שיחה עם אורי מיכאל, שהשתקם מחיידק אלים וחזר כמתנדב לבית החולים השיקומי רעות ת"א
(צילום: מיקי שמידט)
זה התחיל בכאב עמום, שהפך לבלתי נסבל. ואז הגיע הרגע בו אורי מיכאל קרס על רצפת ביתו, חש שגופו בוגד בו ושריריו מסרבים לשאת את משקלו. אף אחד מאלו שהיו סביבו באותם רגעים לא הבין מה קורה, עד שהתגלתה האמת המטלטלת: חיידק אלים חדר לעמוד השדרה שלו, משתלט על הגוף הספורטיבי שאותו בנה וטיפח במשך שנים בריצות, שחייה ורכיבה על אופניים.
אורי, בן 47, סמנכ"ל במשרד פרסום ומומחה בתחום הדיגיטל, נשוי לטלי ואב לשלושה, היה בדרכו להתחרות בטריאתלון כשחייו השתנו ללא היכר.
"רגע אחד אתה מתכונן לתחרות שעליה חלמת כל חייך, וברגע הבא אתה משותק כמעט לחלוטין", הוא משחזר. "באותם רגעים הרגשתי שאני מסתכל למוות בעיניים, ולמרות ההלם והבהלה - החלטתי שאני חייב לנצח אותו".
"חודש של כאבים שהפך לסיוט"
סיפורו של אורי מתחיל כחודש לפני הקריסה הדרמטית, במהלכם סבל מכאבים חזקים בכל הגוף - כאבים שאף אחד מהרופאים שאצלם ביקר, לא ידעו לומר מה מקורם.
ב-8 ביוני 2024, כשהמצב הידרדר דרמטית עד כדי קריסה של גופו, אורי פונה בבהילות לבית החולים קפלן עם פציעה בראש, אותה ספג כתוצאה מהנפילה המהירה והחזקה על הרצפה.
"לא יכולתי לזוז בכלל, ולמעשה הייתי במצב סיעודי מוחלט - לא יכול לעמוד, לא יכול להזיז את הידיים, משותק כמעט לגמרי, חוץ מהראש. הייתי זקוק לעזרה בכל דבר"
בבית החולים הוא נותח, ולאחר שהתעורר מההרדמה התברר לו כי "החיידק היה זיהומי וחדר לחוליות בעמוד השדרה הצווארי. עד היום הרופאים לא יודעים לומר איך הוא חדר לגוף".
כעבור 17 ימים במחלקה האורטופדית בקפלן, אורי, שעד אז מעולם לא חווה אשפוז ממושך כל כך, הועבר להמשך טיפול בבית החולים השיקומי "רעות" בתל אביב. מצבו היה קריטי: "לא יכולתי לזוז בכלל, ולמעשה הייתי במצב סיעודי מוחלט - לא יכול לעמוד, לא יכול להזיז את הידיים, משותק כמעט לגמרי, חוץ מהראש. הייתי זקוק לעזרה בכל דבר".
6 צפייה בגלריה
"ידעתי שאני חייב להילחם". אורי בבית החולים השיקומי "רעות"
(צילום: באדיבות ביה"ח השיקומי רעות ת"א)
6 צפייה בגלריה
"בזכותם התהליך לקח שלושה חודשים, ולא שנתיים". עם קלינאית התקשורת בשיקום
(צילום: באדיבות ביה"ח השיקומי רעות ת"א)
במשך ארבעה חודשים נאלץ לחיות עם צווארון הדוק ולקבל אנטיביוטיקה לווריד. למרות המצב הקשה, הוא החליט להיאבק בכל כוחו במחלה שתקפה את גופו בפתאומיות. "זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. התמודדתי עם תחושת חוסר אונים מוחלטת, אבל ידעתי שאני חייב להילחם", הוא מתאר.
"הייתי מגיע לשיעורי פיזיותרפיה לפני כולם ומתחיל להתאמן - ונשאר אחרי כולם וממשיך עוד קצת להתאמן, ולא מוותר לעצמי גם כשזה הרגיש בלתי אפשרי. באותה תקופה ירדתי מאוד במשקל, אבל הבנתי שזה או אני או החיידק - ובחרתי לנצח אותו".
"מהצד השני של המיטה"
לאחר שלושה חודשים של שיקום אינטנסיבי, ובניגוד לכל התחזיות הפסימיות של הרופאים שטיפלו בו, אורי שב לעמוד על רגליו. ובאופן שלעיתים מפתיע אפילו אותו, הוא לא רק חזר לחיים אלא גם לשגרת האימונים שעליה הקפיד כל כך עד שגופו קרס.
"חזרתי לרוץ, לשחות ולרכוב על אופניים", הוא מספר בגאווה. אך במקום להשאיר את החוויה הקשה מאחוריו, הוא קיבל החלטה מפתיעה - לחזור לבית החולים "רעות", הפעם כמתנדב. "הייתי חייב להיות בצד השני, ולהרגיש איך זה לעזור לאחרים".
6 צפייה בגלריה
"הסיפור שלי מחזיר להם את התקווה". מדליק נרות במחלקת השיקום בחנוכה האחרון
(צילום: באדיבות ביה"ח השיקומי רעות ת"א)
ומה גילית?
"שהסיפוק שמקבלים מזה שווה יותר מכל סכום. אין שום דבר בעולם שמשתווה לתחושה האדירה שמרגישים אחרי שמתנדבים לעזור לאחרים, במיוחד לכאלו שנמצאים במצב שבו אתה היית עד לא מזמן".
