"שבת בבוקר, קפה שחור, פנים אל האופק / פוגשים חברים / מנסים להבין לאן נושבת הרוח, לאן זורמים הגלים / טיפות הים בפנים / אני נופל למים הקרים / צועקים אדם בים / טעם המלח בפה / חוזרים, מחפשים מילים / צועק בליבי "אדם נפל ליבשה"
(שיר שכתב אלון ברגר מנתיב העשרה)
בים שסופו אינו באופק, וגליו מתרוממים ונוחתים באבחת קצף, ומעליו שמש קדמונית שמפלסת דרכה אל קצה הרקיע מתוקף האינרציה ו"חוק יסוד: החמה", שט קיאק. בתוכו אדם. אלון ברגר. חקלאי.
הוא לבד שם. מניף במלוא כוחו את המשוט. קודם ימין אחר כך שמאל. ימין, שמאל. הים גדול, אבל הקיאק נועז ותזזיתי.
חבל שנורית אשתו, אהבת חייו הגדולה, שנרצחה לידו מיד עם האזעקות של 7 באוקטובר, במתקפת מחבלים על ביתם בנתיב העשרה, לא יכולה לראות אותו עכשיו.
הם הכירו בגיל 18, בתיכון "אשל הנשיא" במועצה האזורית מרחבים. הוא זוכר עיניים שחורות, מדברות. היא מצאה חן בעיניו יותר מכולן. אחרי הצבא נסעו למזרח. תאילנד, פיליפינים, כאלה. כשחזרו, ביקשה תקופת שקט למחשבה. אחרי יום נסע אליה. לא רוצה להפסיד יום איתך, אמר.
אחר כך, כשהתחתנו והקימו משפחה ועבדו יחד בפלפלים ובעגבניות, ולא הפסידו אף יום יחד, הוא אמר לה בצחוק שמביניהם הוא ילך קודם. לבד הרי לא יסתדר.
אבל תראו אותו עכשיו. בלעדיה. נועץ את משוטו במרחבי התיכון הלא-נגמרים, מתקדם בין הזרמים, הגלים. מכל עבר רוחות של רגשות. המים תחתיו כמו מוצקים. צפים בהם שברים חדים של לבבות שבורים.
אדם אחד נגד איתני הטבע והלב.
13 שמות על המכנסיים
על פני מרבד תכלת פסטורלי, רקום פסי גלים, שיירת קיאקים משתרכת דרומה לאורך 120 מטר לערך. בגבם רוח צפון-מערבית קלה, מעט קרה. בשמיים מעליהם, כמו במניפה, מדרג הולך ומתבהר של כחולים. של טראומות וכאבים.
המסע הגדול יצא לדרך. זה מסע עוקף נפש, דרך הים, מצפון הארץ אל מרכזה, שמטרתו למתוח את גבול היכולת והמסוגלות; שמטרתו לנצח - כל אחד משהו בתוך עצמו.
יותר מ-20 קיאקים משתתפים בו, בתוכם נכי צה"ל ותושבים מנתיב העשרה. מוביל אותו ארגון Erez Foundation, שהוקם בידי יוצאי יחידת האלפיניסטים, ומציע קיאקים, סקי שלג וטיולי מדבר לנכי צה"ל ולתושבים מהעוטף, בעיקר נוער.
יגאל בן ארי, 58 מתל-אביב, מדריך קיאקים בהתנדבות, מגלה שהוא מעדיף שלא להתעניין בסיפורי החותרים סביבו. "בשבילי הם ספורטאים מקצועיים וזהו", אומר. "זה לא מאוטיזם חברתי או רגשי, אולי קצת, כי אנחנו לא כאלה טובים בדברים האלה", אומר אייל ירימי, 51, מנהל הארגון, "אנחנו טובים בלהיות שם בשבילם. האג'נדה שלנו ספורטיבית, והטבע זה התפאורה".
אתמול הגלים נסקו, והים לא איפשר שיוט. המסע מחיפה לתל-אביב התקצר בלית ברירה ל-60 ק"מ. עדיין לא טווח שמישהו מהם התקרב אפילו לחצי ממנו, למרות שכל המשתתפים הם חותרי קיאקים בעלי ניסיון בין מספר חודשים לשנים.
