מרואן ג'אבר: "חיפשתי דרך מיוחדת לתרום למדינה שלי"
בן 16.5 מדאלית אל-כרמל, החל לעסוק בהסברה ישראלית ביום ה-100 למלחמה. משתתף בתכנית "קו הזינוק" וזכה בפרס חוסן על פעילותו. חלומו: להתגייס לדובר צה"ל.
"הכול התחיל ביום ה-100 למלחמה. הבנתי שרוב בני הנוער שבסביבתי לא יודעים שיש חטופים ובקושי מודעים למלחמה ולמה שקרה ב-7 באוקטובר בעוטף. למה? כי לא היו אצלנו כמעט אזעקות, לא נפלו טילים ואפשר לומר שכמעט ולא היינו חלק מהמלחמה.
"באותו יום החלטתי לפרסם פוסט ברשתות החברתיות, וכתבתי שיש חטופים בעזה ושצריך להחזיר את כולם. את הפוסט כתבתי בשלוש שפות - אנגלית, עברית וערבית. לא כיוונתי אותו רק לדרוזים, אלא לכל העולם".
אבל זה לא היה רק רגש רגעי. למרואן יש סיבות עמוקות יותר: "אני כל כך אוהב את המדינה. בנוסף, יצא לי להכיר חבר'ה ערבים מהעולם שתמיד שמעתי מהם שקרים על מדינת ישראל. הבנתי מהם שכל פעם שהם צופים בסרטוני הסברה באנגלית או בעברית, הם מדלגים כי הם לא מבינים את השפה - ולכן הם צופים רק בסרטונים בערבית, שהרבה פעמים לא מדייקים את המציאות, בלשון המעטה. אז החלטתי לנצל את העובדה שאני גם ישראלי וגם דובר ערבית - ולפרסם סרטונים משלי על המלחמה, ועל הסכסוך בכלל".
ויש עוד סיבה אחת: "אנחנו במלחמה, ובגלל שאני בתיכון ולא יכול להתגייס עדיין לצבא - חיפשתי דרך מיוחדת לתרום למדינה שלי".
מרואן ג'אבר בסרטון הסברה בתקופת המלחמה עם איראן
התגובה הייתה מיידית ומפתיעה. "אחרי שפרסמתי כמה סרטונים, יצרתי סרטון הסברה על החטופים בשלוש שפות, בשיתוף עם משרד החוץ. תוך שעתיים מהרגע שבו עלה לרשת - הסרטון הגיע למאה אלף צפיות".
ההצלחה הזו פתחה לו דלתות במגזר הציבורי: "התחלתי לעבוד עם משרד התפוצות ומשרד החוץ, עם דובר צה"ל בערבית, השתתפתי בישיבות רשמיות ונתתי המלצות. הייתי הכי צעיר ברוב המקומות. בתקופת הירי הכבד ביקרתי באתרים בכל הארץ - בנובה, בקריית שמונה, בנתיב העשרה, בשדרות. יצרתי המון סרטוני הסברה מכל הארץ, ובסופו של דבר קיבלתי פרס חוסן על העשייה".
מול ביקורת ותמיכה
התגובות לפעילותו של מרואן מגיעות משני קצוות - איומים חריפים מצד אחד, ותמיכה חמה מהצד השני. "יש הרבה אנשים שמתכתבים איתי כעת על הפעילות שלי ומחפשים להחמיא, חלקם מעוניינים לשתף פעולה. ופעם, בנסיעה ברכבת, פגשתי אישה מבוגרת שאמרה לי שהיא מחכה שאגיע לכנסת".
הביקורת הקשה ביותר הגיעה דווקא מהבית: "עד היום אני מקבל מחבר'ה מהשכבה שלי, סרטונים שבהם צוחקים על ההסברה שאני עושה. אצלנו, הדרוזים, אין הרבה שמתעסקים בהסברה, בטח שלא ברשתות החברתיות, והפעילות שלי מוזרה לרובם".
