בשיתוף יוזמת הביתה
חוזרים הביתה - אורן בנישו ולירון סובן
(בימוי: אסף קוזין, צילום: ירון שרון, עריכה: קורל קוט)
"אחרי המילואים לקח לי חודש להתאפס ולהבין מה קרה פה, ואז יצרתי קשר עם חבר שהציע לי להתגייס למשימה. אמרתי, מה שצריך – אני בא". כך התחיל המסע שהוביל את אורן בנישו (36) מקיבוץ כפר רופין לתפקיד של מלווה המערך הבלתי פורמלי בקריית־שמונה. בנישו מלווה את מחלקת הנוער מטעם ארגון בייסקאמפ, ארגון המספק מעטפת מקצועית לכל מי שעובד עם נוער, משלב גיוס כוח אדם דרך הכשרה, הדרכה וליווי רגשי לצוותי החינוך הבלתי פורמלי. הארגון קם לאחר ה-7 באוקטובר, מתוך אמונה שהחינוך החברתי הוא הלב הפועם בקהילות השונות. יחד עם וצוותו פועלים מ"בית ונקובר", שהוא כהגדרתו "הלב הפועם של החינוך הבלתי פורמלי בקריית־שמונה, הבייס קמפ, שממנו רוב הפעילויות של בני הנוער יוצאות לדרך".
לירון סובן (32), מורה לתנ"ך, היסטוריה וספרות בתיכון ברנקו וייס בקריית־שמונה, עברה תהליך דומה. "ב־7 באוקטובר גויסתי למילואים", היא מספרת, "ולקראת סוף המילואים הייתי בדילמה – מה לעשות הלאה". לירון שמעה על קבוצה בשם "תורנו", המורכבת מאנשי חינוך ועבודה סוציאלית שרואים ערך במעבר למקומות שמתמודדים עם קשיים. "זה נשמע לי מעניין, אז יצרתי קשר והגעתי לברנקו וייס. מה שהרשים אותי היה המחויבות של צוות בית הספר. אלה אנשים שכל כך אכפת להם. אף פעם לא חוויתי את זה במקומות אחרים", היא מודה.
"הם תמיד בדריכות"
המראה הפיזי של בית הספר מספר את סיפור המלחמה. "פה למעלה אפשר לראות שפגע טיל בתקרה", מצביעה לירון, "כשבאנו לפה מצאנו עוד דברים ממש מסוכנים, דברים שנשארו כאילו חיכו שמישהו יגיע ויטפל בהם. זה עצוב, אבל מצד שני זו תחושה של 'חזרתי הביתה' ואפשר באמת לעשות משהו".
המשימה שלפניהם אינה פשוטה. "המצב מאוד מאתגר, כי בני הנוער שהלכו מכאן בפינוי הם לא בני הנוער שחוזרים לעיר – לא ברמה הרגשית, לא ברמה הפיזית, לא ברמה המנטלית", מסביר אורן, "אני מתעסק בחינוך 15 שנים, ואני לא חושב שהייתה לי אי פעם משימה כל כך מורכבת, גם ברמה הניהולית וגם ברמה החינוכית. הבסיס של העבודה שלנו עכשיו, הדבר שהכי חשוב שנתמקד בו, הוא לבנות אצלם את האמון מחדש. בסוף, כולם צריכים שיהיה מישהו שהם יכולים לסמוך עליו".
החרדה עדיין מורגשת בקרב התלמידים. " אני זוכרת שבאחד השיעורים הראשונים תלמידים שאלו אותי: 'מה את עושה אם בא מחבל?'" מספרת לירון ומציינת ש"כשהחלה המלחמה והרבה מהמסגרות הרגילות לא ידעו איך להתמודד עם המצב, מי שהרימה את הראש ראשונה הייתה מערכת החינוך הבלתי פורמלית. ככל שהקהילה חזקה יותר, כך היא יכולה להתמודד טוב יותר עם משברים כאלה".
מי שפועלת כיום להבאת מורים לאזור הצפון היא יוזמת "הביתה", שהוקמה מתוך הבנה כי חזרת התושבים תתאפשר רק כאשר מערכות החינוך יפעלו וייתנו מענה לקהילות. הרעיון פשוט: בלי חינוך איכותי, משפחות לא יחזרו ליישובים. "מערכות החינוך בעוטף עזה ובגליל הן מרכיב מרכזי בצמיחה דמוגרפית", מסבירה סיגל מורן, מנכ"לית היוזמה, "זוהי הציונות החדשה: להגיע ולהתיישב בגליל, להיות חלק מקהילה חמה ותומכת שמספקת לדור העתיד את הכלים לצמוח ולפרוח מחדש".
