יש רגעים שבהם המציאות הישראלית נדמית כשק חבטות: מלחמה, כאב, שכול, עומס רגשי וחרדה. אבל דווקא בלב הסערה - מופיעות יוזמות שמחזירות את האמון, שמזכירות לנו את ערך הרעות, שמחזירות אור לעיניים. אחת מהן היא "ניידות הידידות" - מועדון נייד ללוחמים ולוחמות שפועל היכן שרבים לא מגיעים.
בשבוע שעבר, נערך ב"מתקן אדם" טקס חגיגי בהובלת "הקרן לידידות" ו"האגודה למען החייל". בטקס הושקו חמש ניידות חדשות, שיפעלו לצד שלוש קיימות. מדובר במשאיות רווחה מתקדמות שמביאות ללוחמים הפוגה של חום ואנושיות, לצד פינוקים קטנים שמרגישים כמו בית: קפה, גלידות, פופקורן, אינטרנט אלחוטי, טלוויזיה חכמה, צל, מטענים לסלולריים - ובעיקר, חיבוק.
6 צפייה בגלריה
"ניידת הידידות" בטקס במתקן אדם. "להזכיר ללוחמים שעם שלם שעומד מאחוריהם"
(צילום: גל אהרנוביץ')
אחרי הטקס, הוזנקו שמונה הניידות החדשות לבסיסים שונים ברחבי הארץ. אחת מהן, זו שהגיעה לנחל עוז - נשאה עמה לא רק ציוד, אלא גם סיפור של אם אחת שבנה נפל בקרב שהפך לסמל.
ליאת כרמי, אמו של סמ"ר אורי כרמי ז"ל, התלוותה לניידת שהגיעה לבסיס נחל עוז - אותו בסיס שבו נפל בנה.
"שלומי טוב", היא אומרת, "מה שמחזיק אותי בימים אלה היא הבחירה לראות את האור. להאמין שהילד שלי, אורי שלי, לא נפל לשווא. ואני מאוד מקווה שנצליח להגיע למקום אחר - מקום טוב יותר. אבל בינתיים - לראות את הטוב".
"הזדמנות נוספת לחבק את אורי"
עבור ליאת, כל חייל שהיא פוגשת הוא במידה מסוימת אורי. "כשאני מחבקת אותם - אני מחבקת אותו", היא אומרת. "אני מרגישה שדרך החיבוק, דרך הנתינה עם הניידת, אני שוב מעניקה אהבה לילד שלי. זו הדרך שלי להמשיך לאהוב אותו.
"אמרו לי, 'איך את יכולה להיפגש עם חיילים, לראות את כל הכאב הזה?' אבל בשבילי, כל מפגש כזה הוא הזדמנות נוספת לחבק את אורי".
אורי היה בנה האמצעי של ליאת, אח ללידור ואלה. לוחם בגולני. את החג השני של סוכות הוא סגר בבסיס. "דיברנו איתו כל השבוע שקדם ל-7 באוקטובר", היא מספרת. "כשהתחילו האזעקות וניסינו ליצור איתו קשר, הוא לא ענה לנו. ב-06:58 הוא סימס לי 'לא לדאוג, הכול בוב'. דקה אחר כך הוא תיקן ל'טוב'. לא דאגנו, כבר היינו רגילים לאזעקות. אף אחד לא שיער מה באמת קורה שם באותם רגעים".
ב-9:30 היא שלחה לו הודעה נוספת, לה הוא כבר לא ענה. "אבל עדיין חשבנו שנלחמים, ולא תיארנו לעצמנו שיש סיבה אחרת שבגללה הוא לא עונה. ואז התחילו להגיע הסרטונים, והבנו שזה משהו אחר לגמרי".
ימים שלמים עברו על המשפחה בלי לדעת מה עלה בגורלו של אורי. "באותם ימים הגיעו אלינו שמועות מכל כיוון, עד שביום שלישי בבוקר דפקו בדלת. לרגע חשבתי שזה אורי. נעלנו את הדלת בגלל המצב הביטחוני, וחשבתי שהוא פשוט לא לקח מפתח. ואז ראיתי את שני הקצינים".
