יונתן זייגן: "אין חומה גבוהה מספיק כדי לייצר ביטחון"
אמו, פעילת השלום ויויאן סילבר, נרצחה בביתה בבארי, והוא החליט להמשיך בדרכה.
14 צפייה בגלריה
יונתן זייגן עם אמו, ויויאן סילבר ז"ל. "יש משהו מרגיע בוודאות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
הרגע שבו הכול השתנה
"רגע הגילוי נחלק במקרה שלנו לשניים. פעם ראשונה ב-7 באוקטובר סביב השעה 11:00 כשאימי הפסיקה להיות מחוברת לווטסאפ ולענות לטלפון, אחרי ששמעתי יריות מחוץ לחלונה. היא כתבה לי בהודעה שהם בתוך הבית עכשיו. היה לי ברור שהיא נהרגה ברגע הזה. הילדים בסלון ואני בוכה במיטה, מעכל את המציאות הזו.
"עדיין חשבתי שהאירוע על סף סיום, כי הרי לא ייתכן שהצבא לא מסוגל להתגבר על מתקפה של חמאס. חשבתי שאני רק ממתין להודעה הרשמית ושלמחרת כבר תהיה הלוויה בקיבוץ. עוד אשליה שנופצה ביום ההוא.
"במשך יותר מחודש היינו בתודעה שוויויאן חטופה. בנובמבר, לאחר שארכיאולוגים מצאו את שרידיה בממ"ד, קיבלנו הודעה על מותה. לצד התרוקנות האנרגיה, הייתה גם מעין נחמה בוודאות. המעבר לפעילות שלום היה מיידי. הרגשתי שאני עובר ממשימה למשימה - משימת ההשבה, משימת הקבורה, משימת סיום הסכסוך".
המסע לשלום - לפני הטבח
"מכיוון שגדלתי לאימא מאוד דומיננטית במחנה השלום, עיצבתי את העמדות שלי בהקשר הזה. בסוף הנעורים ובשנות ה-20 המוקדמות הייתי פעיל בארגוני זכויות אדם ושותפות ישראלית-פלסטינית.
"עם זאת, במהלך התואר הראשון ולאחר שהתחילו להיוולד לי ילדים, נכנסתי למה שאני מכנה תרדמת פוליטית. כעשר שנים עד הטבח לא הייתי מעורב בפעילות שלום. הרגשתי שאני עוזב משהו לפני שהמשהו הזה יעזוב אותי. הייתי צריך להשקיע בתחומים אחרים ולתחזק את האשליה של חיים רגילים - ללכת לעבודה ולגדל את ילדיי".
לשמור על התקווה בתוך האפלה
"מאז 7 באוקטובר לא שיניתי את עמדותיי, אלא את אורח החיים שלי. עברתי מאדם שחושב על שלום ועושה דברים אחרים, לאדם שמתקיים בו סנכרון בין הרעיונות והמעשים. התקווה שלי היא לא דבר שאני יכול לאבד, אלא פעולה שאני בוחר לקיים.
"אני חושב שזה נובע מכך שהסכסוך הפך מנושא מופשט עבורי לחוויה אישית וכואבת. אני קצת מתבייש להודות בזה, אבל הייתי צריך לאבד את אמי כדי לצאת מהאשליה שאפשר לחיות כאן חיים רגילים בלי לפעול לסיום הסכסוך.
יונתן זייגן: "כעשר שנים עד הטבח לא הייתי מעורב בפעילות שלום, בין היתר בגלל התחושה הכללית שלא משנה מה נעשה במחנה השלום, אנחנו לא מצליחים להשפיע ולשנות את הנרטיב המרכזי שהתנסח בישראל מאז שנות ה-90, שגורס שצריך להתמיד בסכסוך עד להכרעה של הפלסטינים - אם לא בכוח צבאי, אז באמצעות דיכוי אזרחי וייאוש"
"הרעיון שהדרך היחידה לחיות בביטחון היא באמצעות השלום הוא אקסיומה מבחינתי. הידיעה שאין חומה גבוהה מספיק או נשק מתוחכם דיו כדי לייצר ביטחון, ושהדרך היחידה היא הפיכת מי שנתפס כאויב לשותף, כובלת אותי לפעולה".
איך הסביבה מגיבה
"התגובות מגוונות. יש מי שעוין ומאחל לי את כל הרע. יש מי שמשתמש בי כדוגמה לאדם נאיבי ויש מי שמשתמש במותה של אמי כדי להצדיק את האלימות של ישראל מאז ה-7 באוקטובר.
"יש גם אנשים קרובים, מבארי למשל, שיש בינינו שתיקה בנושא כי איבדנו משהו יחד, וקשה לגשר על ההבדלים בגישה כלפי האובדן. קיבלתי גם הרבה תגובות של הערכה והמשפט שחוזר: 'אנחנו לא יכולים לחשוב כמוך כעת, אבל המשך בדרכך ובתקווה נצטרף בהמשך'".