בזמן שהמתנו שהים יירגע, כמו ספורטאים מיומנים על ערק-תפוזים, אדם ארביב, בן 51, אב לשניים, בעל עסק להנדסת מכונות, יו"ר צער בעלי חיים בתל-אביב, עם פוסט-טראומה ממבצע "חומת מגן", אמר שאין מה לעשות, צריך לזרום עם מה שהים מאפשר, רוב הדברים ממילא לא בשליטתנו ואנחנו הרי יכולים לעשות את הטוב ביותר שלנו, לא מעבר. כשדיבר היה ברור שהוא מתכוון למשהו גדול מהים.
ואז הוא נזכר בשיוט שבוע וחצי קודם לכן, כשגל גבוה זרק אותו מהקיאק. לרגע נעלמו שאר השייטים, והוא מצא עצמו לבד במים. הוא והלא-נודע. הוא וחוסר השליטה.
ארביב: "לחייל קרבי אומרים אתה תרוץ, אנחנו מאחוריך, נדאג לשאר, ובאירוע הזה הסתכלנו אחורה, ולא היה אף אחד, ואתה מבין שאתה לבד עם הכוח שלך. וזה המשבר הגדול. ברגעים כאלה אתה גם רואה מי רץ קדימה ומי מתחבא. זה ממש מול העיניים, ואתה לא שופט אף אחד"
איכשהו יצא שהגל זרק אותו אחורה בזמן, אל רגע אחר של חוסר שליטה, אל מחנה הפליטים ג'נין, שנת 2002. אדם, לוחם גבעתי במילואים, גויס בצו 8. את הצומת, שאחריו, 20 או 30 מטר, סמטה שפונה ימינה, הוא זוכר כאילו הוא מולו. מולו מאז 2002. "מסוג האירועים שתמיד תראה", עיניו שלוחות קדימה.
הוא זוכר לוחמים צועדים בשני צידי הדרך. הוא זוכר את אחת המחלקות נקלעת אל מכת אש שממנה נהרגים במקום שבעה. לוחמים נוספים שירוצו אל המארב כדי לחלץ, ישלמו בחייהם. אירוע שיארך דקות, אבל ייראה שעות.
אדם ומפקד המחלקה שלו פתחו ציר לפינוי הנפגעים באחד המבנים, שם ניסו להציל את מי שהיה אפשר. ובתוך הלחימה נחקקו לו שלוש תמונות בראש. הוא משחזר אותן עכשיו. הראשונה של המכנסיים הצבאיים שלו. לצורך מיפוי הכוחות, רשם עם טוש שחור את שמות הנופלים על המכנסיים, לידם איקסים. "רשימה של 13 אנשים", הוא נזכר, "עד היום יש לי את המכנסיים".
התמונה השנייה היא של מילואימניק שלא הכיר, בחור גדול שהגיח פתאום, לקח אלונקה, קסדה, אפוד קרמי, ורץ פנימה, לחלץ. "חמש דקות על השעון האלונקה חוזרת, והם לא מצליחים להרים אותו. נופלים עם האלונקה, עוד פעם מרימים, נופלים. זה הבחור שרץ. ואתה לא מסתובב עם תחושה של אשמה, אבל עם התמונה שאני אומר לו, 'לך לשם, זה הכיוון', וכמה דקות אחרי זה מקבל אותו כגופה".
התמונה השלישית היא של קצין בכיר שמגיע, ובתוך הבלבול מתחיל לירות לכיוון כוחות צה"ל, והם תופסים אותו מיד, משכיבים אותו. "ואתה אומר לעצמך, חשבנו שהגיע בכיר שיעשה סדר, אבל יוצר כאוס יותר גדול.
"לחייל קרבי אומרים אתה תרוץ, אנחנו מאחוריך, נדאג לשאר, ובאירוע הזה, אני זוכר בצורה מזוקקת, הסתכלנו אחורה, ולא היה אף אחד, ואתה מבין שאתה לבד עם הכוח שלך. וזה המשבר הגדול. כאילו לקחו לך קצת את הזהות, הערכים, האמונה. ברגעים כאלה אתה גם רואה מי רץ קדימה ומי מתחבא. זה ממש מול העיניים, ואתה לא שופט אף אחד".
בים, אם לחזור למסע שיצא לדרך, החבורה פותחת באיפוק מה כדי לשמור כוחות. תנועות המשוטים סיבוביות, כמו תחנות רוח קטנות. ממערב קו החוף. בתי זכרון יעקב, ואז אזור התעשייה של מעיין צבי, קיבוץ מעגן מיכאל, ואז מסגדי ג'סר א-זרקא.