בלי צעקות, עם הרבה חמלה
ליאת היא לא רק אם שכולה - היא גם מטפלת במשפחות שכולות בעצמה, באגף משפחות, הנצחה ומורשת של משרד הביטחון.
"אחרי 24 שנים עשיתי שינוי מקצועי ועברתי לתפקיד לנשמה", היא מספרת. "משפחה שכולה שמוכרת על ידי המדינה, מלווה על ידי שתי עובדות - עובדת סוציאלית ועובדת רווחה. אני כבר חמש שנים עובדת רווחה ומלווה משפחות שכולות, זה קשר מאוד עמוק. בזכות העבודה שלי, ידעתי מהי הדרך הנכונה להודיע את הבשורה על נפילתו של אורי לבעלי ולילדים. איך להכיל, איך לא לצעוק".
היא מספרת על בחירה מודעת לא לזעזע את בתה הקטנה ברגע ההודעה: "שבועיים לפני כן עשינו מפגש של 50 שנה למלחמת יום כיפור. שמעתי שם יתומים ששיתפו שהצעקה של אימא שלהם נשארה באוזן שלהם לכל החיים. ברגע שהודיעו על אורי, ידעתי מיד שאני לא צועקת ולא עושה את זה לבת שלי".
"רק כשאלה הקטנה הייתה עטופה במקום בטוח, הרשינו לעצמנו להתפרק. ואז בא הכאב הגדול, השבר הגדול, משבר האמונה הגדול", היא משתפת באומץ רב. "ההלוויה נערכה ביום חמישי, ב-10 באוקטובר. ביום הזה היו מעל 80 לוויות. למעשה, זה היום עם הכי הרבה לוויות מאז 7 באוקטובר".
"ידעו שמהקרב הזה הם לא חוזרים"
ליאת למדה כל פרט שהתרחש בשעות האחרונות של בנה, ומתארת אותן כאילו נכחה שם בעצמה באותו בוקר ארור: "אורי התעורר לקול האזעקות ורץ למיגונית. הוא אהב לישון עם תחתונים, אז הוא רץ עטוף בשמיכת הפוך שעמה ישן. אחר כך חזר לחדר, התלבש - ורץ, בלי פקודה, לש"ג, יחד עם דור לזימי ואדיר בוגלה ז"ל. הם בלמו את הגל הראשון של המחבלים. הם נלחמו עד הכדור האחרון".
היא מתארת מצב של כאוס, היעדר פיקוד בשטח, ולחימה שהובילו החיילים. "המחבלים לא הצליחו להיכנס מהש״ג - אז נכנסו מהצדדים, דרך חומה פרוצה. שם פגעו באדיר ובדור. אורי נלחם. עד הסוף. בלי פקודות. בלי מפקדים. הילדים האלה עשו 'יש מאין'. הם ידעו שמהקרב הזה הם לא חוזרים".
6 צפייה בגלריה
מימין: דור לזימי, אורי כרמי ואדיר בוגלה ז"ל. "הם ידעו שמהקרב הזה הם לא חוזרים, ונלחמו עד הכדור האחרון"
מאז שבנה נפל, ליאת מלווה חיילים. ממשיכה לתת, גם אחרי האובדן העצום והבלתי נתפס שחוותה. "כל חייל שאני פוגשת - זה הילד שלי. אני מחבקת אותם - וזה כמו לחבק את אורי. איך אמרו לי, 'יש בתים שבאים אליהם ונעתקת הנשמה'.
"אצלנו, מרגישים את אורי בכל מקום. מדברים עליו. צוחקים, בוכים, ביחד. החיילים של היום הם דבש הארץ. לא רק מלח הארץ - דבש. הם מבינים את גודל השעה.
"הילדים שלנו לא היו רוצים שנשאר בחושך"
למרות האובדן, ליאת חזרה לטפל במשפחות שכולות. אבל הפעם - במשפחות ותיקות, לא כאלו שאיבדו את בניהן ובנותיהן במלחמה הנוכחית.