פעילות למען השלום - הלכה למעשה
"הפעילות שלי מתחלקת לכמה תחומים: יצירת נוכחות בתקשורת ועיצוב שיח, שיתוף פעולה עם ארגוני שלום, והשפעה בינלאומית. הצטרפתי לוועד המנהל של פורום המשפחות השכולות, ואני נפגש עם נציגי ממשל בארה"ב ובאירופה סביב הצורך בברית בינלאומית שתקדם תהליך מדיני.
"הקמנו בשיתוף עם הקרן החדשה את 'פרס ויויאן סילבר', שמוענק לנשים העוסקות בחיים משותפים, שלום וקידום נשים לעמדות השפעה. הועידה העממית לשלום במאי הקרוב היא אירוע שיא של פעילותנו, המאורגן על ידי קואליציית 'הגיע הזמן' המאגדת כ-60 ארגוני שלום וחברה אזרחית".
14 צפייה בגלריה
יונתן בהפגנה למען עצירת המלחמה והשבת החטופים. "הסכסוך הפך מנושא מופשט - לחוויה אישית וכואבת"
(צילום: באדיבות המשפחה)
להבין את הפחד והספקנות
"אני מבין את חוסר האמון שחשים רבים כתופעה רגשית, אבל לא מקבל את זה כדבר שאמור לעצב את עתידנו. כעובד סוציאלי עבדתי עם אנשים שסובלים מהתמכרות. הבנתי שהתופעה נובעת מכאב ומתחילה כדרך להתמודד איתו עד שהופכת למקור סבל בפני עצמה.
"אין בדברים שלי רמז של הצדקה למעשים של החמאס או של מי שביצע זוועות ב-7 באוקטובר. אבל אם אנחנו רוצים לחיות לצד שכנים שלא מפגינים כלפינו התנגדות, אנחנו צריכים ליצור מציאות שלא מצדיקה התנגדות, ובמקביל להישאר עירניים וביטחוניים".
איך מונעים את הטבח הבא?
"קשה להגיד בדיעבד שהאמנתי שאירוע כזה עלול לקרות. יכולתי לדמיין הגעה של חמאס לקיבוץ, אבל לא דמיינתי יכולות כל כך מוגברות שלו, לצד אכזריות כזו וחוסר אונים כה משווע של הצבא.
"יש לי כעס כללי על היכולת של בני אדם להפגין אכזריות, וכעס אישי כלפי הממשלה שלא נקטה בעבר פעולות לעיצוב מציאות חלופית והגנה יעילה.
"הדרך היחידה למנוע אלימות היא לייצר תנאים שמטפחים רווחה. הדרך היחידה למנוע את מחירי הסכסוך היא לסיים אותו. אנחנו חייבים להתייחס לפלסטינים כשווים לנו באנושיות, בצרכים ובשאיפות, ומתוך נקודת מוצא זו להשקיע בשאלה איך ניתן לחיות יחד על אותה האדמה".
יותם קיפניס: "מבין אנשים שאיבדו את התקווה"
הוריו, לילך ואביתר קיפניס, נרצחו ב-7 באוקטובר בביתם בבארי.
14 צפייה בגלריה
לילך ואביתר קיפניס ז"ל, הוריו של יותם. "אין דרך לייפות את זה - הם מתו לשווא"
(צילום: באדיבות המשפחה)
הרגע שבו הכול השתנה
"לקח זמן עד שגילינו מה קרה למשפחה שלי. הימים הראשונים של המלחמה היו כאוס מוחלט בכל הנוגע למה שהתרחש בבארי. הקשר האחרון שלי עם המשפחה היה בבוקר 7 באוקטובר, ומאז לא שמעתי כלום. היה לי ברור שאני חייב לצאת מנקודת הנחה שיש סיכוי שהם עוד בחיים, ולהיאבק לשחרור מיידי של החטופים, בתקווה שעוד אפשר להציל אותם.
"הקמנו חמ"ל משפחתי, ועבדנו עם מה שמאוחר יותר הפך להיות 'מטה המשפחות'. במסגרת העבודה שלי בתנועת 'זזים', פתחנו קמפיין בינלאומי משותף לשחרור החטופים. כשבוע אחרי הטבח, נמסר לנו שההורים שלי נחטפו - בדגש על 'נחטפו', ולא 'חטופים'. כלומר, לא בהכרח בחיים. היה לי ברור מהרגע הראשון שאסור לבזבז זמן במאבק לשחרור החטופים - אבא שלי סבל מנכות כרונית שדורשת טיפול יומיומי.
יותם קיפניס: "המחשבה ש'דרך השלום התנפצה בעקבות 7 באוקטובר', היא פשוט קריאה שגויה של המציאות. מימון החמאס לא היה דרך השלום, הוא היה חיזוק מכוון של מתנגדי השלום. לכל מי שחי בעוטף ברור שלא היה שלום לפני 7 באוקטובר"
"הידיעה על המוות שלו הגיעה בערך שבועיים אחרי הרצח, על בסיס בדיקות דנ"א. זה היה משתק. במהלך השבעה שישבנו לזכרו בקיבוץ מעגן מיכאל, לקחו ממני בדיקת דנ"א. הבדיקות מהאחים של אמא שלי לא הספיקו לזיהוי שלה כי אחותה, שושן הרן, נחטפה (היום היא איתנו, לשמחתנו).
