שמי מוחמד שקור או "מוחי", כפי שאני נקרא בפי חבריי. רווק, בן 43 מתל אביב, במקור מהכפר שעב בגליל התחתון. יש לי 13 אחים ואחיות המבוגרים ממני. כן, אני בן הזקונים הצעיר מבין 14 ילדים. אגב, המבוגר בינינו בן 65 - בכיף היה יכול להיות אבא שלי מבחינת הפרש הגילאים.
אני בוגר תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ולימודי עיסוי רפואי בוינגייט. ועוד פרט פעוט - אני לוקה במחלת "רטיניטיס פיגמנטוזה", או בקיצור RP. מדובר במחלה גנטית שעמה נולדתי, ואובחנה גם אצל שניים מאחיי בגיל צעיר.
מה זה אומר? שיש גן פגום של ניוון שהתפרץ בילדותי, והגוף שלי לא מצליח לחדש את תאי הרשתית המתים. ובתכלס, מה המשמעות של זה? שאני עיוור, רואה אור וצל בלבד.
אמנם המחלה התגלתה אצלי בין גילאי 5-3 ומאז במשך כל חיי אני חווה התדרדרות, אבל עד גיל 30 ראיתי במידה מסוימת - ומאז החלה החרפה עד לכדי עיוורון כמעט מוחלט.
מקום שבו החושך הופך לאור
מאז 2011 אני עובד ב"נא לגעת" בנמל יפו - מרכז תרבות ויצירה יחיד מסוגו בעולם לשילוב אנשים עם לקות ראייה ושמיעה. אני משמש כרכז הנגישות וכמפתח תוכן במרכז, ומנסה ככל יכולתי לחולל שינוי במציאות שלנו, האנשים עם המוגבלויות, אל מול החברה.
אני עובד גם כמדריך בסדנאות הנערכות במרכז, וממלצר במסעדת "בלקאאוט" שהמקום מפעיל - מסעדת החושך היחידה בישראל, והכשרה היחידה מסוגה בעולם. כל המלצרים במסעדה מתמודדים עם לקות ראייה, ולזמן לא רב - הסועדים, שאוכלים את ארוחתם בעלטה, משתווים אלינו ויכולים לחוש לרגע את המציאות שאנחנו נאלצים להתמודד איתה כל הזמן.
6 צפייה בגלריה
מסעדת "בלקאאוט". לרגע, האנשים הרואים יכולים להתחבר למציאות היומיומית שלנו, העיוורים
(צילום: אלה דנינו)
ב"נא לגעת" מפעילים גם בית ספר ייחודי לעולמות הבמה, שכמוהו אין כמעט בשום מדינה אחרת, המיועד לתלמידים עם מוגבלות ראייה ושמיעה. זה המקום שבו אני ויוצרים נוספים עם עיוורון ולקות ראייה - כולנו שחקני תיאטרון - יצרנו במשך הלימודים את החומרים שיוצגו במופע המיוחד שלנו.
כשהזיכרון הופך לאמנות
במועד הסמלי של יום שישי, 6/6, ב-12:30 בצהרים - כנאמר "רואים שש שש" - חבריי ואני נחזור לאותם הרגעים הוויזואליים האחרונים לפני שהחושך השתלט עלינו. נעשה זאת במסגרת המופע המוזיקלי המרגש שייערך ב"נא לגעת" ללא תשלום ובכניסה חופשית: "הדבר האחרון שראיתי... - כשהזיכרון הופך לאמנות רגע אחד לפני החושך".
זה יקרה במסגרת ה-Blind Day - יום המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל. במופע, נספר על נופים מרהיבים, פנים אהובות, רגעים שהפכו בדיעבד למשמעותיים, מעוררי השראה, מצחיקים או מפחידים - שאותם ראינו בפעם האחרונה, ועדיין חרותים בזיכרוננו.
יוצגו שם גם טקסטים מקוריים, קטעי משחק, תנועה ושירים ישראליים אהובים שמתחברים לנושא - כמו "רואים רחוק רואים שקוף" ו"לעולם בעקבות השמש".