לבית החולים השיקומי הוא מגיע פעם בשבוע, שם הוא מסייע למטופלים. "אני מתנדב בחדר הכושר, עוזר להם לעלות על מכשירים שאני עליתי עליהם עד לפני שלושה חודשים", הוא מתאר. "להיות בצד השני זה מדהים בעיניי, בעיקר כי אני יכול להזדהות איתם ומבין מה הם מרגישים. הייתי שם".
"אני מאמין שהעובדה שאני במצב טוב עכשיו, ממלאת אותם בתקווה שאם הם רק ירצו - הם יצליחו להשתקם ולחזור לחייהם הקודמים. לא מזמן אחד מהם אפילו אמר לי שזה גורם לו להמשיך להאמין ביכולות שלו, ובעיקר - להצליח לראות עתיד ולא לוותר"
החזרה למקום בו היית כה חסר אונים, לא מעוררת בך זיכרונות קשים?
"בפעמים הראשונות שהגעתי להתנדב, כל הזיכרונות מאותה תקופה חזרו אליי בבום. עד היום יש פעמים שבהן אני מוצא את עצמי מהרהר על התפקיד שלי - האם אני עדיין משתקם, או שאני באמת נמצא בצד השני. אבל המחשבות האלו חולפות מהר, ונשאר רק הסיפוק האדיר מכך שאני מצליח לסייע לאדם שזקוק לעזרה שלי".
כחלק מהמפגש עם המשתקמים, אורי חושף בפניהם את סיפורו האישי, מה שלדבריו מעניק להם תקווה. "כיום אין שום זכר למה שקרה לי, ומי שרואה אותי לא יכול להאמין שעד לפני כמה חודשים הייתי סיעודי לגמרי. אני מאמין שהעובדה שאני במצב טוב עכשיו, ממלאת אותם בתקווה שאם הם רק ירצו - הם יצליחו להשתקם ולחזור לחייהם הקודמים. לא מזמן אחד מהם אפילו אמר לי שזה גורם לו להמשיך להאמין ביכולות שלו, ובעיקר - להצליח לראות עתיד ולא לוותר".
"לא שוכח איפה הייתי יכול להיות"
החוויה הקשה שעבר טלטלה את השקפת עולמו לחלוטין. "היום אני מסתכל על הכול אחרת. אני מעריך כל רגע בחיים, ומבין שיש לשים לב מה תפל ומה העיקר", הוא משתף.
"זה בא לידי ביטוי בעיקר בזה שאני משתדל לא להתייחס לכל דבר בכובד ראש, ומנסה לא לייצר מלחמות מיותרות עם אנשים. ולרגע לא שוכח איפה הייתי, איפה יכולתי להיות ואיפה אני נמצא היום".
נס ההחלמה שלו מתבטא לא רק ביכולת לחזור לחיים נורמליים, אלא גם בשיבה מלאה לאימונים האינטנסיביים. "בעקבות המאבק וההחלטה לא להיכנע, הכושר שלי היום אפילו גבוה יותר ממה שהיה לפני שחליתי", הוא אומר בחיוך. "בכל יום אני עושה פעילות אירובית אחרת - לפעמים שחייה, לפעמים ריצה, אופניים, או עליית מדרגות. ואת כל זה אני מצליח בזכות הרבה מאוד כוח רצון".
את החוויה המטלטלת, אורי תיעד בספר שראה אור לאחרונה - "החיידק ואני", יומן המתאר את השלבים השונים בתהליך ההחלמה שלו. "המטרה שלי בספר היא להעביר לקוראים את מה שלמדתי מהחוויה הזו - שחשוב תמיד להאמין ביכולות שלנו - ולעולם לא לוותר", הוא מסביר.
לצד ההישגים האישיים וכוח הרצון המופלא שלו, הוא לא שוכח לרגע את הצוות הרפואי שסייע לו לאורך הדרך. "בלי הפיזיותרפיה, הריפוי בעיסוק, קלינאית התקשורת והרופאים המלווים, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי", הוא מדגיש. "כל התהליך והליווי הצמוד שקיבלתי מהם, עזר לי לקחת את עצמי בידיים ולצאת מזה. אין ספק שבזכותם התהליך לקח שלושה חודשים, ולא שנתיים".
יש לך טיפ למי שנמצא במצב דומה לזה שאתה היית בו?
"תמיד להקשיב למטפלים שלך, הם ראו אלפי אנשים לפנייך - ועוד יראו אלפי אנשים אחריך. פשוט תקשיב להם, ולא לאף אחד אחר שאינו מוסמך מבחינה מקצועית ומחליט לחלק לך עצות כי הוא 'מכיר מישהו שעבר את זה גם'. זה המפתח להחלמה מהירה ומלאה".
בימים אלה, כשמלחמה מכניסה עוד ועוד אנשים למחלקות השיקום, סיפורו של אורי מעורר השראה. "צריך תמיד להאמין בעצמנו ולהבין שכוח הרצון חזק מכל דבר אחר", הוא אומר. "אני כמובן לא מדבר על מצבים סופניים שבהם לא יעזור כלום, אבל כל עוד יש תשוקה, נחישות, עקשנות והתמדה ורצון להמשיך לחיות - אפשר לצלוח הכול. אין לי שום ספק בכך".