"יום אחרי הבדיקה, תוך כדי השבעה, הגיע לבית של הדודים שלי קצין במדים. ידענו בדיוק מה זה אומר. זה היה מטלטל לקבל את הידיעות האלה אחת אחרי השנייה. לדעת שאני לעולם לא אראה אותם שוב. הייתי מלא בכעס, ואני עדיין מלא בכעס, כלפי הרוצחים שעשו את זה, וכלפי מי שנתנו לזה לקרות.
"לפעמים אנשים מנסים למצוא משמעות במוות של מישהו, אבל אין דרך לייפות את זה - הם מתו לשווא. זה מוות שיכול היה להימנע אם רק היו מקשיבים לנו. היו כל כך הרבה מחדלים, מהרמה הטקטית של הזזת הכוחות ועד הרמה האסטרטגית של מימון החמאס, שבלעדיהם ההורים שלי עוד היו בחיים. והחלק הכי מרגיז הוא שמחינו על זה והתחננו שיקשיבו לנו.
"כשבוגי היה שר הביטחון, הוא התקבל בקריאות בוז כשהוזזו כוחות מהעוטף. כשהליכוד שיקם את עזה, הוא עשה את זה בצורה הכי עקומה ומסוכנת שיש - מימון ישיר של חמאס על ידי קטאר, בידיעה מוחלטת שזה יחזק אותו.
"אימא שלי, כמטפלת בילדים ונוער בטראומה, אמרה שוב ושוב שהמיגון של העוטף, וגם העבודה שלה, הם צרכים שנובעים מכשלים ברמה המדינית. אבא שלי, כשהוא התראיין על השריפות בשדות של בארי, הבהיר שבלי פתרון מדיני המצב ימשיך להחמיר.
14 צפייה בגלריה
יותם (משמאל) עם אחיו הוריו, אביתר ולילך קיפניס ז"ל. "בהתחלה הם נחשבו חטופים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"המחשבה ש'דרך השלום התנפצה בעקבות 7 באוקטובר', היא פשוט קריאה שגויה של המציאות. מימון החמאס לא היה דרך השלום, הוא היה חיזוק מכוון של מתנגדי השלום. לכל מי שחי בעוטף ברור שלא היה שלום לפני ה-7 באוקטובר.
"לא צריך פעילי שלום כשיש שלום. צריך פעילי שלום כשאין שלום. ולכן אני ממשיך להיאבק כמו שנאבקתי אז, וביתר שאת. אף אחד לא ישכנע אותי שאפשר 'לשים את הנושא המדיני בצד'. ראינו מה קרה כשנתנו לו להישכח".
המסע לשלום - לפני הטבח
"אחרי 'צוק איתן' קמה 'התנועה לעתיד הנגב המערבי', במטרה למנוע את המלחמה הבאה ולהבטיח ביטחון לנגב באמצעות פתרון מדיני. ההורים שלי הצטרפו אליה ובעקבותם גם אני. הייתי פעיל לאורך השנים בארגוני שלום מקומיים ולאומיים, אם כי עצם המחשבה שיש הפרדה ביניהם היא מקוממת.
"בסופו של דבר, ההנחה שיש ביטחון, שלא צריך שלום, או שיש 'שקט' אמיתי' - היא מחשבה שלא יכולה להיות לך כשאתה חי בעוטף, או מחובר לעוטף.
יותם קיפניס: "אחת ההנחות היותר מעצבנות ושגויות, היא שפעילי שלום הם אנשים שמאמינים שהמצב מצוין ואנחנו כפסע משלום. ההיפך הוא הנכון. פעילי שלום יוצאים מנקודת הנחה שאין כרגע שלום, נאבקים כדי להביא אותו, ויוצאים נגד כל מי שמנסה להכשיל את השלום"
"ביוני 2023 התחלתי לעבוד בתנועת 'זזים', שמקדמת מאבקים ציבוריים. עברתי מהנגב ואני ממשיך לעבוד למען העתיד שלו מהמרכז. הצורך שלי בשלום הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי כיליד הנגב המערבי. כמו גם ההפרדה הציבורית בין שלום וביטחון - אלה שתי מלים עם משמעות זהה".
לשמור על התקווה בתוך האפלה
"אחת ההנחות היותר מעצבנות ושגויות, היא שפעילי שלום הם אנשים שמאמינים שהמצב מצוין ואנחנו כפסע משלום. ההיפך הוא הנכון. פעילי שלום יוצאים מנקודת הנחה שאין כרגע שלום, נאבקים כדי להביא אותו, ויוצאים נגד כל מי שמנסה להכשיל את השלום.
"זה כולל את הממשלה - וכמובן, גם את החמאס, שניסה לשבש את הסכמי אוסלו באמצעות פיגועים רצחניים, ושממשיך בדיוק באותה הדרך מאז".