אני אספר שם על נופי ילדותי, על הדרך הקסומה בין יישובי הגליל - יובלים ושורשים, הסמוכים לביתי. על הכביש המתפתל בירידה מבית הספר הביתה, כשכל עיקול מראה תמונה אחרת. על השתקפות השמש על הסלעים. על קשת בענן מעל העמק. על השתקפות המים הכחולה של נחל חילזון מרחוק, ועל הזרימה מקרוב כשהכחול נעלם והופך לפתע לאפור.
תכני המופע יעסקו בחומרים שיצרנו במהלך לימודינו, מתוך תהליך יצירה משותף בינינו.
לאורך השבוע, יתקיימו במקביל למופע שלנו עוד מגוון מופעים מקוריים לרגל ה-Blind Day והגברת המודעות בנושא. חלק מהאירועים אף יתקיימו בחושך מוחלט, כדי ליצור שוויוניות, ולו לרגע, בינינו לבין הקהל הרואה.
המלחמה שהחזירה את הבלקאאוט
אפרופו אם עוסקים בזיכרון, אז באה המלחמה והחזירה לנו את זיכרון תקופת הקורונה העגום של סגירת המוסדות ומקומות העבודה, ובכלל סגירת עולם התרבות בזמן שההצגה חייבת להימשך. עכשיו, כמו אז, זו מכה קשה לכולנו שגרמה לנו לחתיכת בלקאאוט - כנראה שיש סיבה טובה שכך מסעדת החושך שלנו נקראת.
מדובר בזמני אי ודאות של מציאות בימי "שגרת חירום", כשאתה לא יודע מה קורה איתך.
ראשית, אי ודאות תעסוקתית - מקום העבודה שלנו בעצמו נאבק על קיומו וחלק ניכר מהזמן סוגר שעריו. זה במיוחד קשה כשמדברים על מרכז תרבות כמו "נא לגעת", שעוסק בעולמות הבמה, התיירות וההסעדה - תחומים שספגו מכה קשה בתקופה הנוכחית.
פעם ראשונה כאדם בוגר עם לקות ראייה, אני מרגיש מוגבל יותר מתמיד עקב האיום המצמית עבורי כאדם עיוור - אזעקות, נפילות וטילים. אם כל זה משתק אדם ללא מוגבלות, רק תארו לכם את הסיטואציה עבורנו כשאין לאן לברוח והיכן להסתתר
אבל מעל לכל עניין תעסוקתי, יש אי ודאות קיומית ומטרידה מאוד. הדרך מהבית לעולם שבחוץ, הופכת עבורנו לסיפור שכולל בתוכו הרבה מאוד פחד וחרדה. פעם ראשונה כאדם בוגר עם לקות ראייה, אני מרגיש מוגבל יותר מתמיד עקב האיום המצמית עבורי כאדם עיוור - אזעקות, נפילות וטילים. אם כל זה משתק אדם ללא מוגבלות, רק תארו לכם את הסיטואציה עבורנו כשאין לאן לברוח והיכן להסתתר.
תארו לכם גם איזו תחושה איומה זו להיות מופתע לבדי באמצע הרחוב או במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית, כשבתוך החשיכה הפנימית שלי, אני נדרש במהירות שיא להתפנות למרחב מוגן שאין לי מושג היכן הוא נמצא.
ותארו לכם להסתמך על כוונותיהם הטובות של עוברי אורח וזרים מוחלטים - שבעצמם מבוהלים בתוך ההתרחשות - אם בכלל נותרו סביבי כאלו, בזמן שרובם בורחים למקום מוגן במהירות שיא.
6 צפייה בגלריה
אזעקה בתל אביב. תארו לכם להסתמך על כוונותיהם הטובות של עוברי אורח וזרים מוחלטים, שבעצמם מבוהלים בתוך ההתרחשות
(צילום: יריב כץ)
בהתאם להוראות הבטיחות של פיקוד העורף, בסופו של דבר אנחנו מוצאים עצמנו בסיטואציות כאלה מחפשים מחסה בתחבורה הציבורית עצמה - נצמדים לאוטובוס, במקום למצוא מרחב מוגן אמיתי שיגן על חיינו.
