שיחה עם שמעון אטיאס, דודה של עמית בוסקילה ז"ל
(צילום: מיקי שמידט)
שנה וחודשיים אחרי ששמעון אטיאס קיבל את הבשורה המרה על מותה של אחייניתו עמית בוסקילה ב-7 באוקטובר וגופתה הושבה ארצה משבי חמאס, הוא עדיין מתקשה להאמין שהיא לא תחזור.
עכשיו, המשפחה המצומצמת יוצאת לקמפיין גיוס המונים להנצחת זכרה. "החיים לא אותם חיים בלי עמית", הוא אומר בקול שבור. "היא חסרה לנו מאוד - הרוח שלה, הגוף שלה, החיוך שלה, האור שהיא הקרינה".
במשך 224 ימים קיוו בני המשפחה שעמית בחיים. אולי פצועה בשבי, אבל בחיים. ואז, באחד מימי שישי בחודש מאי 2024, הגיעה הבשורה הכואבת שניפצה את התקווה לסוף טוב: דובר צה"ל הודיע כי הצעירה בת ה-20 שיצאה לבלות במסיבת הנובה נרצחה בטבח, וגופתה חולצה מעזה במבצע משותף של צה"ל ושב"כ.
השיחה האחרונה שלו עם אחיינתו מתוך מסיבת הנובה, רודפת את שמעון עד היום. "היא אמרה לי שירו בה, ואז שמעתי את המחבלים מתקרבים ואותה מודה לבורא עולם. היא אמרה 'שמע ישראל ה' אלוהינו' - ואז שמעתי עוד יריות. התחלתי לצרוח, אבל אף אחד לא שמע אותי. קיוויתי שאלו לא יריות שכוונו אליה, אבל היום מסתבר שטעיתי כי עמית נרצחה באותם רגעים שבהם הייתי איתה על הקו. שמעתי את הנשימות האחרונות שלה. זה קשה מאוד".
"ברגע שהיא נקברה - קרסתי"
אחרי שעמית חולצה מהשבי והובאה לקבורה, שמעון הרגיש שהוא לא עומד בזה יותר. "עד שעמית חזרה כולם ראו אותי חזק, פעיל, פייטר, עוצמתי, הופך את העולם. ברגע שהיא חזרה ונקברה - הנפש לא יכולה הייתה להכיל את הכאב והטלטלה יותר, וקרסתי". במשך חמישה חודשים הוא ישב בבית, כמעט שלא יצא החוצה ומיעט לפגוש אנשים. במקביל, הוא הקפיד לעבור טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים.
3 צפייה בגלריה
אילנה ומשמאלה שמעון בהלווייתה של עמית ז"ל. "אחרי זה הגוף התרסק"
(צילום: תומר שונם הלוי)
אמה של עמית, אילנה, שגידלה במסירות נפש אותה ואת אחיה הצעיר לבדה מאז שהיו קטנים, עדיין לא מצליחה להתאושש מהטרגדיה שפקדה אותם. "אחותי לא מנהלת שגרת חיים ולא מצליחה לישון בלילות, והיא כבר באפיסת כוחות", מספר שמעון.
"עמית ישנה עם אמא שלה באותה מיטה. אחותי עברה שנים מאוד קשות - פינויים מדירות, ניתוקי חשמל, חיים לא פשוטים של אם חד-הורית. היא בחרה להתמקד רק בשני ילדיה ולדאוג להם", הוא ממשיך לתאר בכאב. השניים מוכרים כיום על ידי הביטוח הלאומי כנכי נפש ברמה של 100%.
לעזור לאמה לחזור לחיים
את קמפיין ההנצחה לזכרה של עמית, שמעון ואילנה ניסו להקים כבר לפני שנה, אך עומק הטראומה לא אפשר זאת עדיין. כעת, שנה וחודשיים לאחר מותה, הם חוזרים ומנסים.
המטרה שעומדת לנגד עיניהם היא הקמת מקווה לנשים. הרעיון צמח מרגע מיוחד שהתרחש כשעדיין קיוו לשחרורה מהשבי בחיים: אילנה קיבלה עצה לטבול במקווה למען שחרור בתה. למרות שלא הייתה מחויבת מבחינה הלכתית כאישה לא נשואה, היא החליטה לטבול. כשיצאה מהמים, התמונה של עמית החליקה מידיה ונפלה לתחתית המקווה. באותם רגעים בעלת המקווה אמרה לה: "תראי, היא רוצה לטבול".
"עמית הייתה צדיקה והנפש שלה הייתה נקייה, היא רצתה לקבל טהרה", אומר שמעון בקול חנוק. מלבד הקמת המקווה, המשפחה התחילה לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתה של עמית.
שמעון מאמין שהגשמת ההנצחות הללו תעזור גם לאילנה להתמודד עם הכאב. "אני יודע שזה לא יחזיר את עמית", הוא אומר, "אבל אם נצליח להנציח אותה כמו שהיא הייתה רוצה - זה יכול להעניק לאחותי קצת נחמה ולעזור לה לחזור לחיים, למרות שהילדה שלה איננה".
אלא שעבור המטרות הללו, המשפחה נאלצת לפנות לציבור בעצמה. "מדינת ישראל נטשה אותנו", אומר שמעון בכאב עמוק. "הנרצחים מאותה שבת, הילדים היקרים שלנו, הם היו חומת המגן של ישראל ולא יכול להיות שמשפחות כמונו, מפורקות, יצטרכו לצאת לגיוס המונים כדי להצליח להנציח את יקיריהן שנרצחו כי המדינה לא שמרה עליהם.
"אני יודע שזה לא יחזיר את עמית", הוא אומר, "אבל אם נצליח להנציח אותה כמו שהיא הייתה רוצה - זה יכול להעניק לאחותי קצת נחמה ולעזור לה לחזור לחיים, למרות שהילדה שלה איננה"
"אני לא מתבייש לבקש עזרה, מי שצריכה להתבייש זו המדינה שמקצה סכום של 15 אלף שקל בלבד להנצחת נרצחת שבסך הכול יצא לבלות, שהייתה נפש טהורה שרק רצתה לחיות".
הזיכרון של עמית יישאר לנצח - במקווה שיוקם על שמה, בספר התורה שייכתב לעילוי נשמתה, ובלבבות של כל מי שהכירו את הצעירה שרק רצתה לרקוד. ולחיות.
