בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
התקבל צו מילואים חדש, והבשורה הגיעה כמו ציפור המבשרת את בוא הקיץ: ״אנא אשר/י הגעתך באתר המילואים״. ובמה שונה הקריאה הזו מכל הקריאות? בניתוק. אנחנו נמצאים בנקודה בה צעקת המשרתים כבר מנורמלת כמו רעש רקע נוסף בקרקס הציבורי הפרוע. לכל הניסים היקרים מפז הודבק תג מחיר פוליטי; לכל סיפור על זוגיות או עסק שנכוו מצטרף לכל היותר צקצוק לשון; המילים נגמרות מול החיים שממשיכים באין מפריע. העניין מתמצה באותה אנחה יהודית מלאת ייאוש מול הבשורות הנוראות מכל המופיעות חדשות לבקרים על המסכים המרצדים.
אוראל יוסףתמונה: באדיבות המצולםזה העניין כולו: מציאות המלחמה תבעה מדור (ציוני) שלם לחיות חיים של מסירות נפש. כן, מסירות נפש, מילה שהשגרה הישראלית אמנם שחקה; ועדיין מקופלת בה משמעות עתיקה שחקוקה בנו עמוק ובועטת גם היום. בין שאר האתגרים, המסירות הזו מתבטאת יותר מכל בטנגו האבסורד שחלקנו נאלצים לבצע בין המערכה בקרב לזו שבבית – כאילו אפשר לבנות חיים יציבים ולהירפא בטפטופים שבין אותם עולמות הפוכים. ריקוד בו אסור לעצור, עד קצות המאמץ, הסיבולת והכאב. אפשר לראות את זה מאחורי המבטים הכבויים והדהויים של יותר מידי אנשים יקרים.
אותה מציאות ישראלית שדורשת מסירות תחת מצב אין-ברירה קיומי, מתנהלת במישור הציבורי והפוליטי באופן שעולב בה. הנחת היסוד שלנו נזרקה לאשפה; כל מי שהיה בעולם ה-7 באוקטובר הרגיש כך: שבשש אחרי המלחמה – הדברים יראו אחרת. שאירועי המלחמה בוודאי יעבירו את החברה והפוליטיקה הישראלית טרנספורמציה במידה שתקהה את הקונפליקט היצרי קצר הטווח באופן כזה או אחר. אבל הדברים לא נראים אחרת, ונדמה ששבנו לעולם ה-6 באוקטובר, שבו כל מחלוקת הופכת למשבר וכל רשות לאויבת. עולם שבו הסדרי היסוד של החברה הישראלית פרוצים – ״הושט היד ושנה אותם״. ובמילותיו של פרופ׳ אליקים רובינשטיין: ״קל לתקן את חוקי היסוד כאילו היו חוק עזר לגבי מי הביוב של עיריית רעננה. מי האמין שבגלל קונסטלציות פוליטיות את חוק-יסוד: הכנסת יתקנו מעל 50 פעם?!״.
בדיוק כאן נכנסת החוקה הרזה. לא מדובר בחזון אחרית הימים. אין בה התייחסות לסוגיות של זהות או לזכויות שנויות במחלוקת; וגם לא ניסיון להכריע אחת ולתמיד מי אנחנו, מהי יהדותה של המדינה, ומהי הישראליות הראויה. להיפך, חוקה רזה היא ההכרה הבוגרת בכך שלא נסכים על הכול, ולכן אנו מוכרחים להסכים לפחות על האופן שבו לא נסכים. המחלוקות יישארו אותן מחלוקות, רק שבמקום שהן יתנהלו בלב סערה שמכלה את עצמה, הן יתנהלו על מסלול משטרי יציב.
מי שיקבל את קו הטיעון הזה, יבין למה הטענה המרכזית בגנות החוקה הרזה, לפיה היא שאיפה ״נאיבית״, אינה באה בחשבון. הנאיבי הוא זה שימשיך להאמין שאפשר להמשיך כך: בלי גבולות מוסכמים לכוח, בלי מנגנוני הכרעה יציבים, בלי כללי משחק שאינם משתנים לפי זהות המנצח הזמני. נאיביות היא לחשוב שחברה יכולה להישלח שוב ושוב למלחמה מבחוץ, בזמן שהיא מנהלת מלחמת התשה מבפנים.
"דור מסירות הנפש". משרתי המילואים
(צילום: shutterstock)
אבות המחשבה המדינית הבינו מזמן את מה שהפוליטיקה הישראלית מסרבת להבין: מדינה אינה עומדת על כוונות טובות – לא של אלו המכנים את עצמם ״ימין״ או המכנים עצמם ״שמאל״ – אלא על הסדרים נכונים. ואם בנאיביות עסקינן, ניקולו מקיאוולי – שבו אי אפשר לחשוד באוטופיזם פוליטי – טען כי ״בני האדם אינם פועלים לעולם לטובה אלא מתוך הכרח; אבל כאשר אפשרות הבחירה מצויה בשפע (כי אין הסדרים וחוקים) כל דבר מתמלא מיד בלבול ואי סדר. לכן אומרים שהרעב והעוני גורמים לבני האדם להיות חרוצים, והחוקים גורמים להם להיות טובים״. צרת המלחמה גורמת לאזרחי ישראל להיות חרוצים – אבל היכן הם החוקים שיתנו הזדמנות למנהיגים שלהם להיות טובים? החוקה הרזה לא מבקשת לפתור את המחלוקות הישראליות; היא מבקשת למנוע מהן לפרק את הבית בכל פעם שהן מתפרצות.
וזו הטרגדיה הישראלית במלוא חריפותה. הצו הקורא לאזרח הפשוט להפגין אחריות היסטורית, מגיע לנמענו המילואימניק על כנפי שיא הטכנולוגיה הבירוקרטית. מערכת שלישותית משומנת בה טובי בנינו מסודרים טבלאות-טבלאות תדע למצוא ולזמן אותם. לעומת זאת, המערכת שעל בסיסה מתקבלות ההחלטות המנהיגותיות המכריעות את גורלם של אותם אזרחים – בין היתר, ההחלטה לצאת למלחמה עצמה – עשויה טלאים-טלאים. המילואימניק נדרש להאמין במדינה, אבל המדינה מסרבת להעניק לו מסגרת משטרית שאפשר להאמין בה.
השבת האמון, זו תכלית החוקה הרזה. ההבטחה שלה היא אחת: אף צד במחלוקת הישראלית לא יכריע את האחר. למול המסירות יוצאת הדופן עולה חוב מינימלי אך מהותי: להעניק למדינה מסגרת משטרית שמסוגלת לשאת במורכבות הישראלית, מבלי שכל התפרצות שלה תאיים לפרק את הבית שאנחנו נלחמים על קיומו.
בימים כתיקונם, בעייתו העיקרית של דור מסירות הנפש הייתה מתמצה בעובדה העצובה לפיה מרביתנו לא נזכה להגיע ליציבות כלכלית שתאפשר בעשורים הקרובים לקנות דירה יפה כדי לגדל בה ילדים. אם נתעלה לגודל השעה, נוכל לפחות לדאוג באותם עשורים ליציבות לאומית. כך, אותם ילדים יוכלו לפחות לגדול בחברה ובמדינה יפות וצודקות יותר.
אוראל יוסף הוא עמית במכון למדיניות העם היהודי ומשמש כעוזר המחקר בפרויקט ״חוקה רזה״. לשעבר סגן יו״ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, ותלמיד מחקר באוניברסיטה זו.
בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
