נעים ורגוע בווילה הגדולה בלב מושב כפר סירקין. עצי הדר ופרחים מקשטים את הגינה רחבת הידיים, שבשטחה פזורות פינות ישיבה נוחות, שמזמינות את כל מי שצריך לשפוך את הלב, לדבר, להתמודד.
מי שייכנס פנימה ימצא בין היתר נגרייה, חדר כושר, שולחנות ליצירה וגם חדר עם משחקי פלייסטיישן.
6 צפייה בגלריה
מימין: נריה ודניאל שרעבי, מקימי "בית הנובה", עם שורדים נוספים. "לשבת ולדבר עם אנשים שחוו את אותו דבר שאתה חווית"
(צילום: ריאן פרויס)
במקום הזה, בית הנובה החדש לשורדי הטבח במסיבה, מדברים בשקט ובסבלנות, מכילים הרבה, שואלים פחות, נותנים לשורדים לבטא את עצמם בקצב שיבחרו.
רוב הבליינים במסיבת הטבע שהפכה לזירת טבח היו רק בשנות ה-20 לחייהם, אבל הסיוט שחוו ב-7 באוקטובר ילווה אותם לעד. בית הנובה, שייפתח רשמית ביום שני הקרוב (24 במרץ), נועד להיות מקום בטוח שבו יוכלו לדבר על הכול בחברת היחידים שיכולים להבין אותם באמת.
"המדינה לא פה בשביל לעזור"
השהייה בווילה המרווחת, שנמצאת בלב שטח של שלושה דונם וחצי המוקדש כולו לשורדי הנובה, משלבת טיפולים, עבודה ויצירה.
מאחורי היוזמה המרגשת עומדים האחים דניאל ונריה שרעבי, שורדי הטבח, שניהלו קרב גבורה מול המחבלים, טיפלו בפצועים והצילו את חייהם של עשרות אנשים. כבר בנובמבר 2023 הם הקימו את עמותת "לניצולים ולפצועים", המסייעת למאות שורדים מהמסיבה באמצעות ליווי רגשי, טיפולים פסיכולוגיים ומענים תעסוקתיים וחברתיים.
6 צפייה בגלריה
בתוך הווילה. "לא רק מקום לנפש אלא גם לחיפוש תעסוקה, לימודים וסדנאות"ן
(צילום: ריאן פרויס)
הצעירים והצעירות ששרדו את הנובה מפוזרים בארץ ובעולם, מנסים להתמודד עם הטראומה כל אחד בדרכו, חלקם בהצלחה וחלקם פחות.
בבית הנובה, שכאמור טרם נפתח רשמית אך עשרות שורדים כבר מבקרים בו - כולם שווים ולכולם שפה משתפת, ויחד הם לומדים לחיות לצד הסיוט שחוו ואובדן החברים שנרצחו או נחטפו.
דניאל שרעבי: "במקום לעזור לשורדים, המדינה רומסת אותם. אני ואחי הקמנו עמותה וגייסנו מיליונים כדי לטפל בצעירים בני גילנו, מה שהמדינה לא עשתה. הם זקוקים לעזרה ולא שומעים אותם"
"השאיפה שלנו היא שבסופו של דבר החבר'ה ייצאו מפה עם כלים וכוח להמשיך בחיים ולהתגבר עד כמה שאפשר", מסביר דניאל שרעבי. "אם זה בלימודים, בעבודה, בזוגיות. יש פה אנרגיה מאוד טובה. זה לא רק מקום לנפש אלא גם לחיפוש תעסוקה, לימודים וסדנאות. הם באים לקורסים במשפטים, אנגלית, תסריטאות ועוד. זה חלק מתהליך השיקום".
איך שורדי הנובה מגיעים אליכם?
"יש לנו אתר, אינסטגרם, פייסבוק, טיקטוק, אבל בעיקר מגיעים אלינו מפה לאוזן. כל שורדי הנובה מחוברים אחד לשני, מלווים זה את זה ומחליפים מידע. אני בעצמי שורד נובה, ובדיוק בגלל זה יש לנו את הקשר הכי טוב עם האנשים. כשאתה בא מבפנים - אנשים סומכים עליך".
ועל המדינה?
"חלק משורדי הנובה הם אוכלוסייה חזקה שהמדינה מצליחה לסייע לה, אבל הטיפול בחלק אחר ולא קטן הוא כישלון אדיר. יש הרבה מאוד שורדים שהמדינה פשוט מחלישה אותם. בסוף, היא לא פה בשביל לעזור.