איך הסביבה מגיבה
"שמעתי מלא מעט אנשים את האמירה שאם אני לא מוותר על המאבק לשלום וחיים נורמליים, לאף אחד אין זכות לוותר עליו. אנשים אומרים לי שהדברים שלי מעוררים תקווה והשראה. זה לא קל לשמור על תקווה, אבל זה חיוני ברמה האסטרטגית. גם אני נעזר באנשים אחרים - חברים, משפחה, שותפים ומנהיגים, כדי לשאוב תקווה.
"אבל חשוב להבדיל בין תקווה לבין 'יהיה בסדר' - כי יש מכשולים שעומדים בפני התקווה. תקווה דורשת תחזוקה מעשית ויוזמה. כשמי שמנהלים את החיים שלנו הם חמאס, ממשלת נתניהו וטראמפ - אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו ועל המאבק שלנו".
להבין את הפחד והספקנות
"אני מבין אנשים שאיבדו את התקווה. לפעמים גם אני לא מסוגל להרגיש תקווה, אבל חשוב להמשיך להאמין בה ולדרוש אותה. הדרך שלי להזכיר ולזכור שיש עוד תקווה, היא להסתכל על ההיסטוריה. העם היהודי עבר את האסונות הכי קשים בהיסטוריה, ובכל זאת, התקווה נותרה האתוס שלנו.
"אם נסתכל על ההיסטוריה הקרובה, האויב הכי מסוכן והכי קרוב בתולדות המדינה היה מצרים. רוב הדור שלי מכיר את נאומי השלום של סאדאת, ולא יודע שהוא היה דיקטטור צבאי אכזרי ואנטישמי - אולי לא גרוע כמו החמאס, אבל בוודאי יותר קיצוני מאבו מאזן. השנאה ההדדית בין ישראל ומצרים היתה קיצונית - ובכל זאת, בסוף השפיות והפרגמטיות ניצחו את הלאומנות.
"השנאה לא התפוגגה לחלוטין, השלום הוא 'קר' ולא אידיאלי, אבל הוא החזיק יותר מ-50 שנה והציל אינספור חיי אדם. כדי לחיות פה בביטחון, אנחנו חייבים הסדר דומה או משוכלל יותר מול הרשות הפלסטינית - ויש לנו את ההזדמנות והמשאבים להשיג אותו".
איך מונעים את הטבח הבא
"לפני 7 באוקטובר, באפריל 2023, נאמתי במחאת שער הנגב ואמרתי ש'הממשלה מקריבה את הנגב על המזבח של הר הבית'. היה ברור שהביטחון בנגב נמצא בתחתית סדרי העדיפויות של ממשלת נתניהו, ושהמשיחיות גוררת אותנו לאסון. אחרי 7 באוקטובר, בעקבות הזזת הכוחות מהעוטף לאיו"ש, אנשים התייחסו לנאום שלי כנבואי.
"אני לא היחיד מהנגב שאמרו לו את זה. אבל מעולם לא היינו נביאים - אנחנו תיארנו את המצב כפי שהיה. ידענו גם מי זה החמאס. ידענו שהוא ארגון טרור רצחני שהפונדמנטליזם הדתי שלו גובר על ההיגיון. ואף על פי כן, סדר הגודל של 7 באוקטובר זיעזע אותי. אולי כי היו כל כך הרבה דרכים למנוע אותו - הקשבה לתצפיתניות. שמירת הכוחות בעוטף. מדיניות להחלפת החמאס בגורמים מתונים.
"ועכשיו, הממשלה מפחדת מועדת חקירה ממלכתית שתחשוף את מה שבנגב ידעו במשך שנים, יחד עם דברים חדשים שעוד לא הכרנו. בסופו של דבר, יש דבר אחד מרכזי שמי שרוצה למנוע את הטבח הבא צריך לעשות - להקשיב לתושבי הנגב ולמדיניות שדרשנו במשך שנים.
14 צפייה בגלריה
עובד אונר"א חוטף גופה מבארי "בלי פתרון מדיני המצב ימשיך להחמיר"
(מתוך וושינגטון פוסט)
"אגב, גם התקשורת לא חפה מאשמה. יש בנגב אנשים מדהימים וחכמים שבמשך שנים מנתחים את כשלי הממשלה ביחס לנגב - לא נביאים, פשוט אנשים שחיים את המציאות - בר חפץ, אבי דבוש, גלי בסודו, וגם ההורים שלי ז"ל. ובכל זאת, המראיינים מתעניינים רק בסבל שלנו.
"בתחילת המלחמה התראיינתי לטלוויזיה ומיקדתי את הריאיון בצורך המיידי לשחרור החטופים, והמראיינת קטעה אותי, החליפה נושא ועברה לדבר על הרגשות שלי. היא לא מייצגת את כל התקשורת, אבל זה צורם מאוד.
"בכל תקופת הסלמה אנחנו טובים מספיק בשביל לגרום לקהל לבכות, אבל נראה שגם 7 באוקטובר לא שבר את המנהג המגונה של התעלמות ממה שיש לנו להגיד. מנגד, יש גם עיתונאים שהתנצלו על זה שהם לא עשו מספיק עבורנו לאורך השנים, אם כי הם בדרך כלל אלה שעשו למעננו הכי הרבה. אבל ככה זה היום - האחרונים שצריכים להתנצל הם הראשונים להתנצל, והאחראים למחדל אומרים שזה לא הזמן לחפש אשמים".
