"אוהבת אתכם, כועסת עליכם, לא מפסיקה להתפלל"
בכל סרלואי פונה לציונות הדתית
"רציתי להגיד לשבט שלי שגדלתי במקום הכי צודק והכי צדיק. אנשים שמוכנים לקצץ בפת הלחם שלהם בשביל חיי תורה, בשביל ליישב את האדמה; שמוכנים למסור את הנפש על המשולש הקדוש - התורה, העם, הארץ.
"עולם שכמו בעולם החרדי, הגברים לומדים והנשים מחזיקות את בעליהן לומדי התורה, ושלא כמו בעולם החרדי, הגברים משרתים שירות צבאי ממושך והנשים מוכנות לחיות בלי חשמל בגבעה בחורף כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולומדות ועובדות תוך כדי.
"אנחנו כמו, אבל לא כמו: כמו החרדים לומדים תורה ומקפידים על קלה כבחמורה, אבל לא כמותם אנו נענים להזמנה של ה' דרך ההיסטוריה להיות שותפים בגאולה דרך מדינת ישראל; וכמו החילונים, אנו שותפים לשליחות הציונית, וחיי החול שכולם קודש, ואם אפשר, בבקשה תחזרו מהר בתשובה בשביל הגאולה, אבל בעיקר כדי שניווכח שוב כמה אנחנו צודקים.
"העולם הזה, החרדי-לאומי, עובר סדקים גדולים בשנים האחרונות. איך מתייחסים לרב שפגע מינית? איך מתייחסים לרשת חינוך ארצית שמלינה את שכר המורות שבה? איך עומדים מול תביעה של נשים לשוויון ולמקום בעולם התורה? אלה, לא תאמינו, שאלות קטנות, כי מנסים לתת להן תשובה.
"לשאלות הגדולות באמת - איך לא השכלנו להתנחל בלבבות; איך אפשר להסביר מפעל התנחלות אדיר (וחיוני לקיום המדינה), שרוב הציבור מצביע נגדו ברגליו גם אם הוא מגדיר את עצמו ימני; איך - למרות משפחות ברוכות ילדים - הכוח האלקטורלי המגזרי נשאר על עומדו. לשאלות הגדולות באמת לא נתייחס, כי הן מביכות מדי, ואין להן תשובה.
"אנחנו נשר עם תודעה של תולעת, רוכבים על הסוס ובטוחים שאנו נרמסים תחת העגלה. אנחנו מלאי אהבה לעם ישראל בלא להכיר אותו, מסתגרים בגטאות של שכונות בערים מעורבות או יישובים צמודי קרקע סגורי גדר, מוציאים את הילדים שלנו מגן העירייה כדי לשלוח לגן נפרד, שיש בו רב גן כדי להוסיף קדושה. אנחנו לא חושבים על הגננת הוותיקה, האהובה, שאיבדה את פרנסתה בשביל גן תורני, ועל הילד האתיופי שאיזה מוזר יהיה אם ישחק עם הילד שלנו.
"אנו מדברים בשם העם, יודעים מה הוא צריך, כי דיברנו פעם עם מישהו ברכבת לתל-אביב שהודה שההתנחלויות שומרות על כפר-סבא. אנחנו יודעים הכל על הערבים שאנו חיים בתוכם בלי שלמדנו את שפתם; מתרפקים על יופיו של המגזר החרדי בלי לראות את פגמיו; אוהבים כל כך את מצוות יישוב ארץ ישראל עד שאנו מוכנים לעבור עבירות בשבילה; מחנכים את ילדינו לבריאות וחופש וגאולה עד שאנו אובדי עצות מול הפיכתם לנערי גבעות, רודפי גבהות, פורקי עול.
"אנו קוראים רק עיתונות מגזרית ובטוחים שאנו יודעים מה חושבים כולם ומה הפתרון לכל בעיה, והוא תמיד שהיינו צריכים להתעקש יותר ולוותר פחות, כי באמת אנחנו האישה המוכה של המדינה הזו. כמו כל מגזר אחר בארץ, אנו יודעים הכל, רק שלעומת כולם אנחנו יודעים באמת, וכל דבר במציאות מוכיח שצדקנו, ואולי הפתרון הוא לפרק, לפרק הכל.