מהצד זה נראה פשוט, אבל זה לא. משמאל אחד החותרים מתהפך. בקושי רב מטפס חזרה. ותכף, אחרי עוד שלושה או ארבעה קילומטרים, הוא יפרוש, ויטפס באיטיות לסירה שממנה אני מלווה את המסע. הכתף, הירך, הגב, ינסה להסביר איפה כואב לו. זה מהפציעה, יגלה. ואז יתאר איך ב-2015, בגוש עציון, מחבל דרס אותו ועוד לוחמים, ואז גם יצא לדקור.
"אבל הפיזי הוא פחות נורא", הוא מוסיף. הלילה, למשל, דווקא כשנזקק למנוחה לקראת המסע, הוא שוב היה בקרב בדהיישה. יריות, הרוגים, פצועים. "התעוררתי בארבע בבוקר ולא יכולתי לחזור לישון".
ליד קיסריה עומדים דייגים עם חכות ארוכות. כבר אחרי עשר בבוקר. די חם. לא אופטימלי לדיג או סתם לשהייה על המזח. "אלה סתם בורחים מהבית", הוא מחייך ואני אחריו. איך אומר אדם, המילואימניק מג'נין? אנחנו יכולים לעשות את הטוב ביותר שלנו, לא מעבר.
"רוב האנשים כאן צ'וֹפִּי"
המקטע האחרון של היום הראשון למסע נפתח, וכבר ביציאה, ליד הצוקים המובילים אל הים הפתוח, כמה מתהפכים. המים משתנים מתחת לקיאק בזריזות. מקודם היו רגועים, עכשיו הם צ'וֹפִּי. כלומר גבשושיים. מבורדקים.
אלון ברגר דווקא אוהב ים כזה. לפני שהמשכנו, הביט קדימה, אל התוסס שבקצות הגלים. "זה מרגיע אותי, לא יודע למה", אמר. ואז הסביר בדיוק למה: "ים כזה משקף את הסערות שבתוכי, אז אני מתממשק לסערה. אני חלק ממנה. לדעתי רוב האנשים כאן צ'ופי".
ברגר: "אני כל הזמן רואה את נורית יושבת, כבר לא בחיים. אני רואה את עצמי נכנס לממ"ד עם העשן והפציעות של הבנות, אני שומע את היריות. ונורית לא לידי לחבק ולהגיד 'הכול בסדר, תירגע'"
אלון, בן 59, אב לארבעה, הוא איש אדמה שגילה לאחרונה שהוא משורר, ואז גם מצא עצמו בים. החקלאי תבנית נוף מולדתו, הוא אומר. ואז מפרט: "בעמק יזרעאל האדמה קשה, החקלאים יותר שורשיים וקשים. בערבה הם נצחיים, חסרי זמנים, כמו המדבר. ואילו בעוטף, שם החול יותר שוקע ותזזיתי, החקלאים יותר קלים וגמישים".
הוא רוכן קדימה, נשען על שתי ידיו, עיניו הירוקות מתבוננות, עמוקות. אני שואל: מה הן מספרות.
"אני כל הזמן רואה את נורית יושבת, כבר לא בחיים. אני רואה את עצמי נכנס לממ"ד עם העשן והפציעות של הבנות, אני שומע את היריות. ונורית לא לידי לחבק ולהגיד 'הכול בסדר, תירגע'".
שבת ההיא, שש וחצי, בית מספר 45 בנתיב העשרה מתעורר לאזעקות. המשפחה מזדחלת לממ"ד, נורית הולכת קודם לשירותים. רק שבין לבין אלון שומע צרורות. "אני צועק לנורית שהטילים בולשיט, הם חוטפים פה חיילים על הגדר".
ואז בום מטורף. ועוד קודם הוא שומע את נורית צורחת "וואו". "אני רוצה להאמין שה'וואו' זה כי מהחלון האחורי ראו את היירוטים, ולא בגלל הרימון שזרקו לשירותים".
הוא צועק נורית, נורית, נורית. היא לא עונה. פותח את דלת השירותים. עשן שחור. הוא מבין שהיא לא בחיים.
עכשיו הוא כבר על אוטומט. מתקשר לרבש"ץ, לא עונה. מתקשר לחבר אחר בכיתת הכוננות. מתקשר לאבא שלו שגם גר בנתיב העשרה, מאוחר יותר בת הזוג של האב תירצח. מתקשר להורים של נורית. לתאילנדים כדי שיישארו במיגונית. למד"א, למשטרה כמובן.