המלחמה לימדה אותנו, המתמודדים עם מוגבלויות, הרבה דברים על עצמנו - למשל, שעלינו לגייס את כל כוחותינו ותעצומות הנפש שלנו כדי להתמודד עם המצב ולהתעלות מעליו. בתור אנשים עם מוגבלות ראייה כבר למדנו לפתח חסינות, ואחרי שנה וחצי של מלחמה אנחנו יודעים להתמודד כמעט עם כל מצב חדש ומאתגר - וטפו טפו, יש לא מעט כאלה.
אוכלוסייה, לא קהילה
עבור רוב הציבור, יום ה-Blind Day ב-6/6, הוא המועד השנתי לציון המודעות עבורנו. יום שבו פותחים עיניים לעולמם של העיוורים ולקויי הראייה. אבל מבחינתי, הנושאים שעליהם מדברים ביום הזה הם חלק מהשגרה שלי - מהעבודה, מהמסר ומהחיים עצמם. כאנשים עם מוגבלות ראייה, אנחנו כל הזמן חווים חוויות שאינן רגילות עבור שאר הציבור. מצידנו, אנחנו לא צריכים אירועים מיוחדים ונוצצים כדי לציין זאת.
כל שאנו מבקשים ביום הזה הוא שגם במשך שאר השנה תחשבו איך להכיר ולהבין אותנו - אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים - וכיצד לשלב אותנו בחברה ובתעסוקה. אנחנו בדיוק כמותכם ולא צריכים הנחות, אלא אך ורק הנגשה למען שוויוניות - כערך שאנחנו מתמקדים בו כל השנה, ולא רק ביום אחד בלבד.
6 צפייה בגלריה
שחקני נא לגעת בסרטון מחאה על סגירת המקום. אנחנו בדיוק כמותכם ולא צריכים הנחות, אלא אך ורק הנגשה למען השוויון
בהזדמנות זו, משהו נוסף שכדאי ללמוד עלינו לכבוד היום הזה: להתייחס אלינו כ"קהילה" אחת מקטין ומצמצם אותנו, בדיוק כמו אם נתייחס לכולכם, האנשים הרואים, כקהילה אחת משותפת. לכן אני לא אוהב את המילה הזאת, בהתחשב שאנחנו לא קהילה אלא אוכלוסייה. קהילה זו שפה, תרבות והיסטוריה משותפת, ואילו כל אחד מאיתנו מגיע ממקום אחר והקשר אחר.
למשל אני, כערבי עיוור במדינה הזאת, חוויתי את המלחמה לא כנציג מ"קהילת עיוורים" מדומיינת ולא כבן קהילת ערביי ישראל, אלא באופן רחב כמו כל אזרחי המדינה. הרי מדברים הרבה על דו-קיום, והנה באו הימים האלה שהוכיחו שכולנו חייבים להתקיים פה בעל כורחנו - וזה דו הקיום האמיתי.
כעיוור שחושים אחרים כמו מישוש עובדים אצלו שעות נוספות, אני תמיד נוהג להמחיש זאת דרך כף היד. אז נא לגעת בה ולממש את כל האצבעות, כל אחת שונה וממלאת תפקיד אחר במשוואה - בדיוק כמונו, החברה הישראלית על כל גווניה, מוצאה ומוגבלויותיה. לו רק נקמץ ידינו לאגרוף כסמל לכוחנו ולא לכוחניותנו - נשכיל להיות חברה איתנה וחזקה ויותר.
כי כאן כוחנו - לא בכוחניות שלנו, אלא באחדותנו - מכל השבטים בארץ, רואים ולא רואים.
מוחמד שקור הוא עיוור ורכז הנגישות במרכז "נא לגעת" בנמל יפו. במסגרת שבוע המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל, השבוע מתקיימים במרכז אירועי "6/6 Blind Day" ("רואים שש-שש") הכוללים מופעי נושא מקוריים באור ובחושך, בהשתתפות אמנים מובילים לצד יוצרים עם מוגבלות ראייה. כניסה חופשית
