"שוב זה סוף הסרט, הרגו את הגיבור,
אני לא קמתי כמו כולם כשהדליקו את האור.
למה זה קורה? איך הורסים לי את הסוף?
אני מרגיש כמו בים כשלא רואים את החוף"
(יהודה פוליקר)
מקרה הרצח שהתרחש לפני כמעט חודש בבת ים, בו בת ה-18 ראתה את אביה דוקר את אמה - ילנה גאלובסקי, בת 51 - והזעיקה משטרה, פגע בי כמו אגרוף בבטן. הרגשתי את כאבה של הנערה הזאת, כאילו הוא שלי.
ברגע אחד נסחפתי חזרה לשם - לרצפה הקרה במטבח, בדירה הקטנה בקומה השלישית באשדוד. פתאום הכול חזר: הריחות, חרחורי הנשימה של אמא שניצלה בנס, צרחות האימה שלי.
עברו יותר מ-30 שנה מאז שראיתי את השטן מנסה לרצוח את אמא שלי, ויש ימים שבהם אני מרגישה שלא קמתי מהרצפה ההיא במטבח - זה שכמעט הפך לזירת רצח. כך, למי שלא מכיר, נראית פוסט-טראומה.
מאז אותו יום לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, גם לא על הנרצחת. רק על הצעירה והחור בנשמה שאיתו, ככל הנראה, היא תתהלך מעתה ולאורך כל חייה.
ואז נתקלתי בתגובות ברשתות. במקום להתמקד בכאבה, עלו פוסטים שהביאו עליי צונאמי של כאב מסוג אחר לגמרי. הם לא עסקו בבת שראתה את הרצח, אלא באב שרצח וכעבור תשע שעות התאבד. הרשתות נשטפו בפוסטים שכואבים את מותו של הרוצח וכועסים על המשטרה - למה לא הכינו ציוד מותאם למקרה שהרוצח יקפוץ?
המדינה השקיעה באבא שלי משאבים בלתי נתפסים, ואפס משאבים כדי לטפל באמא, שספגה אלימות קיצונית ושרדה ניסיון רצח. לאף אחד לא נראה הגיוני להעניק סיוע לאישה שחייה כמעט נלקחו על ידי בעלה ואבי ילדיה, ולבת שראתה את המוות מול העיניים
יש לי ביקורת על המשטרה - ואני לא חוסכת אותה - אבל במקרה הזה מגיע לשוטרים כל הכבוד. וגם חבל. חבל שבמשך תשע שעות המשטרה שרפה משאבים על מחבל מבית שלקח חיים. חבל שהקפיצו צוות התערבות בשביל רוצח, בזמן שנשים מוכות וילדים שנחשפו לאלימות בבתיהם - נרקבים בהמתנה לטיפול נפשי שיקומי למעלה משבע שנים.
כל כך מכעיס, באיזו קלות מקפיצים צוות התערבות עבור רוצח ומעמידים מעטפת סיוע נפשי. עונשים מגוחכים, שריפת משאבים על מאסר ושיקום - כל זה בזמן שהנפגעות והנפגעים נותרים שקופים ומופקרים.
שיקום לרוצח? לא במקום סיוע לנפגעות
המקרה בבת ים הוא רק אחד מתוך מגפה שמשתוללת בארץ. מאז טבח 7 באוקטובר, אנחנו עדים לזינוק קטלני במקרי רצח נשים על ידי בני משפחתן. כבר בשלושת הימים הראשונים ללחימה, מדדנו זינוק חד בפניות לעמותה על אלימות במשפחה. תופעה דומה ראינו גם בסגרי מגפת הקורונה.
המלחמה והגבלות התנועה מובילים ישירות לעלייה בתלונות ובמקרי רצח. השהייה הממושכת בממ"ד צפוף והפינוי מהבית לתקופה ארוכה, בשילוב מצב ביטחוני המעורר סטרס וקושי כלכלי עקב עצירת העבודה - הופכים בתים לסירי לחץ שבמוקדם או במאוחר - מתפוצצים בקול נפץ אדיר.