ובין לבין המחבלים זורקים רימונים, יורים לחדרים. סביבו כאוס. דלתות עפות, עשן כבד, אקווריום ענק של 400 ליטר מתנפץ, דגים על הרצפה. הכלבה ענן, על שם מבצע "עמוד ענן", שלא זזה מהרגליים של נורית, שחורה מפיח. בת אחת, חן, נפצעת מרסיס ביד. בת שנייה, שני, נפצעת מירי בעכוז ורסיסי רימון. הן מתקשות לנשום. הוא מבקש שיצמידו את הראש לחלון הממ"ד הפתוח. "ואני רואה את הפציעות שלהן, בממ"ד אין כלום, שם בדים, מדווח, לא יודע איך להתמודד".
תוך כדי שהעולם סביבו מתעוות, מתמוטט, הוא קופץ מהממ"ד לשירותים, אל נורית, כדי לתת נשיקה. פעם ועוד פעם ועוד. "כי אני יודע שזה נגמר. שזה הזמן האחרון שיש לי את נורית בידיים. ואתה אומר, 'כוס אמכּ, שיירו בי, העיקר שאני אתן עוד נשיקת פרידה'".
ברגר: "יש משהו נורא אינטימי וזוגי בלראות את הבת זוג שלך במראה במקלחת, מאחוריך. ואני מסתכל, הפנים שלי שחורות, ויורד לי האסימון שזה מה שיהיה כל החיים. זהו, אני לא אראה אותה יותר מאחוריי. ואתה בוכה ובוכה ובוכה"
בינתיים, מעבר לחלון, דיבורים בערבית. והתפצפצות כדי חרס. הוא מבקש מהבנות לא לדבר, להיצמד לפינת הממ"ד. משאיר את הדלת חצי פתוחה. ואז צעדים בבית, קולות מכשירי קשר, איכשהו מפספסים אותם. ואז, שעה אחרי, כששריונרים מגיעים למפתן הבית, הוא מסמן שיש מחבלים בסביבה, שייזהרו. קולות קרב נשמעים.
הוא לא היה מוכן להתפנות בלי נורית. נכנסתי איתה לבית הזה, אני לא יוצא לבד, הודיע למי שניסה להפציר בו. רק בערב, כשפינו אותה, עזב. "ואחרי שהוציאו אותה, הרמנו את הדלתות שנשברו וסגרנו. רגע סמלי. שובר. לא אכפת לך מכלום, לא אכפת לך למות, לא אכפת לך לא להיות. גם עכשיו הקטע הזה של הקיאקים, זה להרגיש שהחיים ממשיכים, זה להיות בדואינג. בלב אני לא".
בלי מפה, בלי מצפן
כשאלון ברגר משייט עכשיו, הוא נראה קצת ילד. אצבעות השמש הנוגעות בגלים יוצרות השתקפויות זהובות, מכושפות, והוא מזגזג ביניהן. ואז חורג מעט מערבה משיירת הקיאקים האנכית, עד שנקרא להתיישר.
זה משעשע מהצד. עד שאתה נזכר שהאזור שבו אנחנו חולפים, תחת צל הארובות של חדרה, אחת מהן פולטת עשן סמיך לבן, שורץ כרישים; ושהים תחתינו מהול דמעות, לכמה מהן אחראי אלון.
12 צפייה בגלריה
המשט. "בים אתה צריך ללמוד לצוף ולזרום, ולהציב איזושהי מטרה כדי שלא תאבד כיוון"
(צילום: עוז מועלם)
אתמול למשל הוא השתתף בחתונת בת אחותו. אביה נרצח ב-7 באוקטובר בנתיב העשרה כשרכב על אופניים. "בחתונה היה קשה", הוא אומר, "ולפעמים קשה לפרוק, ואז בים זה יוצא. כיף לבכות עם הים".
בליל 7 באוקטובר, אחרי ששהה ליד בנותיו הפצועות, הוא נסע למלון יערים שאליו פונו תושבי הקיבוץ. ואז נכנס למקלחת. שם, בהשתקפות המראה, חיכתה לו המציאות.
