הייתה רבת-פנים באופן יוצא דופן. צעיר בשנות השלושים לחייו, שהספיק לצבור תארים ועיסוקים שמעטים רוכשים במהלך חיים שלמים: מרצה, מכונאי רכב וחבר בכיתת הכוננות המקומית.
פואד: "מהרגע הראשון היה ברור שחיים לא הגיע אלינו רק כעובד, אלא בא מהלב. הוא חקר, לקח איתו קבוצת אנשים מרהט שמעולם לא נחשפו לנושא, לימד והכשיר אותם בתחום, ואת כל זה הוא עשה מתוך אהבה ותפיסה של חיים משותפים"
במקור גדל בפתח תקווה במשפחה ציונית-דתית, אך עם השנים פיתח השקפת עולם משלו. למרות דעותיו הפוליטיות המוצקות, ידע תמיד לנהל שיח מכבד ונעים גם עם מי שחלק עליו - כישרון נדיר בנוף הישראלי המקוטב.
במהלך לימודי הדוקטורט בסיאטל, התוודע כצמן לסצנת המוזיקה הערבית האלקטרונית - ונפל בקסמיה. הוא למד לתקלט והפך לדי-ג'יי תחת השם האמנותי "ד"ר עבאס", שהקפיץ מועדונים עם תמהיל ייחודי של היפ-הופ פלסטיני, אלקטרו-דבקה סורי וטכנו לבנוני - הרחק מהמיינסטרים המוזיקלי הישראלי.
שותפות גורל טראגית
המוזיקה, הייתה רק פן אחד באישיותו העשירה. הגינות הקהילתיות שהקים ברהט היו חלק ממפעל חייו האזרחי, שדרכו ניסה ליצור גשרים של הבנה דרך עבודת האדמה המשותפת. הוא הותיר רושם עז על הקהילה הבדואית שעימה עבד, והיום שותפיו לדרך מבקשים להרחיב את חזונו.
איך נולד הקשר בין כצמן לרהט?
פואד: "לפני כשלוש שנים התחלנו לחשוב איך להביא את תחום הקיימות לרהט. זה תחום שכמעט אין לו נוכחות בחברה הבדואית, בחברה הערבית, והאמת היא שבחברה הישראלית בכלל".
הקשר, לדבריו, התחיל ביוזמה להקמת שתי גינות קהילתיות. "מהרגע הראשון היה ברור שחיים לא הגיע אלינו רק כעובד, אלא בא מהלב", נזכר פואד. "הוא חקר, לקח איתו קבוצת אנשים מרהט שמעולם לא נחשפו לנושא, לימד והכשיר אותם בתחום, ואת כל זה הוא עשה מתוך אהבה ותפיסה של חיים משותפים".
עבודתם המשותפת הניבה לא רק גינות פורחות, אלא גם יחסי אמון וחברות. לאחר הירצחו, החליטו ברהט להנציח את זכרו באופן משמעותי - המרכז הגדול של הקיימות שיוקם בעיר ייקרא על שמו.
"חיים בערבית זה 'חיה'", מסביר פואד, "ואנחנו מאמינים בחיים ובחיים משותפים. האמונה והערכים האלו הם שחיברו בינינו לבין חיים, ועכשיו הקשר הזה נשמר גם עם משפחתו".
במעגלים מוזרים של גורל, האירועים האלימים של 7 באוקטובר קשרו את סיפורם של כצמן ואלזיאדנה בקשר נוסף, טראגי במיוחד. באותו הבוקר, מחבלי חמאס חטפו מקיבוץ חולית ארבעה מבני משפחת אלזיאדנה, משפחתו של פואד: יוסף ושלושת ילדיו - חמזה, בילאל ועאישה.
פואד, עד כמה הטרגדיה האישית שלך קשורה לפרויקט ההנצחה?
"זה בהחלט סוג של שותפות גורל טראגית. כמו חיים, גם יוסף, חמזה, בילאל ועאישה נחטפו מקיבוץ חולית. בילאל ועאישה שוחררו בעסקה הראשונה, אבל לפני כמה חודשים צה"ל איתר את גופותיהם של יוסף וחמזה במנהרה בעזה".
פואד ממשיך בקול שקט: "מתוך כל הקושי הזה ומתוך כל מה שעברנו, אני חושב שהפעילות שלנו צריכה לשמש נקודת מבט חיובית מצד המדינה כלפי החברה הבדואית. שיסתכלו עלינו בעיניים חיוביות, ולא רק דרך הסטיגמה השלילית - וירצו לקדם שותפות אמיתית בינינו. בסוף, אנחנו גרים יחד, אלו לצד אלו, וכולנו רוצים לחיות בשלום ובכבוד".
"יש מקום לכולנו ביחד"
האבל המשותף הוליד, כאמור, פרויקט של תקווה. וכך, לצד התמיכה של עיריית רהט ומפעל הפיס, פתחו חנה ופואד בקמפיין גיוס המונים להשלמת המימון להקמת מרכז הקיימות.
איך הגיעה ההחלטה להקים מרכז קיימות דווקא?
חנה: "ידעתי שאני רוצה להנציח את חיים דרך תחום קיום משותף, כזה שיפנה לאוכלוסיות מגוונות, כי זה היה מאוד חשוב לו. הכרתי את ענת, האחראית על הקיימות ברהט, והיא סיפרה לי על היוזמה להקים את מרכז הקיימות בעיר".
הקמפיין מתנהל בשיתוף חברת "קוזמאצ'" במסגרת היוזמה "אוקטובר הבא", המחברת בין משפחות הנרצחים לחברות סטארט-אפ. מאז הקמת גיוס ההמונים, גויסו כבר כ-20 אחוז מתוך 400 אלף השקלים הנדרשים, עם כ-800 תורמים.
"זה יהיה מקום שבו יהודים ובדואים ייחשפו אחד לשני", מסביר פואד, "קשה לי מאוד עם הסטיגמות על החברה הבדואית, קשה לי שאנשים מסתכלים עלינו רק דרך עיניים שליליות. זה המקום להביא אותם לראות את הצד החיובי שלנו. יש מקום לכולנו ביחד במדינה הזאת".
חנה, בחיוך רווי געגועים, מוסיפה: "כשאני חושבת על מה שחיים היה רוצה, אני בטוחה שזה היה להמשיך את הדרך שלו, את האהבה שלו לאדמה ולאנשים. זה הדבר הקרוב ביותר להנצחה שהיה בוחר בעצמו".
לתמיכה בקמפיין להנצחתו של ד"ר חיים כצמן - היכנסו לקישור