אורן ולירון מגלמים בדיוק את הגישה הזו. "כולם חזרו, ועכשיו אנחנו בונים מחדש את התשתיות שהיו לנו עם הנוער", אומר אורן, "זה ייקח זמן, אבל אני מאוד מאמין בעבודה עם הצוותים בשטח. ברגע שאני נמצא שם, אני מדויק במענים שאני נותן לצעירים". מבחינתו, הצלחה תהיה "קהילות משגשגות בצפון. בעיניי זו תהיה תמונת ראי למה שיקרה עם הנוער. הנוער בצפון ירגיש שרואים אותו, ירגיש שייכות ויוכל להמשיך את התהליך ההתפתחותי של גיל ההתבגרות בצורה טובה".
המשימה אמנם קשה, אך גם מתגמלת. "זה מדהים לראות ילדים בני 16-15 מרימים בעצמם את הכוחות שלהם, מצליחים לבוא, להתמודד עם הסיטואציות, לדבר מול קבוצה", אומרת לירון, "אתה אומר לעצמך 'וואי, איזה אנשים טובים הם הולכים להיות'. זו קהילה שצריכה עכשיו להשתקם אחרי משבר רציני ואני רוצה להיות חלק מהדבר הזה, חלק מהשיקום". אורן מציין שההצלחות בשטח מתבטאות בתהליכים קטנים: "קודם כל, לראות נערים שחוזרים מאזורי פינוי והרגישו שהם קיבלו מעטפת ולראות מדריכים שלא באו מהעולם החינוכי ונרתמו להיות מדריכי נוער – מבחינתנו זו הצלחה".
השאיפה שלו ברורה: "להשאיר את המקום הזה רגוע, שיהיו פה ילדים שרצים במרחבים ועשייה חינוכית. זו המהות". לירון מסכמת במשפט שמסמל את כל המיזם – "זו ההזדמנות החלוצית של הדור שלנו", ומזמינה אחרים להצטרף למשימה: "אני חושבת שזה מתאים לכל בן אדם שמרגיש בפנים תחושה של 'בא לי לעשות את העולם טוב יותר, בא לי לעשות משהו משמעותי".
"עתיד טוב יותר"
שי אילן הוא מנכ"ל שותף של "תוצרת הארץ" – תנועת קהילות הצעירים של ישראל שמטרתה לחזק ולשקם את הפריפריה בישראל באמצעות קהילות צעירים שמשלבות התיישבות, מנהיגות מקומית, חינוך ויזמות קהילתית. "מטרתנו בשנה וחצי האחרונות היא בעיקר לחזק את ההתיישבות בצפון ולתת גב אמיתי לאלו שמוכנים לבוא לכאן מתוך בחירה, לא רק מתוך אילוץ. מדובר בצעירים ומשפחות שמבינים שהעתיד של מדינת ישראל לא יכול להתבסס רק על המרכז", הוא מסביר. לדבריו, "גם לפני המלחמה הייתה מגמה של משפחות צעירות שביקשו לעבור לצפון, אבל כיום, אחרי כל מה שעברנו, הרצון הזה הופך אצל רבים לשליחות. אנשים רוצים להיות חלק ממשהו גדול ומשמעותי".
התנועה הקימה לאחרונה את פרויקט "רוח צפונית", שמתמקד בהבאת משפחות חדשות, צעירים ואנשי מקצוע לאזור. "התפיסה שלנו היא שהחזרת התושבים הקיימים לא מספיקה", הוא מסביר, "יש צורך באוכלוסייה חדשה, חזקה ומעורבת שתיקח חלק פעיל בבנייה מחדש של הצפון. 'רוח צפונית' מספקת ליווי אישי למשפחות שרוצות לעבור, מסייעת להן למצוא פתרונות דיור, תעסוקה, חיבור לקהילות פעילות, שילוב במערכות החינוך והשתלבות בפעילויות אזוריות. המטרה היא לא רק להחזיר את מה שהיה – אלא ליצור עתיד חדש וטוב יותר".
מיכל אליחי, מנהלת המודל ההוליסטי של "עלם" בקריית־שמונה, מסבירה כי "הנוער בצפון חי בתלישות ובחוסר ודאות בשנה וחצי האחרונות. עכשיו, כשהם חוזרים, הם זקוקים למבוגרים יציבים שיחזיקו איתם את החזרה הלא פשוטה, עם כל האתגרים שעולים ממנה. כשחוזרים הביתה, כל מה שהחזקנו בכל הכוח עולה וצף, ותפקידנו להיות שם איתם ברגעים של בלבול, כעס, פחד וגם תקווה והתרגשות לקראת מה שיבוא. אנחנו מגייסים אנשים עם לב פתוח, סקרנות ומקצועיות כי יש לנו אחריות לכל נער ונערה. לראות אותם, לתת להם מקום ולהיות שם איתם".
בשיתוף יוזמת הביתה
פורסם לראשונה: 05:39, 10.04.25