"אנו מבלבלים בין חלון למראה. אנו מביטים במראה וחושבים שהיא חלון - שכל העם נראה וחושב כמונו. כשאנו מנסים להביט במראה, אנו רואים רק את נגעי החוץ ולא את שלנו עצמנו. מי שמבקר אותנו מבחוץ, אינו מבין דבר; מי שמציג לנו מראה מבפנים ומעז לבקר אותנו, אנו מלחשים עליו שפרח דרך החלון ומפנים לו את העורף.
"אנו גאים בכל מי שהשיג משהו במגזר ואומרים שהוא מקדש את ה'. אם הוא מעז לחשוב אחרת, הוא מחלל שם שמיים. אנו מבלבלים בין חילול ה' לחילול שמנו. אנו לכודים במבוך של השתקפויות.
"אנו אוחזים בעיקר אך בוחרים בשמו בטפל. כל חלקי המשולש שלנו הם עיקר: התורה, העם והארץ - אבל אנחנו מוכנים להקריב את העם והתורה בשביל הארץ; בשם האחיזה בתורה אנו מוכנים לוותר על העם. וה' אמת, והתורה היא אמת, וארץ ישראל היא מצווה מהתורה. ואני, כל צלעות המשולש חותכות באהבתי, בבשרי החי.
בכל סרלואי: "אנחנו אוהבים את יישוב ארץ ישראל עד שאנו מוכנים לעבור עבירות בשבילה, ומחנכים את ילדינו לבריאות וחופש וגאולה עד שאנו אובדי עצות מול הפיכתם לנערי גבעות, רודפי גבהות, פורקי עול"
"כך נפתחות אגדות החורבן: 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו ייפול ברעה'. בעבודת ה' יש אהבה ויראה, הרצון להתקרב והרצון לשמור, כמו שתי כנפיים לעוף. אי-אפשר לעוף עם כנף אחת. אי-אפשר להמשיך לקיים כאן חיים משותפים רק עם אהבת הארץ והתורה והעם, בלי יראה, בלי לעצור מדי פעם ולהביט אחור, מי הולך אחרינו, מי אינו עומד במסע, את מי איבדנו בדרך ומי נרמס תחתינו. גם אם אנו אוחזים באמת, ובהרבה דברים אנו אוחזים בה - אם נקשה ליבנו, ניפול ברעה.
"אני רוצה לומר למגזר החרד"לי, שאני בשר מבשרו, שאני מתפללת לגאולה ברחמים ולחיי קודש ותורה, ולא מוכנה לוותר על החיים המשותפים יחד עם כל יושביה הטובים של הארץ הזו, ומחויבת לכך כל עוד נשמה באפי. ואני אוהבת אתכם, כועסת עליכם, ולא מפסיקה להתפלל".
• הכותבת היא משוררת, מסאית, מבקרת תרבות ומלמדת תורה וכתיבת שירה.
"אנחנו חייבים להפסיק לחשוב מה לא, ולהגיד מה כן"
סער גמזו פונה לחילונים
"רציתי להגיד לשבט שלי, החילוני, שאני אוהב אותו והכול, אבל הרגתם. הרגתם עם ה'לא'.
"שמעתי אני ושמענו כולנו מספיק פעמים ומספיק זמן מה לא. אנחנו לא חרדים, כי חרדיות היא בערות ורגרסיה. אנחנו לא פריפריה, כי פריפריה היא נחשלות ותקיעות. אנחנו לא דתיים, כי דתיות היא משיחיות והיעדר רציונליות. אנחנו לא כאלה ואנחנו לא כמוהם.
"אז מה אנחנו כן? בשלב הזה כבר די ברור שהלכנו כל כך רחוק עם הרצון להיבדל, שאיבדנו את המקום שממנו יצאנו והפכנו להפך המוחלט.
