"אני רוצה לדעת איך אפשר להירדם בלילה עם כל הפחדים ואני רוצה גם לדעת איך אפשר פחות לפחד מהמלחמה?", שואלת ליה שחם, בת 8.5 ממושב אמץ, ומבטאת בכמה מילים פשוטות את מה שכולנו חשבנו אבל לא העזנו לשאול.
השאלה הזאת נשמעת אולי פשוטה, אבל היא חושפת משהו עמוק על הדרך שבה ילדים מעבדים מצבי חירום - ישירות, ללא פילטרים, ולעיתים עם חוכמה שמבוגרים מתקשים להגיע אליה. לצד זה, היא חושפת גם את התמימות שוברת הלב שמזכירה לנו כמה מורכב להיות ילד בישראל.
השבועיים האחרונים, עד שהמלחמה מול איראן הסתיימה, היו אינטנסיביים במיוחד עבור משפחות ישראליות. בין אזעקות לילה למקלטים מאולתרים, הילדים נדרשו להתמודד עם מציאות שגם לאנשים מבוגרים שכבר ראו דבר או שניים, היה קשה לעכל.
מה בכל זאת מחזק את ליה הקטנה? "הצבא שומר עלינו", היא אומרת בביטחון. "ולמרות שאני יודעת עד כמה הצבא חשוב, עדיין עצוב לי שאבא שלי המון זמן במילואים ושאי אפשר לצאת מהבית וללכת לבית הספר".
"אני הכי גדול, אז אני עוזר"
מאור אברה, בן תשע מראשון לציון, הבכור מבין ארבעה אחים, מצא דרך מעניינת להתמודד עם הפחדים מהמלחמה. כשהטילים החלו ליפול, הוא לא התמוטט - הוא הפך למנהיג קטן. "כשהתקבלו ההתרעות המקדימות מפיקוד העורף - אחותי ואני הבאנו קנקן מים וכוסות לממ"ד, וסידרנו מקום נוח לשבת בו", הוא מספר בחיוך כאילו מדובר בהכנות לפיקניק משפחתי.
מאור ואחותו, הודיה, אפילו המציאו משחק חדש במקלט: "יש מזרן אחד גדול ועוד מזרן שהוא חצי מהגודל שלו. מי שעל המזרן הקטן צריך להיכנס למזרן הגדול, והמטרה שלו זה שמי שבמזרן הגדול לא ייגע בו".
עבור הילד בן התשע, המשוואה פשוטה: "אני חושב שאין כל-כך מה לפחד מהמלחמה, כי אף פעם אנחנו לא מפסידים במלחמות", הוא אומר בביטחון, "אנחנו יותר חזקים מאיראן ומכל האויבים שלנו, וצה"ל חזק ושומר עלינו".
בעוד מאור מתמקד בפתרונות יצירתיים, ג'מאל שקרא, בן 9 מיפו, מתמודד עם הפחדים בדרך שונה לגמרי. "בימים האחרונים אני מרגיש פחד כזה. יש הרבה פצועים ובא לי שהם לא ייפצעו ושהמצב יחזור להיות כמו קודם", הוא אומר בכנות מרגשת.
הוא מבלה את הזמן עם אחותו בת השלוש וחצי ואחיו בן השמונה: "לפעמים אנחנו משחקים משחקים יותר כיפיים ולפעמים פחות, אבל האמת היא שזה לא ממש משנה לי במה משחקים - הכי חשוב לי להיות עם המשפחה שלי, זה בעיקר מה שמרגיע אותי".
השאלה שמטרידה את ג'מאל הכי הרבה היא פשוטה ומובנת: "למה תמיד צריך לרדת למקלט בלילה ולא בבוקר, כשקמים?" - שאלה שמבטאת את הדרך הייחודית שבה ילדים מסתכלים על המציאות שמסביבם, ואולי גם ניסיון להבין דרכה מתי קצת פחות מסוכן.
כשהשגרה מתפרקת
ליאל נייטמן, בת 12 מפתח תקווה, חוותה סוג אחר של אתגר - קריסת העולם האישי שלה. היא חיה בעולם אחר לגמרי לפני המלחמה, כזה שכולל חוג שירה והופעות שלה בארץ ובחו"ל, לצד השתתפות בתחרויות שירה בינלאומיות. "זה חסר לי, כי כבר אין את כל הדברים האלה שצריך לקבוע לשיעורים, למצוא תלבושות ולטוס להופעות", היא מסבירה.
