משהו במפת העולם שתלויה בסלון של רביד כהן (36) נראה מוזר. אחרי כמה שניות מבינים: היא הפוכה מהמפות שכולנו מכירים משיעורי הגאוגרפיה בתיכון. במפה הזאת אמריקה נמצאת מימין, אסיה משמאל וביניהן האוקיינוס השקט. מבחינת רביד, זו הזווית הטבעית להביט בה על העולם. "כשהפלגתי באוקיינוס, אלה המפות שהיינו משתמשים בהן", הוא מספר.
43 סיכות נעוצות במפה, וכל אחת מהן מסמלת מדינה שבה ביקר. המונח "מדינה" קצת מטעה. האי פיטקרן, למשל, שכל תושביו הם צאצאים של מורדי הבאונטי, שייך לבריטניה, אך נמצא בצדו השני של הגלובוס ונחשב לאחד המקומות המבודדים ביותר בעולם.
חודשיים עבד רביד על סירה בקו שבין פולינזיה הצרפתית לפיטקרן, הפלגה של 500 ק"מ לכל כיוון.
איפה לא היה במסעותיו? מסיביר ועד אנגולה, שם עבד במשך שנה כפרמדיק בחברת חיפושי נפט. מגרינלנד ועד ניו-זילנד. ממקסיקו ועד טייוואן. אבל מקום אחד, שהותיר בו חותם משמעותי, אינו נעוץ במפה שעל קיר דירתו השכורה בכפר אבו-גוש: רצועת עזה.
המסע המופלא של רביד בעולם
(צילום: רביד כהן)
כשהזיכרונות מתחילים להציף
את שירותו הצבאי עשה רביד כפרמדיק באוגדת עזה. במסגרת תפקידו סופח לגדודים וליחידות מובחרות שפעלו בתוך הרצועה, וטיפל בפצועים תחת אש. מאז שחרורו הוא מסתובב בעולם, אך רגל אחת שלו נטועה בקרקע כבעל תואר שני במדעי המחשב שעוסק בתחום הבינה המלאכותית.
בימים אלה יוצא לאור ספרו הראשון, "הקצה" (הוצאת "שתיים"). זהו ספר עלילתי, אך גם הגיבור שלו, איתן, היה פרמדיק בעזה ומסתובב במקומות הנידחים ביותר בעולם. וגם הוא, כמו רביד, מתמודד עם פוסט-טראומה.
"אצלי זה התחיל במחשבות טורדניות", הוא מספר. "הייתי מנתח אירועים מהצבא, וחושב מה אפשר היה לעשות אחרת. גם דברים שלא היו בשליטתי".
אחד מאותם אירועים התרחש ב-6 במרץ 2008. "הזעיקו אותנו לפנות פצועים מסיור של גבעתי שעלה על מטען בגדר, באזור כיסופים", הוא משחזר. "לירן בנאי, שהיה בסיור, נפצע קשה. טיפלתי בו בשטח עד שהגיע המסוק, ואז פיניתי באמבולנס חייל נוסף שנפצע קל.
"בדרך לבית חולים החייל שואל אותי מה עם לירן. אמרתי לו, 'לירן בחיים וזה מה שחשוב'. הייתי בטוח שהוא ייצא מזה. פתאום חברה של לירן מתקשרת לאותו חייל, והוא אומר לה שלירן יהיה בסדר".
שלושה ימים אחר כך מת לירן ז"ל מפצעיו בבית החולים. "זה טילטל אותי, אבל הייתי ב'מיינד-סט' של עבודה ושל ניתוק ואמרתי לעצמי: 'אני לא מכיר אותו. ברמה המקצועית, אני מתבאס שלא הצלחתי להציל אותו. אבל ברמה הרגשית אני לא מתאבל'.
