בשיתוף יוזמת הביתה
חוזרים הביתה - ליהי, טליה והודיה
(צילום: אסף מגל, עריכה: קורל קוט)
"בהתחלה חשבתי לטוס לחו"ל ולהתנדב שם, ואז אמא שלי אמרה לי - 'למה את מחפשת רחוק כל כך?'" כך מספרת ליהי עמית (21), שהשתחררה מהצבא לפני שנה ומשמשת היום כמדריכה בבית ספר בכפר הנשיא ובבית הילדים בקיבוץ, "אמרתי לעצמי, 'וואלה, נכון'. חיפשתי דרך לעזור ולתרום יותר ולכן הגעתי לאזור הצפון".
ליהי הגיעה לצפון דרך תוכנית "חותם", המכשירה מורים ומדריכים לעבודה בפריפריה. היא מתארת מציאות מורכבת: "נכנסנו בנקודה מאוד מדויקת, כי זה היה בול הרגע שהם מתחילים להניע מחדש את כל שנת הלימודים. זאת הפעם השלישית שזה קורה בשנה המטורפת הזאת. לילדים זה דבר מורכב בטירוף".
טליה וייל, גם היא בת 21, עזבה את צור הדסה שבאזור ירושלים ועברה לקיבוץ מחניים. היא עובדת בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ ומשמשת כמדריכה ובבית הספר באיילת השחר. "יש פה שגרה שהיא הזויה, אבל אנשים חיים פה וחיו פה כל הזמן הזה", היא אומרת, "מה שאני הכי שמתי לב אליו לגבי הילדים זה שהם תמיד בדריכות. כל רעש הכי קטן, כל אופנוע שעובר או מטוס – הם ישר מסתכלים, מחפשים".
"שקט, אפילו שומם"
הודיה וולף (21) מבית־שמש החלה לפני כחודשיים וחצי לעבוד כמדריכת נוער ביערה שבגליל המערבי. הודיה התגייסה לעמותת "בייסקאמפ", שהוקמה בעקבות המלחמה כדי לתת מענה לקהילות מפונות. "כשהגעתי לא היה פה כלום. אפילו ילדים במגרש לא היו, וגם לא היו מכוניות שעוברות. הייתה פה תחושת ריקנות, שממה של ממש", היא מספרת, "זה היה ממש להקים דברים משום דבר. הילדים לא רגילים פתאום להיות בבית, לא רגילים להיות בבית ספר הרגיל שלהם".
עמותת "בייסקאמפ", כמו תוכנית "חותם", שותפות למהלך גיוס אנשי החינוך לצפון שמובילה יוזמת "הביתה". מאחורי היוזמה עומד יזהר ערמוני, פילנתרופ ישראלי־אמריקני שנולד וגדל במלכיה, סמוך לגבול לבנון, ובעשרות השנים האחרונות מתגורר בבוסטון. היא הוקמה מתוך הבנה כי חזרת התושבים תתאפשר רק כאשר מערכות החינוך יפעלו וייתנו מענה לקהילות. בימים אלה יוצאת היוזמה בקמפיין חברתי משותף יחד עם עמותות, קרנות ומשרד החינוך, כדי לגייס אנשי חינוך לגליל. "מערכות החינוך בעוטף ובגליל הן מרכיב מרכזי בצמיחה דמוגרפית ולכן אנו משקיעים משאבים ומאמץ מקצועי כדי לחזק ולפתח חינוך מעולה באזורים שפונו וכעת מתאכלסים מחדש", אומרת סיגל מורן, מנכ"לית יוזמת "הביתה".
לדבריה, "חינוך טוב מורכב מאנשים מצוינים ואנחנו ממשיכים לגייס, יחד עם משרד החינוך וארגונים חברתיים נפלאים, אנשי חינוך מכל רחבי הארץ. זוהי הציונות החדשה: להגיע ולהתיישב בגליל, להיות חלק מקהילה חמה ותומכת שמספקת לדור העתיד את הכלים לצמוח ולפרוח מחדש. אנחנו צריכים עוד חבר'ה שיצטרפו למאמץ כי יש הרבה משימות. אנחנו כאן עבור מי שיגיע ונסייע בכל מה שצריך מסביב".
