מוריה סיט רק בכיתה ח', אבל סדר היום שלה כבר עמוס במיוחד. מיד אחרי בית הספר היא ממשיכה כמעט מדי יום, אפילו בימי שישי, לכמה שעות של שיעורי מחול בכל סגנון אפשרי. אבל פעם בשבועיים, בימי חמישי, מוריה מוותרת על שיעורי ההיפ-הופ האהובים עליה כדי לפנות זמן למשהו קצת אחר.
במרכז המחול ברמת אביב, שם היא לומדת ריקוד, היא פוגשת תלמידות ותלמידים מבית הספר "און", שבו לומדים ילדים עם שיתוק מוחין. יחד, הם לומדים להכיר את הגוף בדרך חדשה. כל אחד ומגבלותיו, כל אחד ויכולותיו.
ברגע הראשון אפשר לתהות איך יש לה זמן לכל זה, אבל סיט מסבירה שהיא לא מוותרת על המפגש: "זה השיעור הכי חשוב. ריקוד זה לא רק משהו טכני - את זה אני לומדת כל הזמן. ריקוד זה גם משהו לנפש, לחיים. המפגש עושה כל כך הרבה טוב ללב". אושר בן דוד, תלמיד בית הספר "און" שרוקד יחד עם מוריה במסגרת הקבוצה, מסכים איתה בהחלט: "לרקוד זה כיף".
סיט ובן דוד קצת נרגשים. השיחה עימם מתקיימת זמן קצר לפני שיעלו לבמה במרכז סוזן דלל בתל-אביב, כדי להציג את פירות המפגשים שלהם לאורך השנה: מופע מחול שיוצג בפני הקהל הרחב.
בינתיים, רגע לפני החזרה הגנרלית, סיט מנסה לתמצת את סוד הקסם של המפגש: "ריקוד מבחינתי זה רגש, הקבוצה עזרה לי לחזק עוד יותר את הצד הזה שבי - להביע רגש בריקוד".
ויש גם עוד משהו, שעלול להישמע כקלישאה, אבל כשהוא יוצא מפיה של סיט בת ה-14, אי-אפשר שלא להשתכנע: "אני חושבת שזה שיפר אותי כבת אדם", היא אומרת, "זאת תחושה מדהימה, ללמוד איך להיות ולרקוד עם אנשים שונים ממך".
כשהמופע מתחיל, הסקרנות גוברת: איך ייראה מופע מחול שבו חלק מהרקדנים נעזרים בכיסא גלגלים ובהליכון? כיצד יבוא לידי ביטוי המפגש בין הפרפקציוניזם של המחול הקלאסי והמודרני, לבין המגבלה הפיזית?
מוריה סיט: "אני חושבת שזה שיפר אותי כבת אדם. זאת תחושה מדהימה, ללמוד איך להיות ולרקוד עם אנשים שונים ממך"
כשהאור באולם נכבה והמופע מתחיל, לפתע הכול מתבהר. על הבמה החשוכה מפציע אור פנס בודד. זהו פנס של כיסא גלגלים ממונע, משייט חרישית בין הרקדנים הפזורים על הבמה, ומפנה את אלומת האור לכל רקדן ורקדנית בתורו. אחר כך, הכיסא מתחיל להסתחרר, מהר יותר ויותר. כל זה קורה בשקט מוחלט, מה שנשמע הוא רק פעימות מכונת החמצן של הרקדן. הנשימה באולם נעתקת.
בהדרגה, שאר הרקדנים השרועים על הבמה מתחילים לנוע. הם זוחלים, מתגלגלים, מתנועעים כל אחד ואחת בדרכו. כמו גוף אחד, מרובה זרועות. אי-אפשר להסיר מהם את המבט.
"תנועה ומגע פותחים לבבות"
המופע של מיזם "גופאני" הוא רק אקורד סיום חגיגי לשנה עמוסה של מפגשים, המתקיימים זו השנה השמינית במרכז הקהילתי ברמת אביב, בתמיכת מינהל קהילה, תרבות וספורט בעיריית תל-אביב-יפו.
המטרה, מסביר מנהל המרכז יותם הוטה, היא קידום ערכי ההכלה וההשתלבות: "לאפשר לכל אחד ואחת להשתתף בכל הפעילויות שהעיר מציעה".
הרעיון לקדם מפגש בין תלמידים עם ובלי מוגבלות דווקא באמצעות המחול, עשוי להישמע כמעט מופרך. מדוע להתמקד דווקא באמנות שבה, על פניו, הפער הוא הבולט ביותר?
"תנועה ומגע יכולים לפתוח לבבות של אנשים", מסבירה הדר פרנק, מנהלת מרכז המחול ברמת אביב, "ריקוד דורש הקשבה, מודעות למה שקורה מסביב, דווקא בגלל שאין בו דיבור. אפילו כשעושים תנועה פשוטה כמו 'פלייה', צריך לחשוב על אלף דברים בגוף. צריך להיות בריכוז ובהקשבה, ומתוך ההקשבה העצמית - אפשר לפגוש גם מישהו אחר".