"אני יוצאת לביקורי בית, לומדת את הצרכים של המשפחות, ומעבירה הלאה לטיפול", היא מתארת. "בעיקר חשוב לי להעביר מסר לכל אותן משפחות שאיבדו את היקר להן מכל - הילדים שלנו לא היו רוצים שנשאר בחושך. הם היו רוצים שנבחר באור.
"אני יודעת שזה לא פשוט. זה תהליך. החיים שלנו כבר לא יחזרו להיות אותם חיים. נצטרך ללמוד לחיות עם האבל - יחד עם השמחה. אלו שני שבילים שילכו ויתחברו. בסוף, הילדים שלנו השאירו אחריהם אחים, ואסור שהאחים יאבדו גם את ההורים. כי אז לא יישאר מי שירים אותם".
ליאת כרמי: "הכי קל להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה, ולכן כל פעולה קטנה - היא ניצחון. אימא שחוזרת לאפות את העוגה שהבן שלה אהב - זה ניצחון קטן. ואלו החיים עכשיו - רצף של ניצחונות קטנים, עד שנגיע לניצחון הגדול"
מה הדרך שלך לא להישאב לייאוש - ולהמשיך לחיות לצד הכאב?
"הכי קל להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה, ולכן כל פעולה קטנה - היא ניצחון. אימא שחוזרת לאפות את העוגה שהבן שלה אהב - זה ניצחון קטן. ואלו החיים עכשיו - רצף של ניצחונות קטנים, עד שנגיע לניצחון הגדול.
"יכולים לשבור לנו את הלב. את הגוף. אבל את הרוח - אסור לשבור. זו הרוח שלנו - של עם ישראל. הרעות, האחווה, האהבה. זה מה שניקח איתנו הלאה. זה מה שאורי השאיר לי, ולכולנו".
להביא את הבית אל החזית
השליחות של ליאת מתחברת לרוח הגדולה יותר שעומדת מאחורי מיזם "ניידות הידידות" - להביא את הבית אל החזית, ולתת לחיילים תחושת חום, אכפתיות וערך.
"החלום שלנו להביא לכל לוחם את הבית כשהוא נמצא רחוק מהבית - התגשם", אומרת יעל אקשטיין, נשיאת "הקרן לידידות". "היום, עשר שנים אחרי תחילתו של הפרויקט, אני גאה לומר שמאות אלפי לוחמים בצה"ל פוגשים את הניידות שלנו, שמצליחות להגיע לכל מוצב, לכל בסיס ולכל פריסה בשטח.
"במיוחד בשנה וחצי האחרונות - שנת מלחמה מורכבת ומאתגרת, בה לוחמינו בסדיר ובמילואים מסכנים את חייהם מידי יום בהגנה על המולדת - אנחנו רואים חשיבות עצומה להגיע עד אליהם, לתמוך ולחבק אותם. הניידות לא רק מספקות מזון ושתייה, אלא מזכירות ללוחמים שהם אינם לבד במערכה. יש עם שלם שעומד מאחוריהם".
6 צפייה בגלריה
מימין: יעל אקשטיין, ירון בארי וראש אכ"א דדו בר כליפא בטקס חניכת הניידת
(צילום: גל אהרנוביץ')
ירון בארי, מנכ"ל "האגודה למען החייל", מצטרף לדבריה ואומר כי, "הרחבת מערך 'ניידות הידידות' משקפת את המחויבות העמוקה שלנו לרווחת הלוחמים והלוחמות שלנו, במיוחד בתקופה מאתגרת זו. רגעי ההפוגה והפינוק שמספקות הניידות, הם קריטיים לשמירה על המורל ועל יכולת התפקוד לאורך זמן.
"ברצוני להביע את הערכתנו העמוקה והוקרתנו ל'קרן לידידות' על שותפות אסטרטגית ומשמעותית זו, שבלעדיה לא היינו יכולים להרחיב את הפרויקט החיוני הזה", מוסיף בארי, "בשיתוף עם 'הקרן לידידות', אנחנו גאים להביא את הבית אל השטח, ולהבטיח שכל חייל וחיילת יקבלו את התמיכה המגיעה להם, בכל מקום שבו הם משרתים למען ביטחון המדינה".