"אני אומר "הפכנו" למרות העובדה שלא נולדתי לתוך השבט, אלא היגרתי אליו. נולדתי לשבט שכן, המסורתי, אבל הרעיונות האלה של האדם במרכז, של חירות, של שוויון, של רוח, של השכלה, של חמלה, של קידמה - סחפו אותי. היגרתי אל השבט הזה כי ההצעה שלו הייתה כל כך מרגשת ומסעירה בעיניי, שהיא הצדיקה עזיבה של השבט שלתוכו נולדתי. היגרתי אל השבט הזה כי הוא הביט אל המציאות במבט פרגמטי, ורצה ליצור עתיד שבו שאפתי לחיות ולגדל בו את ילדיי. היגרתי מרצון ומבחירה, היגרתי כי שיכנעתם אותי.
"אבל היום, אם קוראים את מפת המנדטים, אף אחד לא משתכנע ברעיונות האלה. אין כמעט מהגרים חדשים שמצטרפים אלינו. אנחנו פוריטניים ומוסרניים, אנחנו קטנוניים ומפוחדים, אנחנו הולכים ונעשים לא רלוונטיים. הסימן המטריד הזה מאותת לנו שחייבים להפסיק לחשוב על מה לא, לחזור לדבר ולהתדיין עם הסביבה ולהתחיל להביא אל המציאות שלנו רעיונות של כן.
"אנחנו כן יהודים, כי יהדות היא לא רק איסורים והחמרות, אלא גם חוכמה ופלפול, היא תורת מוסר שאסור להשאיר בידיהם של הקיצונים אלא לקחת בחזרה את חלקנו בה. אנחנו כן ישראלים (גם כשאנחנו בחו"ל), כי ישראליות היא לא רק קולניות וטעם מזעזע בבגדים, אלא הצטיינות והישגיות וסתגלנות ויצירתיות. אנחנו כן לבנטינים, כי לבנטיניות היא לא רק קצהו הרחוק של העולם החדש, אלא המקום עם האוכל הכי טעים בעולם, עם מזג האוויר הכי כיפי בעולם ועם הנשים הכי יפות בעולם. אנחנו כן מסורתיים גם אם אין לנו אפילו חנוכייה בבית, כי אנחנו יודעים לזהות את הריח של יום שישי לפני שבת בכל מקום שנהיה בו בעולם, וסבתא שלנו היא אחת הגיבורות הכי גדולות שאנחנו מכירים.
"אנחנו חילונים, כי חילוניות היא לא הסתגרות סביב אידאות בלתי מושגות, אלא פתיחות לבוא במשא ומתן עם עוד רעיונות, כדי לצמוח ולהתקדם בעזרתם. אנחנו חילונים, כי הרעיונות האקדמיים הטהרנים יכולים לרגש אותנו, אבל אנחנו גם יודעים לתת להם פרשנות פרגמטית שאשכרה אפשר ליישם בחיים.
סער גמזו: "אנחנו כן יהודים, כי יהדות היא לא רק איסורים והחמרות, אלא גם חוכמה ופלפול. אנחנו כן מסורתיים, כי אנחנו יודעים לזהות את הריח של יום שישי בכל מקום בעולם"
"אנחנו חילונים, כי חילוניות היא מדע וביקורת והטלת ספק, גם (ואולי בעיקר) ברעיונות ובדרך שלנו, כדי להיות בטוחים שאנחנו צועדים בנתיב הנכון.
"אנחנו חילונים כי אנחנו שואפים להתקדם ולהגיע רחוק, אבל לא שוכחים אף אחת ואף אחד מאחור. אנחנו חילונים כי זו הדרך שלנו לעצב את החיים שלנו בעצמנו לפי הערכים שאותם אנחנו בחרנו, והבחירה הזו מחייבת אותנו לאחריות עצומה. אחריות לחזור להיות ההצעה הכי מסקרנת ומרגשת בשוק הרעיונות, בעיקר כי נדמה שכרגע הוא בשפל של כל הזמנים, וזו ההזדמנות שלנו להרוויח ובענק. אחריות לנסח אלטרנטיבה, אחריות ליצור חיבורים, אחריות להצמיח מנהיג, אחריות להוביל, אחריות להגיד מה כן".
• הכותב הוא עורך ושדרן בגלגלצ ויועץ תקשורת לארגוני תרבות.