בשיר אל-זיאדנה: "דו-קיום יקרה רק כשנחיה בשותפות אמיתית"
איבד את קרובי משפחתו יוסף וחמזה אל-זיאדנה, שנרצחו ברצועת עזה לאחר שנחטפו ב-7 באוקטובר.
הרגע שבו הכול השתנה
"גיליתי מהתקשורת שבן דודי יוסף ובנו חמזה, נרצחו. התקשר אליי עיתונאי ישראלי מוכר, וסיפר לי שגילו ברצועת עזה גופות וחושדים שהם שייכים למשפחת אלזיאדנה. סיפרתי למשפחה, ושאלתי אם קיבלו הודעה מהצבא. באותם רגעים הם עוד לא קיבלו הודעה. אולי קיבלו ולא רצו לומר, אבל אני לא בטוח. קיוויתי שהמידע לא נכון. התפללתי שזו ידיעה כוזבת, שטעו בזיהוי.
"אני פחות מתחבר למילה דו-קיום, ומעדיף את המונח שותפות יהודית-ערבית. דו-קיום זה מצב שיכול לקרות רק אחרי שנחיה בשותפות אמיתית. שותפות שבה כולם שווים. כולם מקבלים את אותן זכויות ויש שוויון. בינתיים אנחנו לא שם. לכן אני לא פועל למען דו-קיום, אלא למען שותפות בין יהודים לערבים בארץ הזו.
"לא לקח לי הרבה זמן להחליט לפעול למען שותפות. הטרגדיה דווקא נטעה בי תקווה לפעול למען עתיד טוב יותר בארץ הזו. מהרגע הראשון ידעתי שיש אנשים שינצלו את 7 באוקטובר למקומות קיצוניים. היה לי חשוב להרגיע את הלהבות, ולהבהיר שאנחנו לא מאמינים בדרך האלימות. לא רציתי שנגיע למאורעות מאי (מהומות אלאקצא), ולאלימות שגלשה ליישובים הערביים.
"זמן קצר אחרי הטבח, הצטרפתי לחמ"ל המשותף היהודי-ערבי, והתנדבתי בו. באותה תקופה התגוררתי בשדרות, ויחד עם שאר התושבים פוניתי לתל אביב, שם הצטרפתי למטה משפחות החטופים. ייצגתי את המשפחות הערביות במטה, ודאגתי לחבר בין יהודים לערבים. שימשתי כגשר בין המשפחות הערביות למשפחות היהודיות, שיקיריהם נחטפו. דאגנו לאזכורים לחטופים הערבים, לתמונות שלהם, כתבות בתקשורת על החטופים ומשפחותיהם מהחברה הערבית".
המסע לשלום - לפני הטבח
"נולדתי אחרי שרצחו את יצחק רבין, ושמי בתעודת הזהות הוא יצחק בשיר סלאם - 'יצחק נביא השלום' - על שמו של רבין ז"ל. מגיל צעיר הייתי פעיל שלום. אבי היה פעיל שהאמין בדרכו של רבין, וקרא לי בשמו כי רצה שאמשיך בדרכו. אין מה לעשות, בסופו של דבר נולדתי עם שם מחייב".
לשמור על התקווה בתוך האפלה
"מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, רק חידדה עבורי עד כמה אנחנו זקוקים להסכם שלום. מה שהיה לפני המתקפה - הוא שהוביל לאירועי הטבח. כל המדיניות לפני התאריך הזה הובילה לאסון. הגיע הזמן לשנות ולייצר מציאות אחרת עבורי, עבור משפחתי ועבור כל מי שחי בארץ הזו. אנחנו מוכנים להיות הקורבנות האחרונים של הסכסוך הזה".
איך הסביבה מגיבה
"חושבים שאני תמים והוזה, אבל אני מאמין שהשלום יגיע בסופו של דבר. זה עניין של זמן. בניגוד לאלו שמבקרים אותי, אני סבור שהתמימות היא להאמין שיש דרך אחרת שאינה שלום. יש הרבה שחושבים שאנחנו לא באמת מצליחים לשנות משהו במציאות הנוכחית, שהפעילות שלנו היא לשווא ומי שעושה שלום הם המנהיגים. ואני עונה להם שהמנהיגים שלנו צריכים שידחפו אותם וילחצו עליהם להגיע לשלום".
בשיר אל-זיאדנה: "אני מבין את אלו שפוחדים ולא מאמינים, אבל אני עונה להם שגם בצד השני יש אנשים שאיבדו את התקווה. בצד הפלסטיני התקווה מתה מזמן - והתפקיד שלנו הוא להחזיר את האור. הרוב המכריע הוא שפוי, וכדי שנפסיק לפחד האחד מהשני, עלינו לעשות מעשה למען השלום"
פעילות למען השלום - הלכה למעשה
"אני פעיל בארגון 'עומדים ביחד', ופועל למען שלום והכרה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. אני גם מדריך סיורים בחברה הבדואית, שמפגישים בין הקהל היהודי למציאות הבדואית. זו הדרך שלי לייצר שינוי. במסגרת הארגון אני מגיע להפגנות במוצאי שבת, משתתף במשמר ההומניטרי ועסוק במפגשי היכרות בין הצדדים. המטרה היא קירוב לבבות והדגשת המשותף בינינו, מתוך הבנה שהשוני אינו גדול וניתן לגישור".