כשאישה נרצחת, מעגלי הנפגעים רחבים: הילדים, ההורים, האחים, המשפחה המורחבת, החברים. משפחות הנרצחות מתרסקות, והמדינה לא לוקחת אחריות. על מי היא כן לוקחת אחריות? על הרוצח. זה לא מתיישב עם "אומה שמקדשת את החיים" - זה כישלון קולוסאלי
מתחילת השנה הנוכחית נרצחו 18 נשים לעומת 17 בכל 2024 - מספר שיא בתקופת זמן של חצי שנה בלבד. ב-2025, כל תשעה ימים בממוצע אישה נרצחת במשפחה - לעומת כל 20 יום ב-2024 (הנתונים נלקחו ממדד הנרצחות של פורום מיכל סלה).
כשאישה נרצחת, מעגלי הנפגעים רחבים: הילדים, ההורים, האחים, המשפחה המורחבת, החברים. משפחות הנרצחות מתרסקות, והמדינה לא לוקחת אחריות. על מי היא כן לוקחת אחריות? על הרוצח. זה לא מתיישב עם "אומה שמקדשת את החיים" - זה כישלון קולוסאלי.
המדינה השקיעה באבא שלי משאבים בלתי נתפסים, ואפס משאבים כדי לטפל באמא, שספגה אלימות קיצונית ושרדה ניסיון רצח. לאף אחד לא נראה הגיוני להעניק סיוע לאישה שחייה כמעט נלקחו על ידי בעלה ואבי ילדיה, ולבת שראתה את המוות מול העיניים. מה כן היה הגיוני לפקידים ולמערכות? לקבוע שאמא שלי היא "אם מנכרת", ולשפוך כספים על השיקום של אבא שלי.
השיקום לא הצליח למרות המשאבים הרבים. ובכל זאת, אם רוצים לשקם רוצחים מתוך סיכוי של אחד למאה שזה יצליח, בסדר. אבל רק אחרי - או לכל הפחות לא במקום - טיפול, סיוע ושיקום לנפגעים ולנפגעות.
ושקמו גם אותנו, הילדים שראו את המוות מול העיניים. אנחנו נכים בנפש מגיל צעיר, ואף אחד לא לוקח אחריות על הנכות הזו. אנחנו גדלים עם בור שחור בנשמה, עם נפש שלנצח תדמם, עם עיניים כבויות באופן תמידי ועם כאב שחי ובועט כאילו זה קרה אתמול. כאב שמעיר בלילה, שלא נותן מנוח לדקה אחת, שחונק את הגרון.
מישהו מצליח לשער איך זה לחיות עם כאב שמכלה עד שד עצמותינו - ולעולם לא יחלוף?
קו המוות
הקו הישר במוניטור הפך זה מכבר למציאות יומיומית של נשים בישראל. זה קו המוות של האדישות, שנמתח בין מקרי הרצח, בין שוטרים שלא הקשיבו, בין דיוני ממשלה שלא התקבלה בהם החלטה שהייתה יכולה להציל חיים.
קו מוות שנמתח כחוט דק, כמעט בלתי נראה, ממקרה למקרה. מתלונה בתחנת משטרה שלא טופלה, לעובדת סוציאלית שהתייאשה והרימה ידיים, לשופט שהיה רך מדי עם התוקף ועיוור לסבל הנפגעת, למדינה שבחרה לכסות את העיניים.
ב-2025, כשכל ילד יודע מה לעשות במקרה של "צבע אדום", הציבור עדיין לא יודע לזהות את הסימנים השקטים לזיהוי סכנת חיים בזוגיות גם כשאין אלימות פיזית. המדינה חייבת לעשות את מה שפיקוד העורף עושה בחירום: להגביר מודעות, להנחות, להתריע
קו המוות הזה לא נולד ברגע שבו נקטעים חייה של אישה - זה קו שטיפחו אותו לאורך השנים. קו רציף של שתיקת מערכות המדינה.