"רק שנים אחר כך, כשהסתובבתי במקומות נידחים בעולם, הם חזרו אליי: לירן והחבר שלו שנפצע קל והחברה שלו. שיחזרתי את השיחה באמבולנס שוב ושוב ושוב. לא הרגשתי אשמה, אבל כל הזמן חשבתי אם הייתי יכול לנהל את השיחה הזאת אחרת, אם יכולתי לטפל בו אחרת".
היו גם מקרים הפוכים. "ב-4 ביוני 2009, במבצע 'עופרת יצוקה', הייתה היתקלות רצינית של גדס"ר גולני שבה נהרג סמ"ר דביר עמנואלוף ז"ל. אחד הלוחמים נפצע קשה מאוד. עשינו לו החייאה בשטח כולל הנשמה, אינטובציה (צנרור קנה - י"ק) ומתן תרופות ונוזלים, כשמסביב ירי ללא הפסקה. חשבתי שהוא לא ישרוד, אבל הוא חי". שנה אחר כך יצא אותו פצוע לסקי בקולורדו עם קבוצה של נכי צה"ל.
רביד מאמין ששורשי הטראומה שלו נעוצים בילדותו. "חבר טוב שלי חלה בסרטן ונפטר כשהיינו בני 14. כנראה לא עיבדתי את זה כמו שצריך, וכשהתגייסתי לצה"ל לא הייתי בשל להתמודד עם המוות. זה בא לי בהפוכה".
הופיעו אצלו סימנים נוספים, כמו עצבנות שהרחיקה ממנו אנשים. אבל טיפול פסיכולוגי במסגרת עמותת נט"ל שיפר מאוד את מצבו. "במסעדות ובבתי קפה אני עדיין מעדיף לשבת עם הגב לקיר, שלא יעברו מאחוריי אנשים. אבל בגדול, הפוסט-טראומה כבר מאחוריי".
כמו משה רבנו
כמה חודשים אחרי שפשט מדים נסע רביד לניו-זילנד, אך לא הסתפק במדינת האיים הקסומה. "הצטרפתי לצוות של סירה שמובילה נוסעים לאיים באוקיינוס השקט שאין בהם שדה תעופה. היא הייתה בניו-זילנד בשיפוצים, וכשהם הסתיימו הפלגנו איתה לאיי קוק, משם לטהיטי, משם לאיי גמבייה שבפולינזיה הצרפתית ואז על הקו לפיטקרן ובחזרה.
"סירה באורך 12 מטר עם שלושה אנשי צוות. קראו לה 'באונטי ביי', על שם המפרץ שבו עגנה הבאונטי ב-1789, אחרי שהמלחים המורדים השתלטו עליה. ההפלגה הכי ארוכה שלנו הייתה מניו-זילנד לאיי קוק - שבועיים באוקיינוס בלי לראות יבשה ובלי לפגוש אף כלי שיט אחר".
איך זה לראות יבשה אחרי שבועיים בים הפתוח?
"מרגש בטירוף. זה הזכיר לי את ההתרגשות של לצאת מעזה אחרי שבועיים של 'עופרת יצוקה', להבדיל אלף אלפי הבדלות. ברגע שאתה רואה יבשה באופק, יש כמה שעות עד שאתה מגיע אליה. בזמן הזה אתה מתקלח, מתגלח, מחליף בגדים. ולא שמישהו מחכה לך".
פיטקרן הוא גם אחת מזירות ההתרחשות של ספרו. "ביום הראשון שלי שם ילדה אחת אמרה לי: 'אתה מזכיר את מוזס מהסרט 'נסיך מצרים'. משה רבנו. אמרתי לה: 'משה רבנו הוא אב קדמון שלי'. ואז אמא שלה אמרה: 'אצלנו כל אחד יודע מי האב הקדמון שלו בדור של מורדי הבאונטי".
ביוני 2024 הגשים חלום נוסף, ויצא לטיול של ארבעה חודשים וחצי סביב הקוטב הצפוני. "בכל מדינה שגובלת בחוג הארקטי בחרתי לי יעד או שניים. למשל, טרק של חמישה ימים בהרי חיביני, שבמהלכו השמש לא שקעה אפילו פעם אחת".