"יש משהו נורא אינטימי וזוגי בלראות את הבת זוג שלך במראה במקלחת, מאחוריך", הוא אומר, "ואני מסתכל, הפנים שלי שחורות, ויורד לי האסימון שזה מה שיהיה כל החיים. זהו, אני לא אראה אותה יותר מאחוריי. ואתה בוכה ובוכה ובוכה".
ואז מתחילים החיים שאחרי, אני אומר.
"חיים שאתה לא שומע יותר את המוזיקה שנורית אהבה. חוה אלברשטיין, שי גבסו, חנן בן ארי. שומע גבעתרון או מוזיקה אירית, כי זה מה שנשאר. ואתה אבוד כולך, מרוסק לרצפה, והבנות שלך פצועות אז אתה צריך להיות אבא מאוד ערני, מאוד קשוב, ולהבין שעכשיו אתה נכנס למסע בעל כורחך, בלי מצפן, בלי מפה. ואתה סומך על אנשים בדרך, שייקחו את הניווט".
אלון חזר לגור בנתיב העשרה, לעבוד בחממות. אני שואל אם זה לא קשה מדי. הבית הרי אוצר זיכרונות קשים מהבוקר ההוא.
"אבל קרו בו גם הרבה דברים נפלאים", הוא משיב, "בבית הזה התחבקנו, בבית הזה התנשקנו, עשינו ימי הולדת, השתוללנו עם הילדות, רבנו על דברים דביליים, מי ישטוף כלים, התחרמנו כשהילדות לא היו. אני אתן למחבל להרוס את מה שהיה לי? אני לא אתן. ובבית הזה אני גם מרגיש את נורית. מרגיש אותה הולכת איתי, מרגיש אותה איתי במיטה. זה נשמע לא רציונלי, אני יודע".
אל הים הוא הגיע כשלוחמים שהגיעו כדי לעזור בשיקום החממות, משכו אותו לקיאקים. לאלון יש הסבר הוליסטי איך זה קרה.
להיות חקלאי, הוא מתאר, זה לא רק לגדל צמחים, זה גם לאפשר להם לגדל אותך. "אתה לומד דרך הצמחים ללבלב, להקשיב, להמתין שדברים יקרו, להשקות את האהבה שלך, לצמוח מטראומה, כמו הקקטוס שליד החממה שלי. הוא חטף רסיס ונוצר חור שלעולם לא ייסגר, אבל הוא יצמיח עוד עלים. ואתה לומד להשתרש, כלומר להתקרקע, להקים משפחה, בית.
"באיזשהו מקום איבדתי משהו בשורשים שלי. משהו במשפחה התפרק. ובים אתה לא צריך שורשים. אתה צריך ללמוד לצוף, כמו המחשבות שלך, ולומד לזרום, ולומד להציב איזושהי מטרה נורא רחוקה כדי שלא תאבד במרחב. ולומד שאצלך בבטן, כמו בים, כשיש התנגדות של רוחות, יש סערות".
אנחנו מדברים עכשיו על קבלה, אני שואל.
"אנחנו מדברים עכשיו על קבלה. על איך אני מצליח לסדר את הים שבתוכי", היד שלו מונחת על החזה. והוא מחייך.
12 צפייה בגלריה
מכוניות שרופות בנתיב העשרה ב-7 באוקטובר. "אני אתן למחבל להרוס את מה שהיה לי? אני לא אתן"
(צילום: REUTERS/Amir Cohen)
בינתיים, בים האמיתי, לפני שהיום הראשון של המסע מסתיים, עוד חותר פורש באמצע ועולה לסירה. המבט שלו מאוכזב, תקוע קדימה, בקושי מדבר. כלום לא הלך לו. כל הזמן נפל למים, חתר נגד עצמו, איבד כוחות.
אם אלון, החקלאי המשורר, היה פה על הסירה עכשיו, הוא בטח היה אומר לו שקודם יאפשר לסערה שבתוכו לדעוך לבדה, בלי להתנגד או משהו. כשזה יקרה, לנצח את הסערה שבחוץ כבר יהיה שטויות.
רק שמייקי לא ינבח
ערב, קריר. מעלינו, בתקרת הרקיע של חוף דור, כתמי עננים לבנים. "קדימה, לדחוף", הם כמו מפצירים.
עינת קידר ואני נעים עכשיו על קיאק זוגי דרומה, כלומר 150 מטר דרומה. גל (גולי) גרינולד, שמפקד בהתנדבות על המסע מטעם העמותה, עושה לי לפני זה הדרכה קטנה. קודם ימין, הוא מדגים על החול את תנועת המשוט, אחר כך שמאל, מוב חצי מעגלי עם הכתף.