להבין את הפחד והספקנות
"אני מבין את אלו שפוחדים ולא מאמינים. רגשותיהם מבוססות על קרקע מוצקה ולא באו 'יש מאין', אבל אני עונה להם שגם בצד השני יש אנשים שאיבדו את התקווה. בצד הפלסטיני התקווה מתה מזמן - והתפקיד שלנו הוא להחזיר את האור. הרוב המכריע הוא שפוי. רובנו רוצים לחיות בשלום, וכדי שנפסיק לפחד האחד מהשני, עלינו לעשות מעשה למען השלום.
"לא תמיד אני מצליח לשכנע, ואולי אין זה התפקיד שלי. יש גם אנשים שלא ניתן לשכנע, אבל זה לא אומר שצריך לעצור שם, אלא לחפש אנשים שמוכנים להקשיב.
"לאלה שאינם תומכים בשותפות, פיוס ושלום, אני נוהג לשאול, 'אז מה אתם מציעים?'; 'האם יש לכם הצעה טובה יותר?'. לרוב, אין להם תשובה".
איך מונעים את הטבח הבא
"אם רבין לא היה נרצח, אם הסכם השלום בין יהודים לפלסטינים היה נחתם והיה תיאום ביטחוני כפי שיש בגדה המערבית - 7 באוקטובר לא היה מתרחש.
"אני לא חושב שהתיאום הביטחוני מונע טרור באופן מוחלט, אבל הוא מונע את מרביתו. כל עוד המדיניות של ישראל לנהל את הסכסוך ולתת לחמאס לשלוט, ובמקביל להחליש את הרשות הפלסטינית - לא נוכל למנוע 7 באוקטובר נוסף.
"על ישראל לחזק את הרשות הפלסטינית המחודשת, כדי שזו תחליף את חמאס בעזה. השלב הבא יהיה להגיע איתה להסכם מדיני, ובדרך הזו נמנע בוודאות עוד טבח אכזרי ורצחני כמו זה שהתרחש פה לפני שנה וחצי".
יעקב גודו: "הרעיון של חיים משותפים הוא משימת חיי"
בנו תום נרצח בממ"ד בכיסופים ב-7 באוקטובר.
14 צפייה בגלריה
יעקב גודו (משמאל) עם בנו, תום גודו ז"ל. "לא חשבתי שהרעה תפרוץ דווקא מכיוון עזה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
הרגע שבו הכול השתנה
"תום שלנו נרצח בבוקר 8 באוקטובר בזמן שהחזיק את ידית דלת הממ"ד, ולא איפשר לחוליית החמאס לפרוץ לתוך החדר. תום נקטל מכדור שחדר את שריון הדלת, והרג אותו במקום. אשתו לימור, שראתה אותו מתמוטט לרצפה, פתחה את חלון הממ"ד, הוציאה את שלושת בנותיהם החוצה, קפצה אחריהן ונמלטה עימן בתוך הקיבוץ, עד שפגשה בכוח של הצבא ופונתה לאזור בטוח.
יעקב גודו: "תוך כדי עיבוד האבל ולפני סיום השבעה, גמלה בי ההחלטה שאינני רוצה במלחמת נקם שאין לה הצדקה ותכלית, ושבמקום זה אצא למאבק בראש הממשלה ובממשלתו - ואתבע את התפטרותם לאלתר"
"פחות משעה לאחר מותו של תום, לימור יצרה קשר עם אימה וסיפרה לה את מה שהתרחש בבוקר. אימה, רחל, התקשרה אלינו מיד וסיפרה לנו שאין תום. הבשורה הזאת, שהגיעה במפתיע, הלמה בנו כמו חץ מלובן בלב. קשה עד בלתי אפשרי לתאר את הסיוט שנפלנו לתוכו.
"במשך הלילה היינו בטוחים שהצבא יגיע לתום ולמשפחתו ויחלץ אותם למקום מבטחים, כפי שקרה למשפחות רבות בכיסופים ששרדו את התופת. איתרע מזלו של תום ואליו ואל משפחתו לא הגיעו המחלצים.
"תוך כדי עיבוד האבל ולפני סיום השבעה, גמלה בי ההחלטה שאינני רוצה במלחמת נקם שאין לה הצדקה ותכלית, ושבמקום זה אצא למאבק בראש הממשלה ובממשלתו - ואתבע את התפטרותם לאלתר.
"בתום ה-30 ליום הטבח, עליתי עם מספר חברים ותומכים לירושלים, הקמנו מאהל מול הכניסה הראשית לכנסת ומאז אני שם, חי שם מספר ימים בשבוע, מוחה, מפגין ותובע את לכתה של הממשלה ואת היעלמותה מן החיים הציבוריים בישראל".