מרואן: "אחרי שהתחלתי בהסברה, אנשים בעולם נחשפו סוף-סוף לעדה הדרוזית, והכירו טוב יותר את מדינת ישראל דרך מי שחי כאן ולא דרך אנשים זרים שממציאים שקרים. בארצות הברית, למשל, לא כולם ידעו שיש דרוזים וערבים רבים שאוהבים את המדינה, מתגייסים למענה ותומכים בה"
היחס הפוגעני כלפיו מצד בני גילו, לדבריו, החל עוד לפני המלחמה. "בתקופת 'שומר חומות' נאמתי בכנס שנועד לעצור את האלימות בחברה הישראלית. הרבה מאוד חבר'ה ערבים יצאו נגדי על הדברים שאמרתי שם, אבל ידעתי איך לענות להם ועמדתי על העקרונות שלי".
ומה דעתו על חוק הלאום? "אני בעד שלטון יהודי, אבל עם שוויון מלא. זה מה שאני רוצה וזה מה שהדרוזים רוצים. אנחנו באמת אוהבים אתכם ורוצים שתהיו בשלטון, אבל הבעיה היא שאין שוויון והיהודים מקבלים עדיפות על פני המיעוטים שחיים כאן".
איפה הוא רואה את חוסר השוויון? "כשדרוזי, בדואי או כל בן מיעוטים אחר רוצה לשכור דירה או להתקבל לעבודה - העדיפות היא כמעט תמיד ליהודי על פניו, וזה מכאיב מאוד. בסוף כולנו אזרחי המדינה, לא?".
למרות האתגרים בבית, הוא גאה בהישגיו בזירה הבינלאומית: "אחרי שהתחלתי בהסברה, אנשים בעולם נחשפו סוף-סוף לעדה הדרוזית, והכירו טוב יותר את מדינת ישראל דרך מי שחי כאן ולא דרך אנשים זרים שממציאים שקרים. בארצות הברית, למשל, לא כולם ידעו שיש דרוזים וערבים רבים שאוהבים את המדינה, מתגייסים למענה ותומכים בה".
אחמד אלעוברה: "הטיל לא שואל אם אתה ערבי או יהודי"
בן 22, נולד ברהט וכשהיה בן 10 עבר עם משפחתו לבאר שבע, כבאי ומתנדב ב"איחוד הצלה". התחנך בבית ספר דו-לשוני ולומד תואר ראשון במשפטים. ב-7 באוקטובר היה במשמרת בכיבוי, ומאז חווה חיזוק בקשרים עם עמיתיו היהודים.
"7 באוקטובר תפס אותי בדיוק בכניסה לעבודה, רגע לפני שנכנסתי למשמרת. פתאום התחילו אזעקות, ומיד יצאנו לאזורים שבהם היו נפילות במרחב שלנו - מפעלים, בתים ושטחים פתוחים. יחד עם שני לוחמי אש נוספים, טיפלנו בפגיעת רקטות בארבעה בניינים וב-16 רכבים שנשרפו - והכול במקביל. בדיעבד, התברר לנו שעשר דקות מאיתנו היו מחבלים, ולנו לא היה שום מושג כי לא היינו מחוברים לחדשות.
"מאוחר יותר גילינו מה קורה, ואז גם התברר לי שאחד מהחברים הקרובים שלי בתחנה, רועי משה, שהיה סגן מפקד צוות אצלנו, נרצח באותו יום על ידי המחבלים לא רחוק מצומת גבים, כשהיה בדרכו הביתה ממשמרת".
בית ספר דו-לשוני כבסיס לחיים משותפים
"אמא שלי הקימה את בית הספר הדו-לשוני בבאר שבע. למדתי שם ביסודי ואת התיכון עשיתי במקיף יהודי, גם כן בעיר. הצטרפתי לתוכנית 'קו הזינוק' מיד אחרי ששמעתי עליה בבית ספר. אני אוהב לתת הזדמנויות לחוויות חדשות ושואף להגיע למקומות שבהם אוכל להשפיע - לא רק על עצמי ולמעני, אלא גם למען הסביבה.
"ההצטרפות לתוכנית עשתה לי רק טוב - דחפו אותנו שם להתנדב ולתרום לקהילה, והכרתי שם חברי נפש מכל הארץ. היום התוכנית הזו היא יותר משפחה עבורי מאשר פרויקט. זה מקום שבאמת פיתח אותי ונתן לי להבין מה אני רוצה לעשות בעתיד - ובעיקר, הפך אותי לאדם שנותן מעצמו לאחרים, וזה משהו שתמיד היה חשוב לי".