ואז, כשנכנסים למים, לצורך התנסות, הוא מצביע אל המצוק ממול. עד שם, מורה.
עזבי אותו, אני אומר לעינת, שטים לעוטף. רק שכעבור שני מטרים וחצי אנחנו מתהפכים.
מהחוף אני קולט חיוכים של החתול צ'שייר. כאילו לא ראו אף פעם התהפכות ברדודים. אתם לא מבינים איזה גל, כמו בהוואי, אני אסביר להם תכף כשנצא. אבל עכשיו, כשסוף-סוף מתייצבים במים, ורוח הערב מעבירה ליטוף, עינת מגלה שהקיאק היה הדבר הראשון שהתחייבה אליו אחרי 7 באוקטובר, כמעין ניסיון לחזור לשגרה.
הים הוא התרופה, היא מוסיפה, אלא אם כן צצים טריגרים במים. למשל רחפנים או קבוצת אופנועי ים בשחור, כמו שקרה לה פעם.
אם הים הוא התרופה, אני שואל, מה המחלה? זה מחייב אותה לחזור ל-7 באוקטובר.
גם היא מנתיב העשרה, בית מול זה של אלון ברגר. בבוקר ההוא, כשהבינו שאלו לא סתם אזעקות, קיבלו החלטה לא להיכנס לממ"ד אלא להתחבא בתוך ארון שנמצא מתחת למדרגות המובילות למרתף. פחות ממטר גובה על מטר וקצת רוחב, היא מדגימה עם הידיים.
לשם נדחסה עם תומר, בתה בת ה-25, עם בנה אלון, 17, ועם הכלב מייקי. שאר בני המשפחה לא היו בבית. שוקי בעלה שהה בחו"ל, הבן ערן, 21, בצבא, ולירון, 11, בטיול.
"ובארון תומר מתחננת שיבואו לעזור לנו, כי שומעים שהמחבלים נכנסים הביתה, דיבורים, קריאות 'אללה אכבר'. אני פחות שמעתי, נכנסתי למעין אפתיה כזאת, הלם".
קידר: "כשיצאנו מהארון, אלון הסתכל עליי ואמר: 'אמא, זה שואה', ואמרתי: 'יכול להיות שהרעיון להיכנס לארון בא מהסיפורים ששמענו מאז'"
שלוש שעות וחצי הם שהו בארון שמתחת למדרגות. מה עושים כל הזמן הזה, אני שואל.
"כלום, אתה רק מתחנן בלב שנצא מפה. רק שלא ימצאו אותנו, רק שמייקי לא ינבח. ליטפתי אותו כל הזמן, והחזקתי אותו קרוב כדי לנסות לעצור אותו במידה שכן. אני לא בן אדם דתי, ופתאום אני רואה את הבת שלי עושה ככה", היא מדגימה כיצד תומר כיסתה את עיניה לקריאת שמע, "ואני עושה אחריה.
"וזה חשוך, מחניק, מזיעים", ממשיכה עינת, "אתה עם העיניים על הדלתות, קטנות כאלה. לא זזים, דרוכים. ובאיזה שלב אני אומרת לעצמי שאם ימצאו אותנו, אני אכניס את האצבעות לעיניים של המחבל, אלחם".
ברגע מסוים הם ישמעו קריאות "צה"ל, צה"ל", יציצו דרך החריץ, יראו לוחמי כיתת כוננות וחיילים, ירשו לעצמם להתפרץ בבכי. ואז יעברו לממ"ד, שם ישהו עד שיפונו באופן סופי מהבית, אזור הצהריים המאוחרים. "כשיצאנו מהארון", היא נזכרת, "אלון הסתכל עליי ואמר: 'אמא, זה שואה', ואמרתי: 'יכול להיות שהרעיון להיכנס לארון בא מהסיפורים ששמענו מאז'".
כשאדם נכנס אל ארון עם ילדיו - בחוץ מסתובבים מחבלים, צל המוות מרחף, מחפש - הוא עובר טרנספורמציה, ויוצא אחר, אל עולם שנראה אחרת. כמו אליס בארץ הפלאות, רק הפוך.