אני שומעת אנשים שאומרים: "למה היא לא עזבה?". דעו - היא רצתה. היא ביקשה עזרה. היא זעקה מפחד. אבל המערכת שהייתה אמורה להציל אותה, עמדה מולה עם קו ישר משלה: קו של בירוקרטיה, של חוסר אכפתיות ושל אוזניים אטומות. הקו הזה מציג לא רק את המוות של נשים בישראל - הוא משרטט את כל הדרך שהובילה אליו, את כביש הדמים שממשיך לגבות חיי נשים.
כמה נשים צריכות למות? כמה יתומים מאם צריכים להיות? כמה ילדים צריכים לראות את אמא נרצחת מול העיניים כדי שהמדינה תבין שזה לא מקרה - זו מגפה?
4 צפייה בגלריה
הפגנה בתל אביב נגד אוזלת היד של המדינה במקרי האונס, הרצח והאלימות במשפחה ב-2021
(צילום: מוטי קמחי)
המדינה חייבת לשרטט קו חדש. קו חיים. והוא מתחיל בהגברת מודעות. ב-2025, כשכל ילד יודע מה לעשות במקרה של "צבע אדום", הציבור עדיין לא יודע לזהות את הסימנים השקטים לזיהוי סכנת חיים בזוגיות גם כשאין אלימות פיזית. המדינה חייבת לעשות את מה שפיקוד העורף עושה בחירום: להגביר מודעות, להנחות, להתריע. איפה הקמפיינים? איפה ההנחיות?
צעד נוסף שיכול להציל חיים הוא פיקוח אלקטרוני. מתוך 100 ערכות שמציעה המדינה, רק 17 חולקו. למה? כי אף אחד לא יודע שזה קיים. אישה בסכנה יכולה לקבל צו הגנה עם מכשיר GPS לשמירת מרחק, כולל לחצן מצוקה. כשהיא מרגישה בסכנה ולוחצת עליו זה "צבע אדום" למשטרה, והם מזנקים למקום.
מה את יכולה לעשות?
גם את, שקוראת את הטור הזה עכשיו, צריכה לפעול. חשוב שתביני שאין דבר כזה "לי זה לא יקרה". זה יכול לקרות לכל אחת. אם לאמא שלי זה קרה - אישה חזקה פיזית ונפשית - זה יכול לקרות לכל אחת.
1. בדיקת מסוכנות
הכירי את הסימנים השקטים לזיהוי סכנת חיים בזוגיות גם כשאין אלימות פיזית. אם זיהית אחד או יותר מהסימנים, התייעצי עם מומחית אלימות במשפחה. לא קואוצ'רית, לא מטפלת - הערכת מסוכנות יודעות לבצע רק מומחיות אלימות במשפחה שהוכשרו לכך.
דוגמה לסימן מובהק: אם בן הזוג אומר לך "אם ניפרד אני אתאבד, אם תעזבי אותי אני אמות" - את בסכנת חיים, גם אם הוא מעולם לא הרים עלייך יד! מי שאומר לך משפט כזה - אל תרחמי עליו, תרחמי על עצמך! פני בדחיפות להתייעצות עם אנשי מקצוע, ובשום אופן אל תעלי בפניו מחשבות על פרידה.
2. חוקי בטיחות חיוניים
- לא להעלות מול הגורם האלים נושא של פרידה/גירושים - החוק הזה תקף גם לסביבה - לעולם אל תגידו למישהי "תיפרדי ממנו". רגע הפרידה עלול להיות קטלני ומסכן חיים עבורה.
- גבר אלים מכור לשליטה - הוא צריך להרגיש שהוא בשליטה מלאה כל הזמן, ולכן לא יניח לך וישאל בלי הפסקה לאן את הולכת, עם מי ומתי חוזרת. ברגע שירגיש שהוא איבד את השליטה עלייך - זו תהיה הפנית שתוביל לנקודת הסכנה המרבית. במצב כזה, צלצלי ל-118 או בקשי מאדם שאת סומכת עליו להתקשר ולהתייעץ עבורך.
ללא פעולות מיידיות נמשיך לטפול בגופות, במקום לבנות פתרונות. קו המוות יימשך, אלא אם נבחר לצייר קו חדש. קו שמציל. קו חיים.
רעות אופק היא מייסדת עמותת "אופק" - הבית לנפגעות ונפגעי אלימות במשפחה