אחמד במשמרת הכבאות
כשהחיים תלויים באמון הדדי
העקרונות שלמד בבית הספר הדו-לשוני והתכנים שאליהם נחשף ב"קו הזינוק", מתממשים בעבודה היומיומית שלו. "התחנה שלנו היא מעורבת ועובדים בה ערבים ויהודים. אם לא נסמוך אחד על השני, לא נצליח לעבוד יחד וזה יורגש היטב - העבודה שלנו מתבצעת ביחד ואנחנו תלויים זה בזה, אנחנו למעשה גוף אחד שצריך את סך חלקיו כדי לתפקד.
"אין אצלנו פוליטיקה בזמן עבודה, אנחנו ממוקדים במטרה שלשמה הגענו - הצלת חיים ושמירה על ביטחון התושבים. אנחנו מסכנים את עצמנו יום יום, שעה שעה - נכנסים לדירות בוערות, לבתים הרוסים, מסכנים את עצמנו בחשיפה לקריסות של מבנים, שריפות או חומרים מסוכנים. את כל זה אנחנו עושים למען אזרחי מדינת ישראל, ואין אצלנו הבדלים בין ערבים ליהודים וגם לא לחיות - אנחנו נלחמים עבור חיים באשר הם".
כשמלחמה מחזקת חברות
מנקודת מבטו של אחמד, האירועים הקשים ב-7 באוקטובר הביאו לידי ביטוי את האמת הפשוטה שהכיר מהתחנה ומהתנדבותו ב"איחוד הצלה" - שטילים ואש לא מבדילים בין אנשים.
אחמד: "ברגע שנבין שאנחנו לא אויבים אחד של השני, ושיש לנו מטרה משותפת - נצליח לחיות יחד בשלום ולהתגבר על האויבים האמיתיים שלנו. החלום של האויב שלנו הוא שנפגע זה בזה, וכתוצאה מכך נהיה חלשים"
"אני מניח שיש רבים שלא יסכימו איתי, אבל מבחינתי החיבור בין יהודים לערבים דווקא התחזק אחרי 7 באוקטובר - כנראה כי רובנו הבנו משהו פשוט: מבחינת האויבים שרוצים להשמיד אותנו זה לא משנה אם אנחנו ערבים, יהודים, נוצרים או מוסלמים - מעניין אותם רק דבר אחד: אתה תושב מדינת ישראל? יש לך תעודת זהות כחולה? מבחינתם אתה חלק מהדבר הזה, ולא מעניין אותם יותר מזה. ראינו את זה ב-7 באוקטובר - רצחו וחטפו ערבים, גם כשידעו שהם ערבים".
ההקרבה הזו מתבטאת גם בחיים האישיים שלו: "יש לי חברים שהיו לוחמים ונלחמים גם ברגעים אלו בעזה. שלושה מהחברים הקרובים ביותר שלי הם יהודים ולא מזמן השתחררו מהצבא, עכשיו אחד מהם חזר לשרת במילואים. כשהם מגיעים לבאר שבע, אנחנו תמיד נפגשים.
"גם בעבודה החבר הכי טוב שלי, דניאל לוי, הוא יהודי חובש כיפה. אנחנו מתנדבים יחד גם ב'איחוד הצלה' ונפגשים גם מחוץ לשעות העבודה - הוא מגיע לבקר אותי עם אשתו והילדים, ואני מגיע לבקר אותו".
6 צפייה בגלריה
אחמד ודניאל לוי, חברו הטוב שמתנדב איתו בכבאות, בפעילות משותפת בביה"ס הדו לשוני בבאר שבע
בעיניו, הפתרון לחיים משותפים של דו-קיום הוא פשוט: "כל צד צריך לדעת להתפשר, ושני הצדדים צריכים לעשות מאמץ לנסות למצוא את המשותף - במקום לחפש את השונה. כולנו בני אדם שרוצים לחיות בשקט ובשלווה, להתפרנס בכבוד ולא למות מפיגועים או מרקטות.
"ברגע שנבין שאנחנו לא אויבים אחד של השני, ושיש לנו מטרה משותפת - נצליח לחיות יחד בשלום ולהתגבר על האויבים האמיתיים שלנו. החלום של האויב שלנו הוא שנפגע זה בזה, וכתוצאה מכך נהיה חלשים.