אבל ליאל מצאה פתרון: היא מלמדת את אחיה הקטן בן השש את מה שלמדה בחוג. "אני עושה את זה, אבל זה עדיין לא אותו הדבר כמו ללכת להופעות". כנות מרגשת של ילדה שמבינה, בגיל צעיר מדי, שהחיים הם לא תמיד פיקניק.
השבוע, חוותה ליאל רגע שמבוגרים רבים מכירים: "הייתה אזעקה אצלנו וחשבתי שזו סתם עוד אזעקה, אבל אז כשנכנסתי לממ"ד פתחתי את הטלפון ובקבוצת הווטסאפ עם החברות, ראיתי שפגע טיל בבניין של כמה מהן - זה היה קשה מאוד".
ובעוד ליאל מתאמצת להחזיק בשרידי עולמה הישן, נויה, בת 14 מאשדוד, החליטה להתמקד במה שהיא יכולה לשלוט עליו - הגישה שלה למציאות. "מה שעוזר לי להתמודד עם כל המצב זה להישאר אופטימית. עם כמה שזה לא תמיד קל, חשוב להישאר אופטימיים ולזכור שבסופו של דבר, הכול יהיה בסדר".
לנויה יש גם כלי מעשי: ספרים. "מאז שהתחילה המלחמה, ובכל פעם כשאני נלחצת או כשיש אזעקה, אני לוקחת איתי ספר לממ"ד או סתם יושבת בחדר וקוראת, עד שאני מצליחה להירגע או עד שהאזעקה נגמרת".
אורי, בן תשע מחוגלה, מצא דרכים משלו להתמודד עם המציאות החדשה. "מה שעוזר לי עם התחושה הזאת במלחמה זה להיות עם החברים והמשפחה ולישון בממ"ד", הוא מסביר.
ומה קשה לו בעיקר? "שאין לי חוג טניס". המשפט הפשוט הזה מסכם את האובדן של מיליוני ילדים - השגרה הרגילה שנעלמה. אבל אורי לא נשאר רק עם הכאב. הוא מסתכל קדימה ושואל: "מתי נמציא כלי הגנה חדש?".
מיכל הרצוג: "אני זוכרת את זה מגיל שש"
באולפן שקט, מול מצלמות הטלוויזיה, התיישבה רעיית הנשיא מיכל הרצוג מול ששת הילדים. המפגש היה חלק מתוכנית טלוויזיה מיוחדת שצולמה עבור פרויקט "יש לי אותי" של ערוץ ניקלודיאון ועמותת נט"ל - ניסיון להעניק לילדים כלים להתמודדות עם חרדה ולחץ.
התוכנית, שתשודר בקרוב ב-HOT ו-Yes ובפלטפורמות הדיגיטל, נועדה לענות על שאלות שילדים לא תמיד מעזים לשאול בבית במצבי חירום.
הרצוג, שעסקה רבות בנושא בריאות הנפש לאורך השנים, מביאה פרספקטיבה של מישהי שהייתה שם. "יש לי זיכרון חזק מאוד ממלחמת ששת הימים, הייתי אז בת שש. זה היה בדיוק בתקופה הזאת, גם בחודש יוני. ולמה אני מדגישה את זה? מפני שלא היה לנו מקלט. לא היו אז מקלטים בכלל".
מה עשו אז? "היינו ארבע משפחות מאוד מלוכדות שגרו באותו רחוב, והאימהות שלנו היו מאוד יצירתיות והן מצאו צינור בטון כזה, מאלו שבהם עברו מי הגשמים מתחת לכביש, וניקו וריפדו אותו בשמיכות - ושם העברנו את הזמן באזעקות.
"האמת היא שלמרות שאלו היו ימים של מלחמה, הזיכרון שלי מאז הוא גם חיובי", היא מסבירה. "אנחנו הילדים היינו ביחד, והרגשנו איך ארבע המשפחות המלוכדות האלו עוזרות אחת לשנייה.
"הילדים הישראליים הם מיוחדים במינם", אומרת הרצוג. "אני לא חושבת שיש בעולם ילדים שגם עומדים בלחצים מהסוג הזה, אבל גם ממשיכים עם שמחת החיים שלהם וגם יודעים לדבר על זה. הם באמת יוצאים מן הכלל".
