(צילום: שמוליק דודפור)
בסלון ביתי, באווירה אינטימית ושקטה, בשעה שמוזגים כוס תה חם ומדליקים נר זיכרון, נפתח מסע שהוא הרבה מעבר לעדות אישית. הוא מסע לאומי של זיכרון, התמודדות וגבורה. מסע שמתחיל ברגע הכאב, עובר דרך השיקום ומוביל למחוזות של תקווה ואחדות.
מיזם "גיבור בסלון" נולד בשנת 2018, מתוך רצון לקרב סיפורי גבורה של חיילות וחיילי צה"ל לציבור הרחב, בדגש על אווירה אינטימית ומיוחדת, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
המיזם, שפועל בדומה ל"זיכרון בסלון" של ניצולי השואה, מאפשר ללוחמים ולוחמות לשעבר לספר על הרגע שבו נלחמו בגבורה, בסביבה האינטימית של הסלון הביתי.
במסגרת המיזם משתתפים השנה, בין היתר, דנה אופיר, בת 27 מגני תקווה, שנפצעה בפיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים ב-2017, וניב ברנס, בן 23 מרמת גן, קצין בגולני שנפצע קשה בלחימה ב-7 באוקטובר. דנה, שכבר שנה שנייה משתתפת בפרויקט, וניב, שזו השנה הראשונה שלו - גיבורים של ממש, ששבו אל החיים האזרחיים אחרי אירועים מורכבים שהותירו בהם צלקות פיזיות ונפשיות.
דנה, ששירתה כקצינת כושר קרבי בחטיבת "פראן", עברה תהליך שיקום מורכב לאחר פציעתה הקשה, תקופה בה הייתה סיעודית ותלויה באמה. אך בעקשנות האופיינית לה, לדבריה, נאבקה לשוב לשירות ולחזור לתפקיד משמעותי. היא השתחררה ב-2021 וכיום עובדת כמאמנת כושר.
"זה באמת מיזם מדהים שמאפשר לנו, חבר'ה שנפצעו בצבא - גם אם לוחמים וגם אם חבר'ה כמוני, שנפצעתי בפיגוע דריסה מאוד-מאוד קשה, לספר את הסיפור שלנו ולקבל תגובות מחבקות מאנשים".
6 צפייה בגלריה
דנה והוריה. "הרגע שבו אני מספרת שהחלטתי לעמוד מול המכשול - הוא הרגע שבו אני מצליחה לגעת להם בלב"
את זוכרת את הרגע שבו הבנת שהצלחת לגעת בלבבות האנשים?
"אני חושבת שזה הרגע שבו אני מדברת על ההחלטה לקחת אחריות על החיים שלי, ולא לתת לפיגוע להגדיר אותי. או במילים אחרות: לעמוד, לספר חלק ממה שעברתי, על ההתמודדות שלי, על הפציעה הקשה ועל הגבורה, לעמוד מול המכשול הזה, לעמוד מול המחבל, להחליט שאני קובעת איך החיים שלי הולכים להיראות. אני רואה בעיניים של האנשים איך זה נוגע בהם, כי זה משהו שכל אחד יכול לקחת לחיים שלו".
מה לדעתך יוצר את החיבור המיוחד הזה שמתרחש דווקא בסלון הביתי, בניגוד למדיה אחרת?
"המרחב האינטימי, ללא ספק. גם הקרבה ליום הזיכרון מוסיפה עומק, כי התקופה הזו מעוררת בכולנו רגשות חזקים מאוד. כשאני מספרת מה עברתי, מהפציעה ועד השיקום, אני נחשפת לתגובות בזמן אמת - הבעות הפנים, הדמעות, הפאוזות. אי אפשר להשיג את זה בטלוויזיה או בכתבה. יש כאן משהו אמיתי שנוגע באנשים באופן שונה לגמרי".