הודיה הייתה חלק מהצוות שעבד על הקמת מועדון הנוער ביערה. "שטפנו, הרמנו פה דברים, פינינו פה, צבענו, הבאנו מלא ציוד, גם תרומות, כדי שיהיה לילדים מקום נוח לשבת בו, מקום בטוח, יציב. ממש הקמנו פה את המקום, כשלאורך כל התקופה הייתה פה נוכחות גדולה של הצבא כי זה היה בזמן המלחמה", היא מספרת.
אסף לנגלבן, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, מסביר שפרויקטים אשר מקדמים את המעבר של אנשי חינוך לצפון הם חלק קריטי בשיקום הקהילות. "חזרת התושבים הביתה והחזרת מערכות החינוך לעבודה מלאה בצפון אחרי שנה וחצי של מלחמה הם אירוע מורכב, אבל יחד עם משרד החינוך וארגוני החברה האזרחית אנחנו מובילים אותו בגאווה", הוא אומר, "אנחנו קוראים למי שחינוך וציונות זורמים בעורקיו להצטרף אלינו ולבוא להיות חלק מצוותי החינוך בגליל".
"חיבוק לילדים"
המציאות בצפון עדיין רחוקה משגרה מלאה. ליהי מספרת על מורה בכיתה ב' שאמרה לה שהיא מלמדת שוב את החומר של א', כי התלמידים לא הצליחו ללמוד באופן מסודר בתקופת המלחמה. "הרבה ילדים הסתובבו בחוץ בזמן המלחמה ומתקשים לשבת בכיתה", היא מסבירה, "צריך כל הזמן לאסוף אותם, לגשת אליהם, לשאול מה קורה, מה שלומם".
לדברי טליה, "הילדים תמיד בדריכות בגלל מה שעברו. הם כל הזמן בכוננות ספיגה". עם זאת, היא מספרת שיש השפעה לפעילות שהיא מעבירה – "שעה טובה", סוג של שיעורי אמנות. "הכי כיף שהם באים ואומרים לי: אנחנו באמת מחכים לזה", היא מספרת.
הודיה מדגישה שיש משבר קהילתי עמוק: "אנשים לא פגשו אחד את השני הרבה זמן. הנוער עבר הרבה טלטלות וחווה התנהגות סיכונית, חוסר מעש, תסכול. יש פה ילדים שעברו שש דירות בתקופה הזו".
כששאלנו את השלוש מה יעזור לצפון להשתקם, ענו כולן תשובה דומה: כוח אדם צעיר ונחוש. "מה שיכול לעזור לצפון להשתקם זה אנשים שבאים באמת עם רצון לעשות. יותר מעשים ופחות דיבורים", אומרת ליהי.
טליה מוסיפה: "להאמין. תקווה. ומה שהילדים הכי צריכים זה חיבוק. אין פה מספיק מדריכים. חסרים אנשים, במיוחד בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוצים".
הודיה מדגישה: "אני חושבת שמה שיעזור לצפון להשתקם זה להביא לפה כוח אדם צעיר, רענן, עם הרבה אנרגיות ורצון לעשות פה טוב, להפריח ממש את השממה. צריך לבוא נחושים, עם כוונות טובות, וזה חד־משמעית שווה את זה".
ומהו החזון שלהן לצפון? "הייתי שמחה לראות את הצפון באמת הרבה יותר תוסס, שיהיה פה פחות פחד בכללי, ולראות את התיירות חוזרת", אומרת טליה. ליהי מסכמת: "הייתי רוצה לראות בצפון בעיקר את השגרה. באמת שגרה, לא שגרה בצל מלחמה. החלום זה שכשנגיד שגרה, זו באמת תהיה שגרה".
בשיתוף יוזמת הביתה
פורסם לראשונה: 08:54, 09.04.25