המסע לשלום - לפני הטבח
"לפני אירועי 7 באוקטובר הייתי פעיל זכויות אדם, מדי שבוע הייתי יורד לבקעת הירדן כדי להגן על רועי הצאן הפלסטינים מנחת זרועם של אנשי מאחזים בלתי חוקיים, אנשי טרור יהודי, בעלי השקפה של עליונות יהודית, שתמיד זכו וזוכים עד היום לגילוי מלא של הצבא והמשטרה.
"בנוסף, הייתי מסיע פעם בשבוע חולים, בדרך כלל ילדים, מעזה לבתי חולים בישראל. בעקבות אירועי 7 באוקטובר וגם לאחר הירצחו של תום, לא היו לי שום הרהורי חרטה והרעיון של חיים משותפים של העם הישראלי והעם הפלסטיני, זה לצד זה בשלום וכן, גם באחוות שכנים, הוא משימת חיי ואפעל בכל דרך שהדבר הזה יתגשם ויקרום עור וגידים".
14 צפייה בגלריה
יעקב גודו בהפגנה נגד הממשלה בחיפה. "כמות הקללות שאני סופג ביום היא קשה לתיאור"
(צילום: מחאת העם חיפה)
פעילות למען השלום - הלכה למעשה
"במסגרת פעילותי בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני, אני נפגש ומחליף דעות עם אנשים, נשים וגברים שמאמינים שדרך הדיאלוג ובניית הגשרים היא הדרך היחידה האפשרית להמשך החיים כאן.
"המאבק שלי מתנהל בשני מישורים - אחד נגד הממשלה הנוכחית והשני, המאבק לפיוס, לתקווה ולשלום. השהות באוהל בירושלים, חשוף לרחוב, היא קשה ומעיקה. כמות הקללות שאני סופג ביום, קשה לתיאור. כמות השנאה למוחים נגד הממשלה בצד השנאה לרעיון ההידברות ולרעיון הפיוס והשלום, היא נוראה ובלתי סבירה".
להבין את הפחד והספקנות
"מעולם לא הבנתי את החשדנות וחוסר האמון של הישראלי הממוצע כלפי הפלסטינים. הישראלי הממוצע לא חשוף לעוולות הכיבוש שישראל מעוללת, וגורמת לשנאה בכל מה שקשור אליה. מכיוון שבפעילותי בשטחי פלסטין הייתי חשוף לעוולות הכיבוש, הייתי בטוח שאינתיפאדה שלישית עלולה להתפרץ בכל רגע, ולא חשבתי שהרעה תפרוץ דווקא מכיוון רצועת עזה".
מעוז ינון: "להפוך את האויב לשותף של העתיד"
הוריו, יעקוב ובלהה ינון, נרצחו ב-7 באוקטובר בביתם בנתיב העשרה.
הרגע שבו הכול השתנה
"מהרגע שאיבדנו את הקשר עם ההורים ב-7:45, התכוננו לגרוע מכל. ברגע שהתחילו להתפרסם שמות של חברי מושב ושכנים, הבנו שההורים לא שרדו את הטבח. אחר הצהריים הצלחנו ליצור קשר עם רכז הביטחון של המושב, שאמר לנו שהבית של ההורים שרוף וכי יש שתי גופות בתוכו.
"ביום השני של השבעה - יום שני בבוקר, 9 באוקטובר, החלטנו כל חמשת האחיות והאחים להעביר מסר שאנחנו לא מחפשים נקמה, משום שהיא לא תחזיר את ההורים לחיים ורק תעמיק את מעגל הדמים שאנחנו לכודים בו כבר קרוב למאה שנה".
המסע לשלום - לפני הטבח
"ב-20 השנים האחרונות פעלתי כיזם תיירות בארגונים חברתיים - 'פאוזי עאזר' בנצרת, 'שביל ישוע' בגליל ו'אברהם הוסטל', על מנת לבנות גשרים בין יהודים לערבים ולהוריד את חומות הבורות, הפחד והשנאה".
לשמור על התקווה בתוך האפלה
"מאירועי 7 באוקטובר, למדתי שתקווה היא פעולה ולא דבר שאפשר לאבד או למצוא. מאותו רגע אני בונה תקווה עם שותפים ישראלים ופלסטינים על-ידי בניית חזון משותף, שוויוני ובטוח לשני העמים, דרך פעולות רבות שאנחנו עושים על מנת להפוך את החזון למציאות.
"מאז אותה שבת, אני לומד על סכסוכים רבים ברחבי העולם בצורה מעמיקה. למדתי שכל הסכסוכים נפתרים בסופו של דבר, כולל סכסוכים שהיו אכזריים ומדממים יותר מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.
14 צפייה בגלריה
מעוז ינון. "מוכיחים שהשלום היא הדרך היחידה להתגבר על הטראומה שחווים שני העמים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"למדתי כי ממשלות ישראל פעלו בשיטתיות ויסודיות לחיזוק הגורמים הקיצוניים בחברה הפלסטינית, על מנת להבטיח שלא יהיה פתרון מדיני המבוסס על שלום ופיוס, וכדי לגרום לדעת הקהל לחשוב שהסכסוך ניתן לניהול או אינו פתיר.