"בסוף, יש כמה דברים שלא ישתנו - אף אחד לא יוציא את היהודים מהמדינה, ואף אחד גם לא יוציא את הבדואים - אז בואו פשוט נמחק את הדעות המיושנות זה על זה, ונחיה ביחד".
יוסף ג'בר: "כשהטיל בשמיים - הוא עובר מעל כולנו"
בן 23 מאבו גוש, מתנדב במד"א בלילות ועובד במוקד רפואה דחופה ביום. כשגילה שברוב הבתים בכפר שלו אין ממ"דים, יזם עם חברים מיזם התנדבותי שמבטיח לשמור על המרחבים הציבוריים פתוחים כל לילה
"ב-14 באוקטובר 23' נפל בכפר טיל במרחק שני מטרים בלבד מהבית שלי, אצל השכנים. הטיל הרג צעיר בן 19, שהיה אמור להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית שבוע לאחר מכן.
"זו הייתה הפעם הראשונה שנפל טיל בכפר, והתושבים לא היו רגילים לזה. מה גם שאין אצלנו כמעט מקלטים ציבוריים, וב-50% מהבתים בכפר אין ממ"דים. בנוסף לצערי, במגזר הערבי אין מודעות לאזעקות ולטילים, ובמקום לרוץ למרחב מוגן - אנשים יצאו החוצה כדי לצלם את הנפילה.
"לפני שבועיים, ברגע שהבנו שיגיע תגמול איראני על התקיפה הישראלית, יזמנו - כמה חברים מהכפר - פתרון שיסייע לשמירה על חיי התושבים".
הפתרון שהם מצאו פשוט אך יעיל: "אנחנו מגיעים למרחבים המוגנים בכפר, רובם בבתי הספר, בכל לילה - לפחות שניים בכל מרחב, ונמצאים שם עד שעות הבוקר".
כשנשמעת אזעקה, הם יוצאים לפעולה: "אנחנו עומדים בכניסה לבית הספר, ומכניסים את כל מי שמגיע למרחב המוגן. במקלט אנחנו סופרים כמה אנשים נמצאים, רושמים שמות ומוודאים שהכול בסדר. אם יש מישהו בפאניקה - אנחנו מרגיעים, ומונעים מילדים קטנים לצאת החוצה ולצלם".
במקביל, יוסף מוצא זמן להתנדבות נוספת: "את רוב זמני הפנוי אני מעביר ב'איחוד הצלה' - ברגע שאני בבית אני נכנס לכוננות, ויוצא לכל קריאה שמפנים אליי. אני גם סטודנט, אז אני משלב הכול יחד - זה עמוס, אבל אני לא מסוגל אחרת".
מהתכנית לשטח
יוסף הוא סטודנט שנה ראשונה לסיעוד באוניברסיטת אריאל, ובעל תואר ראשון בניהול מערכות בריאות. הוא עובד במד"א ברפואת חירום ובמוקד לרפואה דחופה, ומשתתף בתכנית "קו הזינוק" מגיל 15.
"קו הזינוק מתחלק לשלושה שלבים. השלב הראשון נמשך שלוש שנים בבית הספר, וכולל מפגשים שבועיים שבהם ערבים ויהודים דנים יחד בבעיות, פוגשים אקטיביסטים ויזמים חברתיים, ומנסים לפתח פתרונות ודרכים לחיות כאן יחד, בדו-קיום.
"היום 'קו זינוק' הוא חלק בלתי נפרד מהעשייה שלי. הם תרמו לי, עזרו לי, כיוונו אותי, פתחו לי פתח לעולמות חדשים ואפשרו לי להכיר אנשים טובים - יהודים וערבים - מכל הארץ".
כשהפחד הפך לקרבה
"בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל' הלימודים הופסקו בגלל המצב. בינואר, כשחזרנו לאוניברסיטה, הייתה הרבה מאוד חשדנות בין הסטודנטים היהודים לערבים - כל צד הסתכל על השני בפחד. גם אני באותה תקופה פחדתי להוציא מילה מהפה, שמא יבינו אותי לא נכון או יפרשו את הדברים שלי בצורה שגויה".
