באופן מפתיע, הכניסה למעגל הלוחמים שישבו סביב למדורה בקרחת היער בסמוך לחווה השיקומית שב"אמצע שום מקום" במרומי הר כמון, הייתה כמעט טבעית. היו ביניהם שהעדיפו שלא להיחשף, כאלה ששמרו על פנים חתומות, וגם מי שרצו לשתף ולחשוף את קרבות המלחמה שאחרי המלחמה, את ייסורי הלב.
"אתה יודע", אמר לי אחד מהחבר'ה בחיוך, "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים". כולם פרצו בצחוק מהקלישאה. כמו אחרות, היא כבר לא עובדת על יוצאי המלחמה שחוו שבר.
"אנחנו כבר מבינים שהגלים כאן כדי להישאר. הם לא ייעלמו פתאום", הוא מסביר, "הם יגיעו ויסחפו שוב ושוב ללב ים ולקרקעית. הפכנו לאלופי מלחמות - כל דבר עבורנו הופך למלחמה".
כבר שלושה חודשים שהם מגיעים ל"חוות רום", חווה חקלאית-שיקומית שהוקמה ב-1986 כ"חוות בודדים". יש כאן מפעל תעסוקה מוגן למתמודדי נפש, מסעדת ביסטרו גלילית ומלון ספא. במיזם משותף עם משרד הביטחון, הפכה החווה גם למרחב טיפולי למתן מענה ראשוני בהלומי קרב. כאלו שנמצאים עדיין בתהליך של הכרה בפוסט-טראומה שחוו במלחמה.
כמו "חוות רום", כך פועלות במדינה תשע חוות טיפוליות ותיקות, שמבקשות לתת מזור ראשוני במסע הלחימה לחזרה הביתה של הלוחמים שנפשם נותרה מאחור, וגופם סיים כבר את המערכה.
בר קקון: "הפוסט-טראומה פוגשת אותי בחלומות וסיוטים. בפחדים מאנשים, מתחבורה ציבורית, ממקומות הומי אדם, ובסיטואציות שהמוח מפרש בצורה לא נכונה ורואה בהן סכנה. זה ללכת ולהרגיש שכל אדם בדרך עלול לפגוע בי, כי אולי הוא מחבל"
"המטרה היא להחזיר אותם לעצמאות", מסביר עידן שיר, מנכ"ל "חוות רום", "דבר ראשון להקים אותם מהמיטה, להראות שהם יכולים לצאת מהבית ולבוא לפה. אנחנו נמצאים לצידם גם בתהליך הוועדות וההכרה מול משרד הביטחון ואגף השיקום. חלק מהמדריכים הם בעצמם פוסט-טראומטיים ממלחמות עבר".
"למה דווקא אני?"
שלוש פעמים בשבוע הם מגיעים לחווה. עובדים בגן הירק, בחממה, עם העיזים החולבות ובבית המלאכה. עובדים בעץ, מגלפים כלי אוכל וכלי משחק, עוברים תהליך של גוף ונפש. פוגשים את עצמם ואת הדומים להם.
"לקח לי להגיע לכאן כמעט שנה וחצי מאז הפציעה, ועברתי פה שינוי דרסטי", מספר בר קקון (22), לוחם גבעתי שנפצע מרסיסים וצרור ירי באגן ב-7 באוקטובר, לאחר שהגיע בכוח הראשון עם 12 לוחמים למתחם הנובה, ויחד עם חבריו חיסל מאות מחבלים.
אחרי ההתמודדות עם הפציעה הפיזית, הוא הבין שהפגיעה שחווה עמוקה הרבה יותר.
"כשבת הזוג שלי אמרה שהיא מפחדת לדבר איתי, הבנתי שאני בבעיה", בר מסביר, "הפוסט-טראומה פוגשת אותי בחלומות וסיוטים. בפחדים מאנשים, מתחבורה ציבורית, ממקומות הומי אדם, ובסיטואציות שהמוח מפרש בצורה לא נכונה ורואה בהן סכנה. זה ללכת ולהרגיש שכל אדם בדרך עלול לפגוע בי, כי אולי הוא מחבל".
אליסף, מדריך הקבוצה, פוסט-טראומטי עם ותק, מסביר כי "החברה מחפשת סיפורים הרואיים סביב חוויות הפוסט-טראומה, אבל אין תמיד כאלה".
ברק ליבזמן: "חזרתי הביתה מהמילואים, ובכל יום במשך חודש וחצי ישבתי ליד החלון ותיצפתי על כל מי שעבר ברחוב. אתה מחכה שאויב יצוץ מעבר לפינה. מחפש בכל רגע, גם בנהיגה ובהליכה, לראות את קנה הקלצ'ניקוב שיצוץ"
כך למשל, פגשתי במעגל הלוחמים את ברק ליבזמן (28). הוא יצא למלחמה כסטודנט בחוג למינהל עסקים שמתגורר בדירה שכורה בתל-אביב - ושב ממנה לחיים אחרים, בבית הוריו בצפון. "אני שואל למה אני כן והחברים שלי שהיו איתי בקרבות לא יצאו מהמלחמה עם פוסט-טראומה", הוא משתף, "לא רציתי להיות במועדון כזה. אתה מרגיש בושה. לקח לי זמן עד שהבנתי שאני זקוק למקום הזה, להיות בחבורה של שווים, לצאת מהבית ולהגיע לכאן.