מלבד האתגר הפיזי, מדובר בהוצאה כספית כבדה. "באופן תיאורטי, אפשר להגיע מסיביר לאלסקה בארבע שעות טיסה. אבל בגלל שאין טיסות ישירות, הייתי צריך להקיף את העולם: טיסה של שמונה שעות מסיביר למוסקבה, משם לדוחא שבקטאר, משם לסיאטל, שזו אחת הטיסות הכי ארוכות שיש, ומסיאטל לאלסקה. שלושה ימים של טיסות".
איך זה לראות יבשה אחרי שבועיים בים הפתוח? רביד: "מרגש בטירוף. זה הזכיר לי את ההתרגשות של לצאת מעזה אחרי שבועיים של 'עופרת יצוקה'. ברגע שאתה רואה יבשה באופק, יש כמה שעות עד שאתה מגיע אליה. בזמן הזה אתה מתקלח, מתגלח, מחליף בגדים. ולא שמישהו מחכה לך"
בגרינלנד, היעד האחרון, התוודע לאורח חייהם של האינואיטים (או בשמם הקודם - אסקימוסים). "מצד אחד הם אנשים מודרניים - יש להם טלוויזיות, מכוניות, טלפונים סלולריים. מצד שני, הם עדיין צדים לווייתנים וכלבי ים. אתה נכנס לסופרמרקט ענקי, מגיע למחלקת הבשרים ורואה שם בשר קפוא של כלב ים.
"לכל טרק הייתי לוקח איתי 'ביף-ג'רקי' (בשר מיובש). כשהגעתי לגרינלנד שאלתי: 'יש לכם ביף ג'רקי?' אמרו, יש 'ווייל ג'רקי'. בשר לווייתן מיובש".
וקנית?
"כן. זה חלק מהתרבות שלהם והציד נמצא תחת פיקוח ומכסות. פיזרתי על הבשר שקיות תבלין של נודלס, וזה היה ממש טעים".
"איזה נוף משגע"
הרעיון לכתיבת הספר הבשיל בראשו יותר מעשור. "עד שיום אחד טסתי למקסיקו, שכרתי דירה על גבעה שמשקיפה על האוקיינוס, וכתבתי במשך כמה חודשים מבוקר עד ערב".
אנשים יזהו את עצמם בספר?
"לא. רק אני. אבל יש דמויות ששימשו לי השראה. בעיירת חוף במקסיקו בשם מזונטה פגשתי צעירה אמריקנית שטיילה עם סבא שלה. התברר שהוא יוצא מלחמת וייטנאם שסובל בעצמו מפוסט-טראומה, ומגיע לכפר הזה פעמיים בשנה.
"אחרי שסיפרה לי עליו נסעתי לאיזה שבוע להרים להתבודד, ושם הכנסתי לספר דמות של אמריקני יוצא וייטנאם שחי על אי באוקיינוס השקט. כשחזרתי למזונטה נפגשתי עם סבא של הבחורה. יוצאי וייטנאם לקחו את הפוסט-טראומה לאלכוהול או לדת. הוא לקח את זה למקום של הדת. פחות התחברתי".
רביד עצמו עשה את המסלול ההפוך - הוא גדל במשפחה דתית בכוכב יאיר, ועזב את הדת. בשנתיים וחצי האחרונות הוא חי באבו-גוש, אחד מקומץ יהודים המתגוררים בכפר הערבי. "גרתי לפני זה בבית זית, ובסופי שבוע הייתי קופץ לאבו-גוש לעשות קניות, לאכול כנאפה, חומוס. ואז אמרתי: למה לא לגור פה בעצם? תראה איזה נוף משגע".
מה היעד הבא שלך בעולם?
"למצוא מקום שאוכל להקים בו משפחה".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.04.25