מפציעה אישית למחויבות לזיכרון
בדומה לדנה, גם ניב מצא בשיתוף סיפורו דרך להפוך כאב אישי למשמעות רחבה יותר. הוא שירת כקצין בגדוד 13 של גולני ונפצע קשה בלחימה ב-7 באוקטובר, כשהמוצב שלו על גבול עזה הותקף במטחי פצמ"רים ומחבלים שחדרו פנימה. למרות פציעתו, ניב המשיך לפקד ולהילחם.
"הגדוד שלנו היה אחראי להגן על קיבוץ נירים", הוא מסביר. "כשהמוצב שבו היינו הותקף, לחמנו קשה מאוד כדי למנוע את חדירת המחבלים לקיבוץ. נפצעתי באופן חמור במהלך הקרב, ומאז עברתי מסע ארוך של שיקום שכלל 15 ניתוחים".
מה הוביל אותך להצטרף למיזם כשהפציעה והאירועים עדיין טריים כל כך?
"זו לא הייתה החלטה פשוטה. אבל הרגשתי שיש לי אחריות, בעיקר כלפי החברים שנפלו. זו הדרך שבה אני יכול להעביר את סיפור הגבורה שלהם הלאה".
הצלקות הגלויות לעין הן, לדבריו, רק חלק מהסיפור. בחדרים שקטים, רחוק מהזרקורים, מתנהלים קרבות יומיומיים של החלמה נפשית. קרבות שאין להם תאריך סיום. "הפציעה הנפשית קשה הרבה יותר מהפציעה הפיזית", מדגיש ניב. "בבית החולים עוברים ניתוחים ושיקום, אבל זה רק חלק מהתהליך. לחלק הנפשי, שהוא האתגר האמיתי, רוב האנשים לא מודעים בכלל".
מה חשוב שאנשים יבינו לגבי פציעות שלא נראות לעין?
"שהן משנות את כל החיים, את כל המציאות. את יכולה לראות אותי הולך ברחוב, לשים לב לפציעה ביד, ולחשוב לעצמך: 'וואו, הבחור הזה עבר משהו'. אבל את לא יודעת מה עובר לי בראש, את לא יודעת איך אני ישן בלילה, אם בכלל. את לא יודעת כמה פעמים המחבלים האלה חוזרים אליי בחלומות. ופלטפורמה כמו 'גיבור בסלון' נותנת מקום גם לזה. להראות שהגבורה היא לא רק ברגע אחד של קרב, אלא גם בהתמודדות היומיומית אחר כך".
מעבר לסיפורו האישי, ניב נושא עמו גם את זיכרון חבריו. כשהוא מזכיר את השם "מתן אברג'יל", קולו משתנה. הוא לוקח נשימה עמוקה, כמאסף כוח להמשיך: "מתן היה החייל שלי, הייתי הקצין שלו במשך שנה. מתן זה החייל היחיד שנהרג לי. הוא קפץ על רימון והציל שישה לוחמים. לא הייתי איתו באותו אירוע, אבל המשפט האחרון שלו, כשהיה בין חיים למוות במשך כ-10 שניות, היה - 'ניסיתי לעשות הכול כדי להגן על עם ישראל ועל החברים', וככה הוא נהרג".
6 צפייה בגלריה
ניב (מימין) עם מתן תורג'מן ז"ל. "כשאני מדבר עליו - המבט בעיניים של הוריו כאילו מחזיר אותו לחיים"
כשאתה מספר על מתן במפגשים, מה זה מעורר באנשים שמאזינים לך?
"אנשים בוכים. זה רגע שאתה יכול לשמוע את השקט בחדר. אבל אני רוצה שיבכו, אני רוצה שירגישו, כי מתן הוא לא סתם מספר או סיפור. הוא היה אדם אמיתי, עם חלומות ושאיפות, והוא בחר לתת הכול כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות כאן".
איך אתה, כמפקד שלו, מתמודד עם הזיכרון הזה?