הדר פרנק, מנהלת מרכז המחול ברמת אביב: "ריקוד דורש הקשבה, מודעות למה שקורה מסביב, להיות בריכוז. ומתוך ההקשבה העצמית - אפשר לפגוש גם מישהו אחר"
הרעיון לקבוצת הריקוד עלה לפני כעשור, כשהכוריאוגרפית תמר מייזליש התנדבה בעמותת "בית הגלגלים". שם הופתעה לגלות כמה עניין ורצון הפגינו חניכיה בריקוד. מייזליש היססה מעט. היא אמנם מורה למחול, אך לא היה לה ממש מושג איך להנגיש את העולם הזה לצעירים וצעירות עם מוגבלויות פיזיות קשות. איכשהו, זה הצליח.
"במשך שלוש שנים, היינו נפגשים פעם בחודש לשעתיים, ורוקדים". בהמשך נוצר שיתוף הפעולה עם פרנק ובית הספר למחול שלה - בתחילה כפיילוט חד-פעמי.
שם, בסטודיו למחול, נוצר לפתע הקסם. "בעצם העובדה שהחניכים מ'בית הגלגלים' נכנסו לסטודיו המקצועי, למרחב שציפה מהם לרקוד - קרה משהו", אומרת מייזליש.
התובנה שמשהו טוב קורה במפגש בין הרקדניות לצעירים הנכים, הפכה את מייזליש ופרנק לשותפות לדרך שהמשיכה מאז ברציפות. כיום, החניכים שמשתתפים בפרויקט הם תלמידי בית הספר "און", והפעילות נערכת בתמיכת העירייה, שדואגת בין השאר להסעות עבור התלמידים הנכים מבית הספר אל מרכז המחול.
"ללמוד להרגיש תנועה של מישהו דרך כיסא גלגלים"
לריקוד שנוצר במפגש בין הנערים והנערות יש שפה משל עצמו, שונה מזה של כל סגנון ריקוד מוכר. "הרעיון הוא לאפשר לכל גוף לבטא את עצמו כמו שהוא יכול, מתוך המגבלה שלו", אומרת מייזליש. לפתע, דווקא מתוך המגבלות מתגלות אפשרויות חדשות, כמו עבודה עם הכיסאות הממונעים, הקביים וההליכונים - שהופכים חלק בלתי נפרד מהמופע.
אל מייזליש ופרנק מצטרפים כחלק מהמיזם גם מדריכים, רקדנים בעצמם, שעוזרים גם בתיווך בין המשתתפים.
מסגרות החינוך בישראל נפרדות בדרך כלל לתלמידים עם ובלי מוגבלות, וכך גם המעגלים החברתיים בשעות אחר הצהריים. כתוצאה מכך, עבור תלמידות המחול זהו בדרך כלל מפגש ראשון עם תלמידים שיש להם נכות פיזית. מייזליש ופרנק, אומרות ביושר שהמפגש לא תמיד פשוט בהתחלה: "לפעמים נוצרים קשרים חברתיים גם מעבר למפגשים, ויש שנים שזה יותר קשה. זה תלוי בקבוצה - ובכל מקרה זה אתגר".
ובכל זאת, לאורך שנות המיזם, נוצרו גם קשרים אמיצים בין חלק מהמשתתפים - כאלה שהחזיקו גם לאורך שנים.
"לפעמים יש בלבול אצל תלמידות המחול", אומרת פרנק, "האם אני באה להתנדב? אני באה בשביל ההיכרות? או שאולי יש לי גם ערך מוסף אמנותי ומקצועי? השאלות האלה מאתגרות אותנו - למצוא שפה חדשה, שתלמד אותן משהו חדש, שתאתגר אותן. לפעמים הן אומרות - לא נעים לי שאני יכולה ללכת רגיל".
אך מפגש ועוד מפגש מלמדים את המשתתפים שבכל הליכה יש יופי, גם אם היא פגומה. "למשל, בכוריאוגרפיה אפשר לומר לשניים ללכת על הבמה - אחד בהליכה רגילה, ואחד עם ההליכה שלו, שיש בה קצת צליעה. כשזה אותנטי, יש בזה יופי. כמו תינוק שמתחיל ללכת - זאת לא הליכה שלמה עדיין, יש בה נדנוד, אבל היא מרגשת".
תמר מייזליש: "בתוך הסטודיו יש עולם של הכלה, שבו אפשר לראות ולעבוד עם מישהו ששונה ממני. אם היינו יודעים לעשות את זה גם במרחבים נוספים - היינו חיים בעולם טוב יותר"
הריקוד המשותף, אומרת מייזליש, מרחיב את גבולות המושג "וירטואוזיות". לא רק חיפוש אחר שלמות במובן המוכר של המילה, אלא גם מיומנויות אחרות וחדשות. למשל, "היכולת להרגיש תנועה של מישהו דרך כיסא גלגלים, להיות איתו באותו הקצב".
על רקע הימים הקשים, המקוטבים והסוערים מסביב, בתוך הסטודיו הסגור מתקיים עולם אחר. "הפער מהמציאות בחוץ הוא גדול", אומרת מייזליש, "בתוך הסטודיו יש עולם של הכלה, שבו אפשר לראות ולעבוד עם מישהו ששונה ממני. אם היינו יודעים לעשות את זה גם במרחבים נוספים - היינו חיים בעולם טוב יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.05.25