"אחי ואני הקמנו עמותה וגייסנו מיליונים כדי לטפל בצעירים בני גילנו, מה שהמדינה לא עשתה. שורדי הנובה זקוקים לעזרה ולא שומעים אותם. יש הרבה שכל הזמן בבריחה, שנמצאים בחו"ל כי בארץ הם לא יכולים לצאת מהבית בגלל הטראומה.
"במקום לעזור לשורדים, המדינה רומסת אותם. הם גורמים לאנשים לא לחזור לשוק העבודה, אומרים להם שיבטלו להם את אחוזי הנכות. על חלק מהאנשים, שאין להם כוח או שלא אכפת להם, זה עובד. הם חוזרים לעבודה ומורידים להם את אחוזי הנכות. במקרים אחרים השורדים לא הולכים לעבודה כדי להימנע מזה. הם צריכים את העזרה הזאת כל החיים, בלי קשר לתעסוקה שלהם".
איך הפעילות בבית מסייעת לשורדים?
"משהו בהחלט משתנה אצל מי שמגיע למקום הזה. למשל הנגרייה. לא ידענו כמה זה חזק. החבר'ה מאוד אוהבים לעבוד בנגרייה. זה משחרר אותם, לעשות יצירות מעץ. הם מגיעים, יושבים ובונים, וגם יוצרים לנו חפצים לבית.
"כרגע מגיעים לבית בערך 90 שורדים, והמקום עדיין לא נפתח רשמית. לא ציפינו שזו תהיה הכמות. אבל כדי שהמקום יעבוד כמו שצריך וייתן מענים רחבים אנחנו צריכים עוד תקציבים, עוד מעורבות של המדינה".
מקום מפלט
ישראל ביטון (24) הגיע למסיבת הנובה עם האחים שרעבי ועוד קבוצת חברים. חברו הטוב, יוסף חיים אוחנה, עדיין חטוף בעזה. "לפני 7 באוקטובר היה לי עסק גדול של מיזוג אוויר, עם עובדים שחלקם ערבים", הוא מספר.
"אחרי מה שקרה לא עבדתי כמה חודשים. הייתי במצב מאוד קשה, ברמה שקרסתי והייתי מושבת לגמרי", משתף ביטון. "החיים שלי נעצרו. הייתי צריך לטפל בעצמי, לדבר על מה שקרה. נסעתי לארה"ב לספר את הסיפור שלי לצורכי הסברה, וזה מאוד עזר לי.
6 צפייה בגלריה
יוסף חיים אוחנה, חברו הטוב של ישראל שנחטף מהנובה ועדיין מוחזק בשבי
(צילום: באדיבות המשפחה)
"ניסו לתת לנו כל מיני טיפולים במסגרות שונות, אבל שום דבר מזה לא הצליח כי לא תמיד יש חיבור. אבל בבית הנובה זה בא מאיתנו, מהאנשים שחוו את האירוע ויודעים לדבר בלי מילים. אנחנו נעזרים זה בזה כל הזמן. גם דניאל ונריה הרבה פעמים שואלים ומתייעצים איתנו איך לשפר את המקום.
"הבית הזה הוא מקום מפלט שבו אפשר לשבת ולדבר עם אנשים שחוו את אותו דבר שאתה חווית", הוא ממשיך. "לצד זה, המדינה עושה לנו כל כך הרבה כאבי ראש בשביל לקבל כמה אחוזי נכות. לך לפה, לך לשם, המון טרטורים. בשביל בן אדם שראה את החברים שלו נרצחים או נחטפים - זה משהו אחר".
שלו יהושע: "החלטתי שזו הדרך שלי להתחיל להשתקם, ולקחתי על עצמי את הגינון בבית. אני גם מעביר סדנה לעבודות עץ, ולאט-לאט חוזר לעצמי. אני מרגיש את השינוי בכל פעם שאני שם"
שלו יהושע (23), גנן במקצועו, הביא את המקצוע והכישרון שלו לבית הנובה. "מאז אותה שבת לא חזרתי לעבוד בגינון", הוא מספר. "כששמעתי על הקמת הבית, החלטתי שזו הדרך שלי להתחיל להשתקם ולקחתי על עצמי את נושא הגינון בבית. זה הרגיש לי מאוד נכון להתחיל דווקא שם, ולאט-לאט אני חוזר לעצמי.
"התחלתי גם להפעיל סדנה לעבודות עץ לחבר'ה שמגיעים. זה משפיע עליי לטובה וכמובן גם עליהם. אני מדריך אותם ואנחנו יוצרים יחד. זה מדהים שככל שאנחנו יותר יחד - הדברים מקבלים משמעות אחרת. מסתכלים אחרת על הדברים. אני מרגיש את השינוי בכל פעם שאני שם".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.03.25