"אסור לחכות שהדברים יקרו. צריך להתחיל להשתתף, לשרת, להשפיע"
סברין חוג'יראת פונה לערבים
"אני רוצה להתחיל בלהגיד משהו לשבט שלי - החברה הערבית בישראל. תמיד דרשו מאיתנו לבחור צד. להיות "או" - או ערבים, או ישראלים, או פלסטינים, או אזרחים. או נוצרים או מוסלמים, או דרוזים או בדואים. דתיים או חילוניים. אבל החיים שלנו לא עובדים ככה. ואני, אני גם וגם. ולא מתוך בלבול, אלא מתוך בחירה עמוקה ושלמה.
"ב-7 באוקטובר הכאב התפוצץ לכולנו בפנים, ופתאום שוב נדרשנו להסביר: מי אנחנו, למה שתקנו, למה ביטוי הכאב שלנו היה שונה. אני יודעת כמה קשה להחזיק בזהות שלא מתיישבת במשבצות מוכנות מראש. אני יודעת כמה כואב לעמוד מול מבטים שמבקשים ממך, רק מעצם היותך ערבייה, להתנצל על מי שאת. להתנצל על כאב שאת נושאת (והכאב אינו אחר - הוא אותו כאב), על מורכבות שאת לא מתנצלת עליה.
4 צפייה בגלריה
סברין חוג'יראת. "אם תדרשו מאיתנו למחוק חלק מהלב שלנו כדי להיות שייכים, כולנו נפסיד"
(צילום: ידיעות אחרונות)
"אבל דווקא עכשיו, דווקא מול כל הספקות והדרישות, אני מזכירה לעצמי ולכולם: אני כבר מזמן בחרתי להיות חלק. לא מתוך כפייה, לא מתוך אילוץ, אלא מתוך בחירה עמוקה ונחושה. בחרתי להיות חלק מהחברה הישראלית. בחרתי לקחת אחריות. בחרתי להשפיע, לפעול ולבנות עתיד. לאורך שנים הייתי חלק ממשרדי הממשלה ועיצבתי מדיניות. גם היום אני עובדת מול הממשלה והכנסת.
"לחברה שלי, החברה הערבית, אני אומרת: הגיע הזמן להפסיק לחכות שהדברים יקרו. הגיע הזמן לקחת חלק פעיל, יזום, מתמיד. להתנדב. לשרת. להשתתף. להשפיע. לא כטובה, לא כמחווה זמנית, אלא מתוך בחירה עמוקה להיות שותפים אמיתיים לעתיד שנכתב כאן, בכל יום.
"ובמקביל, מול שאר השבטים, או הרוב היהודי במדינה, השיח חייב להשתנות. הספק הזה שמוטל בנו הוא בסיס לעיוורון עמוק. המשפטים שאומרים: 'לא צריך עכשיו לחשוב על השותפות ועל החברה הערבית. קודם נטפל במדינה'. אין מדינה בלי כל אזרחיה. אין דמוקרטיה שמדלגת על מיליונים. החברה הערבית איננה שוליים, היא חלק בלתי נפרד מהחיים כאן, וכשמדברים על תיקון, תיקון לא יכול להיות חלקי.
"מאז תחילת השנה נרצחו 79 אזרחים ערבים, מהם 22 רק בחודש האחרון. איזו מדינה סופרת גופות וממשיכה כאילו לא קרה דבר? האחריות היא לא רק של הממשלה. האחריות היא גם, ואולי בעיקר, של הרוב הדומם. של כל מי שבוחר לשתוק. של כל מי שמעדיף לא לראות.
"אם לא נכיר את כל השותפים כאן, אם לא נראה את הכאב של כולם, נישאר עם חלום מפורק במקום מציאות מתוקנת. עתיד אמיתי ייבנה רק כשרואים את כולנו, לא כאחרים, לא כנספחים, אלא כחלק בלתי נפרד.
סברין חוג'יראת: "יש הבדל חד בין מי שתומך בטרור, שאין לו מקום כאן, למי שכואב את כאב החפים מפשע באשר הם. אם תמשיכו להסתכל עלינו בחשדנות, כולנו נפסיד. העתיד שלנו כאן, של כולנו, לא ייבנה על פחד"
"ועכשיו אני פונה לחבריי היהודים והיהודיות, לחברה הישראלית כולה: אנחנו כאן. לא זמנית, לא על תנאי, לא ברשות. אנחנו כאן מתוך שייכות עמוקה, מורכבת, כואבת, אבל אמיתית.