"הבנתי בצורה עמוקה שאי אפשר לחכות לפוליטיקאים או למומחי הביטחון שהביאו עלינו את אסון 7 באוקטובר, אלא לפעול אישית על מנת לשנות את המציאות ולהבטיח לנו ולילדים שלנו עתיד בטוח ושקט המבוסס על הסכמים, דיאלוג ושותפות עם העם הפלסטיני שחולק איתנו את האדמה בין הירדן לים".
איך הסביבה מגיבה
"הסביבה כולה תומכת ומפרגנת. כולל אלו שלא מאמינים שהשלום אפשרי וניתן לסיים את הסכסוך, אך עדיין אומרים לי שהם מקווים שהם טועים ואני צודק".
פעילות למען השלום - הלכה למעשה
"אני פועל על סמך נוסחת חמשת הצעדים, שבעזרתה הגשמתי את כל החלומות העסקיים שלי: לחלום, להחליט על ערכים, להקים שותפויות, להכין תוכנית עבודה ולהוציאה לפועל.
"ועידת השלום העממית היא הביטוי המעשי של תוכנית העבודה שלנו. היא תציג את המגוון הרחב של ישראלים ופלסטינים המאמינים בשלום, ותבנה לגיטימציה לפיוס בקרב שני העמים. הוועידה תשדר מסר ברור שאנחנו יכולים לחיות ולעבוד יחד על בסיס ערכים משותפים של שוויון, הכרה הדדית, פיוס וביטחון.
"אנחנו נוכיח שהשלום לא רק אפשרי, אלא גם הדרך היחידה להתגבר על הטראומה שחווים שני העמים".
להבין את הפחד והספקנות
"אני מצליח להבין את הכאב, הפחד, הטראומה והרצון לנקום. כל הרגשות הללו הם לגיטימיים ויש להם מקום.
"לא סתם נכתב 'השם יקום דמם' - למרות שהנקמה הינה רגש אנושי, רק לאלוהים מותר לנקום. ברגע שהאדם לוקח לידיו את הכוח של אלוהים, העונש מגיע גם הוא מיידי שמים, ויביא לחורבן שעשוי להיות נוראי מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין.
מעוז ינון: "למדתי כי ממשלות ישראל פעלו בשיטתיות ויסודיות לחיזוק הגורמים הקיצוניים בחברה הפלסטינית, על מנת להבטיח שלא יהיה פתרון מדיני המבוסס על שלום ופיוס, וכדי לגרום לדעת הקהל לחשוב שהסכסוך ניתן לניהול או אינו פתיר"
"הדרך היחידה להתמודד עם פחד היא לעבד ולעבוד איתו. לאט לאט לבנות מחדש יחסי אמון עם גורמים מתונים בחברה הפלסטינית, בעולם הערבי ועם הציבור המוסלמי. הדרך להתמודד עם פחד היא ידע, הכרה של האחר ושל הפחדים והכאבים שלו, ושיתוף בפחדים ובכאבים שלנו תוך כדי דיאלוג, לימוד ומשא ומתן.
"דרך נוספת היא ללמוד מההיסטוריה שלנו איך עשינו תהליך פיוס עם העם הגרמני, ואיך חתמנו הסכם שלום עם מצריים בסך הכול שש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים - מלחמה טראומטית שאחריה אמרה גולדה שלא יהיה שלום בדורנו, ומשה דיין אמר שעדיף שלום בלי שארם מאשר שארם בלי שלום".
איך מונעים את הטבח הבא
"לאחר ארבעה ימי סיור מעמיק בשטחים באזורי A.B.C בקיץ 2022, כתבתי במאמר בעיתון כי הסטאטוס קוו נפיץ ושפיכות הדמים בדרך אם נמשיך לכבוש, לדכא, למשול ולא להכיר בעובדה שאנחנו חולקים את האדמה עם העם הפלסטיני.
"אני לא מחפש אשמים, ומשקיע את כל האנרגיה שלי בעצירת המלחמה הנוכחית ומניעת המלחמה הבאה. ממנהיגי אירופה אותם פגשתי בשנה וחצי האחרונות, למדתי שהמדינות המייסדות של האיחוד האירופי, שאיבדו מיליוני חיילים ואזרחים בשתי מלחמות עולם, הבינו כי הדרך היחידה למנוע שפיכות דמים נוספת היא להפוך את האויב של העבר וההווה - לשותף של העתיד".
ועידת השלום העממית שתתקיים בירושלים ב-9-8 במאי 2025, תציג חזון חדש לסיום הסכסוך. ביוזמת קואליציית "הגיע הזמן", המאגדת כ-60 ארגוני שלום, הוועידה תפנה מהכאב אל פעולות מעשיות. חמשת המרואיינים - יונתן זייגן, יותם קיפניס, בשיר זיאדנה, יעקב גודו ומעוז ינון - הם מהכוחות המובילים מאחורי היוזמה, ויקחו חלק פעיל בעיצובה ובהובלתה.