"חזרתי הביתה מהמילואים, ובכל יום במשך חודש וחצי ישבתי ליד החלון ותיצפתי על כל מי שעבר ברחוב", מספר ליבזמן באומץ, "זה נראה לי נורמלי לחלוטין. אתה מחכה שאויב יצוץ מעבר לפינה. מחפש בכל רגע, גם בנהיגה ובהליכה, לראות את קנה הקלצ'ניקוב שיצוץ.
"המוח מחפש דרכי מילוט במקרה של היתקלות", הוא מוסיף. "לקח זמן רב עד שה'אסימון נפל' והבנתי שזה 'לא-סבבה' - שקורה פה משהו לא טוב, ושחזרתי מהמלחמה לא מאה".
רק בקבוצת הלוחמים יוצאי המערכה, מרגיש ליבזמן שמבינים אותו: "שלא תדע כמה חרא זה להרגיש אחרי התקף עצבים על אמא שלך, שרק נכנסה לרגע לחדר שלך ורצתה לעזור במשהו. רק פה מבינים את התחושה הקשה והאיומה הזאת".
בעוד החבר'ה קמים למשחק קבוצתי עם עמודי עץ שגילפו בסדנת היער, מסביר לי אחד מהם, שבחר להישאר בעילום שם, על נקודה כואבת במיוחד.
"הצרה שלנו היא שמעגל התמיכה שמסביבנו הוא גם מעגל הנפגעים מאיתנו", הוא אומר, "כאן בחווה, עם החברים, זה המקום היחיד שאף אחד לא יתרגש מההתנהגות שלנו. חדר השינה שלנו בבית הפך לזירת קרב. אוכלים שם סרטים איומים בלילות כשהחלומות מופיעים".
הוא נותן דוגמה לחיים שהשתנו: "הילדים שלי לא יודעים אף פעם אם אפשר לפנות אליי ולדבר איתי. קשה להם לזהות מתי הם יכולים לבקש ולקבל חיבוק, ומתי עדיף שיתרחקו ממני. אני מרגיש שבגללי כל הבית סובל. אנחנו צריכים להילחם על הקשר עם האישה, על הזוגיות שנעלמה. רוצים כל כך להחזיק בה".
למידה בתנועה
נועה כהנא, פסיכולוגית שיקומית, המנהלת המקצועית של מרכז החוסן ב"חוות רום", מדגישה ש"הפציעה הנפשית עבור הלומי הקרב היא כמו סרטן ששולח גרורות לכל מקום. החוויה הפנימית וגם התפקודית, אף פעם לא תחזור להיות דומה למה שהיה קודם. אדם עם פוסט-טראומה מסוגל להשתקם ולחזור לחיים, אבל דף חלק הוא בחיים לא יכול לחזור להיות.
"המטרה שלנו היא להעלות את חוויית המסוגלות והערך, ולצמצם את 'חוויית הפגימות'. זה יאפשר להם ללמוד לחיות בשלום עם השלכות הפגיעה", מוסיפה כהנא.
עד כה, אגף השיקום במשרד הביטחון טיפל ביותר מ-16.5 אלף פצועי ופצועות המלחמה האחרונה. כ-7,300 מהם מתמודדים עם תגובה נפשית. עבור כ-4,000 מהם זוהי הפציעה העיקרית.
"על פי הספרות המחקרית, 70 עד 80 אחוז מחלימים מפוסט-טראומה", מסבירה רחלי שטרן, ראש החטיבה למענים סוציאליים בפוסט-טראומה באגף השיקום של משרד הביטחון. "אנחנו כל הזמן לומדים מהו המענה הנכון עבורם. מדובר באוכלוסייה צעירה, ואנחנו רוצים לדייק את הדרך להבטיח את החזרה שלהם לשגרה".
עידן שיר, מנכ"ל "חוות רום": "מהיקף הלומי הקרב והפוסט-טראומה עד כה, אני יכול לקבוע בבירור שאנחנו רק בקצה הקרחון. למדינה לא תהיה ברירה אלא להקים עוד מסגרות טיפוליות. ביחד ננצח גם את המערכה על שיקום הנפש"
הצפי הוא שעד שנת 2030 מספר נכי צה"ל המוכרים במדינה יגיע לכ-100 אלף פצועים, כשכמחצית מהם יתמודדו עם תגובות דחק נפשיות.
"מהיקף הלומי הקרב והפוסט-טראומה עד כה, אני יכול לקבוע בבירור שאנחנו רק בקצה הקרחון", מסכם עידן שיר. "למדינה לא תהיה ברירה אלא להקים עוד מסגרות טיפוליות. ביחד ננצח גם את המערכה על שיקום הנפש".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.04.25
