מזה שנתיים, החברה הישראלית מתמודדת עם פצע לאומי כואב.
מאז ה-7 באוקטובר, טראומה אישית וקולקטיבית מציפה את חיי היומיום של רבבות אזרחים. לצד הכאב, והחרדות והטראומה הממושכת, מתרחשת תופעה נוספת - עלייה חדה ובלתי פוסקת בשימוש בחומרים ממכרים ובתלות בהתנהגויות שונות, שמנסה להקהות את הכאב. מה שהתחיל כמקור למפלט מהתמודדות עם הכאב והטראומה, מתגבר והולך, ומאיים להפוך לגל צונאמי חברתי ובריאותי. טראומה ושימוש בחומרים ממכרים - כל אחד מאלו מהווה אתגר לאומי אדיר בפני עצמו. אך כשהם כרוכים זה בזה - מדובר בדגל אדום לחוסן החברתי והנפשי שלנו כחברה וכיחידים.
ב-4 השנים האחרונות, אנו ב ICA, המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, ערכנו מחקר אפידמיולוגי מעמיק הבוחן את שיעורי השימוש בחומרים והתנהגויות ממכרות בציבור הישראלי, תוך מעקב אחרי מדגמים באוכלוסייה בישראל בארבע נקודות זמן – לפני מתקפת ה-7 באוקטובר ולאחריה. ממצאי המחקר משקפים את המציאות המורכבת בישראל.
מאז ה-7 באוקטובר, אנו רואים זינוק דרמטי ומטלטל בשיעורי הפוסט טראומה הלאומית. אם בתחילת 2023 עמד שיעור הישראלים עם תסמיני PTSD על כ־12%, בדצמבר אותה שנה כבר קפץ הנתון ל־25%, כלומר אחד מכל ארבעה ישראלים סובל מתסמיני פוסט טראומה, כאשר עד כה, שנתיים אל תוך המלחמה, הנתונים נותרו גבוהים כשהיו.
בנוסף, על פי דו"ח משרד הביטחון האחרון שיצא, מתוך יותר מ-20 אלף פצועי המלחמה שנקלטו עד כה, כ-45% מתמודדים עם פציעה פיזית, 35% מתמודדים עם תגובה נפשית וכ-20% סובלים משתי הפגיעות ביחד. בקרב צעירים, מדובר בזינוק של מאות אחוזים באבחנות - יותר מפי ארבע בהשוואה לשנים שלפני כן. הנתונים בידינו מראים כי אחד מכל שלושה לוחמים חווה תסמיני פוסט טראומה והמערכת אינה ערוכה להיקף.
במקביל, אנו עדים לעלייה חדה בתחילת המלחמה, שהתקבעה מאז, בשימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות סיכון. מחקרים מראים כי 1 מכל 4 ישראלים עושה שימוש באלכוהול, קנאביס, תרופות מרשם וסמים אחרים. רק כ־10% מתוכם פונים לטיפול. מדינת ישראל היא מהמדינות המובילים בעולם בצריכת אופייאטים וממריצים, שהשימוש בהם גדל כמעט פי 2 מלפני המלחמה ועד התקופה הנוכחית.
אך בעוד שראינו עליה בתסמיני פוסט טראומה בתחילת המלחמה ואז ירידה בתסמינים, השימוש המוגבר בחומרים ובהתנהגויות ממכרות התבסס והפך להרגל קבוע בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה בישראל.
יש לפעול לקידום תכנית רחבה, שתאגד את כלל הגורמים הרלוונטיים בישראל - להרחיב ולהתאים את שירותי בריאות הנפש לטיפול בהתנהגויות סיכון והתמכרות, להקים מסגרות טיפול ייעודיות, להנגיש מענים בקהילה, בקופות החולים, בבתי הספר ובמקומות העבודה, ולשבור את הסטיגמות שמונעות מאנשים לפנות לעזרה
הקשר בין טראומה לשימוש בחומרים והתנהגויות ממכרות ברור: מי שסובלים מתסמיני PTSD נוטים יותר לחפש מזור באמצעות אלכוהול, קנאביס או כדורים - מה שמקל זמנית, אך עלול להוביל למעגל הרסני של תלות, החמרת הסימפטומים והידרדרות נוספת.
זהו שילוב מאתגר: טראומה שמייצרת כאב שקשה לשאת, מובילה פעמים רבות לחיפוש אחר דרכי הקלה. עבור רבים, הדרכים הללו כוללות שימוש בחומרים ממכרים או התנהגויות ממכרות שמספקות רוגע מידי - אבל המחיר עלול להיות כבד לאורך זמן. והדבר יכול להפוך בהדרגה לתופעה רחבה יותר המציף את המרקם החברתי כולו. אם לא נפעל עכשיו, נמצא את עצמנו מתמודדים עם צונאמי חברתי שהשלכותיו יחרגו בהרבה מן המישור האישי.
המדינה חייבת להכיר במציאות: לא מדובר בתופעות שוליות אלא במגפות של ממש. יש לפעול לקידום תכנית רחבה, שתאגד את כלל הגורמים הרלוונטיים בישראל - להרחיב ולהתאים את שירותי בריאות הנפש לטיפול בהתנהגויות סיכון והתמכרות, להקים מסגרות טיפול ייעודיות, להנגיש מענים בקהילה, בקופות החולים, בבתי הספר ובמקומות העבודה, ולשבור את הסטיגמות שמונעות מאנשים לפנות לעזרה. עלינו להשקיע בהכשרת מטפלים, בהקמת קבוצות תמיכה ושיקום, ולהמשיך להעלות את המודעות לנושא ההתמכרויות.
אנחנו עם שמסוגל לגבור על אתגרים עצומים. אבל הפעם האיום נמצא בתוך הבית, בתוך נפשם של מאות אלפים מאיתנו. אם לא נתעורר, אנו עלולים למצוא עצמנו מתמודדים עם קריסה נפשית וחברתית רחבת היקף.
הבחירה בידינו: להמשיך ולהתמודד עם האתגרים בכלים הקיימים - או להרים את הראש, ולהשקיע כבר עכשיו בטיפול, במניעה ובשיקום. תכנון והשקעה מוקדמים יוכלו לחסוך בעתיד עלויות עצומות, ובעיקר למנוע סבל אנושי כבד. המציאות ניצבת מולנו ודורשת מאיתנו פתרונות אמיצים ואחראיים.