"זו תחושה לא פשוטה, אבל יש בזה גם הרבה כבוד. החיילים שלי, ש'גידלתי' במשך שנה שלמה, עשו מה שעשו והצליחו לשמור על יישוב שלם. כל החיים גדלתי על סיפורו של רועי קליין ועל הגבורה שלו, ופתאום חייל שלי עושה מעשה כזה של גבורה, של אומץ לב, שאי אפשר להסביר אותו במילים".
כשהזיכרון פוגש את השכחה
זמן הוא גורם מורכב בתהליך ההתמודדות. הוא יכול לרפא, אך גם להשכיח. שמונה שנים אחרי פציעתה, דנה מכירה היטב את האתגר הזה. "ממרום שנותיי כפצועת צה"ל, אני יכולה להגיד שהזמן עובר ועושה את שלו מצד אחד. מצד שני, אנחנו הפצועים חיים את הפציעה שלנו יום יום, עם הכאבים הנפשיים והפיזיים".
איך את רואה את היכולת שלנו, כחברה, לזכור ולהכיל את הכאב לאורך זמן?
"אנשים ממשיכים הלאה. כשנפצעתי בפיגוע דריסה כל כך גדול, חשבתי 'וואו, זה השיא', ואז היה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. אנחנו באמת בסוג של לופ ובמציאות שבה, צר לי להגיד, אנשים מתרגלים לפציעות ומוות של חיילים ואזרחים".
את מרגישה שיש מקום לגשר בין הסיפור האישי שלך לבין החוויות של הפצועים החדשים מ-7 באוקטובר?
"בהחלט. כפצועה ותיקה יותר, אני מרגישה שיש לי דרך להשפיע גם על פצועים צעירים. הסיפור שלי יכול להתחבר לחבר'ה מה-7 באוקטובר ולהראות כמה הוא רלוונטי - גם לנו כפצועים, גם לעם ישראל בכלל. המציאות, למרבה הצער, לא השתנתה הרבה מלפני שמונה שנים".
גם ניב רואה בשיתוף הסיפורים ערך שחורג מתהליך התמודדות אישי. "אני מכבד כל אחד ואת הדרך שבה הוא בוחר להתמודד", הוא אומר. "אבל בעיניי, כשאתה משתף אחרים בסיפור שלך, המטרה העיקרית היא לחזק את המשפחות השכולות שהחיים שלהן השתנו לחלוטין. זה הערך העליון מבחינתי".
המשפחות השכולות שאתה בקשר איתן, מוצאות נחמה מסוימת במיזם כזה?
"המשפחות השכולות...", הוא עוצר לרגע, מחפש את המילים הנכונות. "יש להן דרכים שונות להתמודד עם האובדן. חלקן רוצות לשמוע כל פרט קטן על הבן שלהן, וחלקן פחות. אבל המשותף לכולן הוא הרצון לדעת שהבן שלהן לא נשכח, ושהמעשים וההקרבה שלו היו משמעותיים. אני יכול לספר שכשאני מדבר על מתן, על דברים שאמר ועשה, אני רואה בעיניים של הוריו משהו מיוחד. כאילו הוא שוב חי לרגע.
"ומעבר לחיזוק המשפחות", הוא מוסיף, "המטרה היא גם לאחד מחדש את העם כולו. מה שחיזק אותי בתקופה הקשה הזו הוא לזכור שגדוד 13 שלי ספג את מספר הנופלים הגבוה ביותר ב-7 באוקטובר - 41 חללים ביום אחד. בשיתוף הסיפורים האישיים, אנחנו הופכים את הסטטיסטיקה לאנשים אמיתיים, ובכך מחזקים את אחדות העם".
המיזם - בשיתוף עמותת "אלון ואלה - אנשים למען הקהילה", ובתמיכת מועדון "חבר" - הוקם בשנת 2018, ומאז הוא מפגיש בין הלוחמים שחזרו משדה הקרב לבין הציבור, במפגש סגור ומצומצם, כדי לתת להם את הבמה ולהפוך את הכותרות לפנים ושמות.