"יש הבדל עמוק, ברור וחד, בין מי שתומך בטרור, שאין לו מקום כאן, לבין מי שכואב את כאב החפים מפשע באשר הם. אם תדרשו מאיתנו למחוק חלק מהלב שלנו כדי להיות שייכים, כולנו נפסיד. אם תמשיכו להסתכל עלינו דרך זכוכית מגדלת של חשדנות, כולנו נפסיד. העתיד שלנו כאן, של כולנו, לא ייבנה על פחד. הוא ייבנה על אמון.
"מדינת ישראל איננה שאלה, היא עובדה. היא הבית שאנחנו חיים בו, יהודים וערבים. אני בחרתי כבר מזמן לבנות כאן עתיד. ועכשיו, הגיע הזמן לבנות אותו יחד".
• הכותבת היא מנהלת תחום כנסת וממשלה במכון תכלית למדיניות ישראלית.
"גאה בזהות שלי, אבל ההתנהלות הגולדקנופית היא חרפה"
עדן אביטבול פונה לחרדים
"רציתי להגיד לשבט שלי, החרדי, שאני לא מוותר עליו. אני לא מוותר עליו משני היבטים: לא מוותר כרכיב מהותי בזהות האישית שלי, ולא מוותר עליו בסיפור הכלל-ישראלי החדש-ישן.
"אני לא מוותר על השבט החרדי בזהות שלי, אפילו שלרגעים נדמה שהוא ויתר עליי. ואפשר להבין למה. אני לא החרדי שלו פיללתם. אין לי חמישה ילדים בהתאם לגילי, אין לי הנחה בארנונה. לא קיבלתי מההורים של אשתי דירה, בתמורה להתחייבות ארוכת טווח עבור מפעל האברכות החרדי. מעולם לא הצבעתי ליהדות התורה, ובבחירות האחרונות גם לש"ס לא, לצערי הרב.
4 צפייה בגלריה
עדן אביטבול. "תמיד הרגשתי קורטוב שרוצה להשאיר אותי בשטעטל, שרוצה אותי משתמט כדי שיהיה את מי לשנוא"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"מה שהכי לא חרדי בי זה שאני לא דואג לעתיד החרדי של ילדיי. אני כן דואג לרווחתם הגשמית והרוחנית, לעצמאותם המחשבתית, התורנית, הרעיונית. אני דואג ליראת השמיים שלהם ולאהבה שלהם. אני לא רוצה שהם יפחדו מאיש בשר ודם. אני לא רוצה שיתגזענו עליהם כמו שאתם התגזענתם עליי לפעמים. אני רוצה שיהיה להם טוב, ואני רוצה שהם יהיו חלק מהסיפור של המקום הזה, של הארץ הזו, של המדינה הזו.
"ולמרות כל זה, אני רוצה שתדעו שאני לא מוותר עליכם.
"על אפכם וחמתכם אני מתעקש להגדיר את עצמי כחרדי. חרדי ישראלי, חרדי חדש, חרדי מודרני, חרדי ליברלי, חרדי היברידי, חרדי מחמד, חרדי מסורתי. כל השמות האלה שאצלכם נחשבים לשמות גנאי, אצלי הם המחמאות הכי יפות. הם הסיפור הכי מרתק. זה שיש בו הכי הרבה תקווה.
"אני רוצה להגיד לשבט שלי שאני לא מוותר עליו בסיפור הכללי. אני מאמין שיש לו מה לתת, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה לתרום. יותר מעשור למדתי בישיבות חרדיות, ואני יכול לספר שהחומר האנושי שם ברובו הוא לעילא ולעילא: אנשי ספר, חריפים, סקרנים, עדינים ויפי נפש. כאלה שהחברה הישראלית רק תיתרם מהם במידה שיהיו חלק ממנה.
"חבר כתב לי לא מזמן, בפרפראזה על הפתגם הידוע של אלברט איינשטיין: 'רק שני דברים הם אינסופיים - אלוהים ותהליכי עומק בחברה החרדית.