למעשה, החששות התחילו עוד קודם והבחירה באוניברסיטת אריאל לא הייתה פשוטה עבורו: "בהתחלה היו לי הרבה חששות מהמקום הזה - שזה מקום גזעני, שאני אפגוש שם הרבה גזענות. אבל אני מכיר את עצמי ממש טוב. אני יודע להפוך בן אדם שהוא גזען לאדם שהוא פחות כזה - לא למישהו שהוא עכשיו שמאלני קיצוני, אלא לאדם שיהיה פחות עוין, לפחות כלפיי".
השיטה שלו הייתה פשוטה: "אם אני פוגש מצבים גזעניים, אני הופך את זה לבדיחה. אנשים התחילו להסתכל עליהם ולצחוק, לא עליי".
יוסף: "אני מאמין שיגיע יום שבו כולנו נחיה יחד בשלום. בסוף, יש פה שני עמים שחיים יחד וכך זה גם יישאר - ונצטרך ללמוד להסתדר בינינו. הטילים שנופלים עלינו לא מבדילים בין ערבים ליהודים, והרצון של כולנו, כך לפחות אני רוצה לקוות, הוא לחיות חיים שקטים"
אבל אחרי 7 באוקטובר, כאמור, הכול הסתבך. "הרגשתי שבכל בוקר באוניברסיטה, לפני שאני אומר 'בוקר טוב', אני צריך לומר - 'אני מגנה את מה שקרה' או 'אני לא תומך בזה ובחמאס'".
זה לא נגמר שם, והחשדנות בין הסטודנטים רק הלכה והתעצמה: "היו כמה שרדפו אחרי העמוד שלי באינסטגרם, חיפשו פוסטים של ערבים. מצאו אצלי פסוק מהקוראן על תפילה להצלחה למבחן - ניסו לפרש את זה אחרת, אבל לא הלך להם".
במקום להיסגר, יוסף פעל: "בינואר, כשכולם היו בקבוצות סגורות ואף אחד לא דיבר עם אף אחד, התחלתי לגשת לאנשים ולשאול אותם לשלומם, ניסיתי להחזיר את הקשר שהיה לפני המלחמה".
היום המצב שונה. "אני מרגיש ביטחון בכיתה, ויש לי חברים טובים - יהודים וערבים. לא חושב יותר שמישהו מהסטודנטים יחפש אותי שוב באינסטגרם או ישלח תלונות עליי לאוניברסיטה. בסוף, כשאנחנו מתקבצים יחד במרחב המוגן - כולנו נמצאים באותה צרה, לא משנה מה הלאום או הדת שלנו".
הטיל שלא מבדיל
"אני אף פעם לא מאבד אופטימיות ותקווה, אבל אין ספק שהמצב קשה בין יהודים לערבים במדינה. אני מאמין שיגיע יום שבו כולנו נחיה יחד בשלום - בסוף, יש פה שני עמים שחיים יחד וכך זה גם יישאר - ונצטרך ללמוד להסתדר בינינו.
"כשיש טיל בשמיים - הוא חולף גם מעלייך וגם מעליי. אם יש עכשיו אזעקה - אני אכנס למרחב המוגן בבית הספר בכפר, ואת תיכנסי למרחב הקרוב אלייך. בסוף, אנשים חפים מפשע משני הצדדים משלמים את המחיר הנורא של הסכסוך הארוך והמדמם הזה - ורק אם נסמוך זה על זה, נצליח לחיות יחד".
במוקד הרפואה הדחופה בו הוא עובד במשך היום, האמון ההדדי הוא תנאי הכרחי: "אם לא נסמוך זה על זה - לא נצליח לעבוד. פוליטיקה חיצונית לא מדברת אלינו ברגע שאנחנו בעבודה, כי אנחנו באים לשם במטרה להציל חיים".
תכנית "קו הזינוק" של שותפויות "אדמונד דה רוטשילד", פועלת מ-2008 ומטרתה לטפח את דור המנהיגות הבא של ישראל. התכנית מלווה צעירים וצעירות מהפריפריה החברתית-גאוגרפית ברחבי הארץ, מכל הרקעים והזהויות, במטרה לצמצם פערים ולחזק את החברה הישראלית.
יותם איתן, מנהל התכנית: "מרואן, יוסף ואחמד מייצגים את מהות התכנית - מנהיגות צעירה שפועלת מתוך השטח ובונה חיים משותפים הלכה למעשה".