"נכון, זה לא קורה ברגע. יש זמנים שזה דחוף מאוד. אני מקווה ומוכן לעשות הכול כדי להוכיח את אי-הוויתור שלי על החברה החרדית.
"עוד דבר שאני רוצה להגיד לשבט שלי: שתדעו שאני הדובר הכי טוב שהיה לכם אי פעם. אני ושכמותי כמובן. אם הייתם יודעים כמה פעמים אני שומע את המשפט, 'אם כל החרדים היו כמוך, המצב היה הרבה יותר טוב', ובכל פעם, בעקביות ראויה לשבח, אני עונה, 'וואלה, שתדעו שיש דווקא הרבה חרדים כמוני'. למרות שגם אתם וגם אני יודעים שאין הרבה.
"מי שמכיר אותי קצת יודע שהדברים הם לא שחור-לבן (משחק מילים נדוש שתמיד עובד בהקשר הזה). מי שמכיר את סיפור חיי יודע שהזהות שלי היברידית יותר מכל כיפה, שחורה ככל שתהיה. אני חי באופן תמידי במין מצב ביניים מוזר שבתוכו אני מג'נגל את חיי, לעיתים נהנה ממנו ולעיתים משלם עליו מחירים.
"ועכשיו אני רוצה לפנות לצד השני שבי. לשבט השני שבי. השבט הישראלי, החילוני והדתי-לאומי. אני רוצה שתדעו שגם אני חושב, במיוחד בשנה וחצי האחרונות, שההתנהלות הגולדקנופית במרחב הציבורי בישראל היא חרפה שאין כדוגמתה וחילול השם נורא. היא התנהלות שיכולה להוציא מהדעת, והיא מוציאה מהדעת. גם אותי. קודם אותי. ועדיין, אתם, כרוב, מוכרחים להעמיק קצת יותר. פחות שטחיות, פחות סטריאוטיפים. פחות דעות קדומות.
"ישנו איזו רצון כמוס בלב של כל צעיר וצעירה חרדים להיות חלק מכור ההיתוך הישראלי. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים. אלה שכן עושים את הצעד, אלה שכן שותים מיץ אומץ בהכשר טוב כמובן, בסוף יוצאים אל המרחב מתוך כמיהה. והכמיהה הזו הרבה פעמים פוגשת את המבט, המבט שלא משנה מה, רואה בך בסופו של דבר את החרדי הקטן, הטפיל, המשתמט, הפרזיט.
עדן אביטבול: "אני לא מוותר על השבט שלי בסיפור הכללי. אני מאמין שיש לו מה לתת, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה לתרום. על אפכם וחמתכם אני מתעקש להגדיר את עצמי כחרדי"
"ואין במשפט האחרון הצדקה להשתמטות חלילה. להפך. יש בו זיהוי עדין של אחד המכשולים הקריטיים ביותר לשילוב חרדים בחברה הישראלית, בצבא הישראלי, באקדמיה הישראלית ובתרבות הישראלית. הם מוכרחים את המבט שלכם. לא החומל, לא ההומני. בטח שלא הפטרוני או הסולד. הם זקוקים למבט של בני אדם על בני אדם.
"ואני כאן כדי להעיד שבכל המהלכים האישיים שעשיתי בחיי, אלה שלכאורה נגדו את הזהות החרדית שלי, כמי שעשה שירות אזרחי, כתסריטאי חרדי בטלוויזיה, כמשורר בשדה הספרות, ככותב טור על ישיבות חרדיות בעיתון דתי-לאומי - תמיד הרגשתי קורטוב כזה שלא ממש רוצה אותי משתלב. שלא ממש רוצה אותי חלק. קורטוב כזה שרוצה להשאיר אותי בשטעטל, שרוצה אותי משתמט כדי שיהיה את מי לשנוא, כדי שיהיה עם מי לריב, כדי שיהיה את מי להאשים. זהו. מקווה שהייתי ברור".
• הכותב הוא משורר, תסריטאי ובעל טור ב"מקור ראשון".
ארבעת המשתתפים הם בוגרי מכון מנדל למנהיגות. את הדברים אמרו השבוע בהשקת הספר "שבט, אחים" מאת חן ארצי סרור ועמיחי דנינו.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