"אין ספק שאני אדם אחר", אומרת עינת, "הרבה פחות שמחה. יותר כבויה. מאוד מבולבלת, לא מרוכזת, חסרת סבלנות, המון מחשבות, ואני לא מוכנה לחזור לגור בבית שלי. לא מסוגלת. אני לא באמת מאמינה שזה לא יכול לקרות שוב. לא סומכת על אף אחד. לפני 7 באוקטובר הייתי מאוד בטוחה. הרגשתי שהצבא שומר עליי, שהחומה מגינה עליי. איבדתי אמון".
בחזרה למים. אני יורד מהשאטל, בלי להתהפך הפעם, עינת חוזרת לעוד סיבוב, הפעם בקיאק בודד. מחר יום מסע מחכה לה. בחוץ נהיה חשוך. ותכף ירח מלא ישתקף במים, והלב יתמלא באורו. במבטו. זו שקיומה הצטמצם לארון קטן, חותרת עכשיו במרחבים הכי פתוחים. "ואתה כאילו בעולם אחר", היא מנסה למצוא לזה מילים.
דגים מעופפים
מהביל היום, ומולקולות האוויר צפופות. אלוהים כאילו שכח אותנו על האש.
בסוף יום המסע אתמול, אחרי שיצאו מהמים, החברים הרגישו טוב-טוב את הגוף. שרירי הידיים, הכתפיים, הבטן, עייפות כללית, דיווח אדם ארביב. זה לא רק המאמץ. גלים גבוהים גורמים למתח.
היום, לעומת זאת, הים רגוע ולחבורה שנעה בשיירה דרומה לחופי השרון והמרכז מחכים עוד 30 ק"מ של מתיחת גבולות.
12 צפייה בגלריה
מימין: אלון ברגר, עינת קידר, זיו בטר ואדם ארביב. "אתה כאילו בעולם אחר"
(צילום: עוז מועלם)
מקדימה, קצה השיירה, בדרך כלל תפגשו את זיו בטר, על הקיאק הזוגי. "היו לי מספיק תחרויות בחיים", צעק אתמול מהמים כששאלתי אם הוא פה בשביל מדליה. כלומר, כמו שבע המדליות שבהן זכה במשחקים הפראלימפיים בברצלונה ובאטלנטה בשחייה.
הוא בן 60. חגג ממש אתמול. אני שואל איך הוא מסכם בינתיים. "בגדול לא יכולתי לצפות למשהו יותר טוב", אומר.
זו לא תשובה מובנת מאליה עבור מי שבגיל 22, מלחמת לבנון הראשונה, התהפכו חייו. הוא היה סמ"פ בגולני. בפתיחת ציר, ליד מבצר בופור, חיילים שלו נכנסו לשדה מוקשים - ונפגעו. זיו ניסה לחלץ, והפעיל מוקש בעצמו. הוא היה בהכרה כל הזמן. לא הרגיש כאבים. התמונה נעלמה.
"השמש הייתה במרכז השמיים, יכולתי לראות איזושהי נקודה, אז הייתה אופטימיות", הוא נזכר. "אמרתי, יש לי קצת אדמה על הפנים, ננקה".
הוא איבד כמעט לחלוטין את הראייה מלבד צלליות, אורות. היית צועד שוב אל אותו שדה מוקשים, אני שואל. "אתה פועל אוטומטית כמו שחינכו אותך, החיילים ששוכבים בשדה המוקשים הם כמו הילדים שלי. זה לא נותן הזדמנות לחשוב אחרת", הוא משיב.
איפשהו במים בטר ראה דגים מעופפים, מהסוג שמנתר לאוויר וחוזר למעמקים. ומחשבה משונה עלתה לו, כשעיניו בלשו אחרי אחד מהם: שהיה מוכן להיות כמוהו. "לקפוץ ולרגע לעזוב את המציאות שאני חי בה למציאות אחרת. כמו שאנחנו עושים בקיאקים"
עכשיו בים, בכל אופן, כעבור 38 שנה, שלושה ילדים, שני נכדים, ג'וב במערכות מידע וקריירת שחייה מפוארת - ילד היום הולדת, שחייו קיבלו טוויסט בלבנון, ועדיין אומר שלא היה יכול להיות יותר טוב, ניצב מול עוד גל שאין לו יכולת לראות. לפחות לא עם העיניים.
"אתה לומד את הים, מרגיש אותו, לפעמים הוא משחק איתך. וכשהים עובד - אתה צריך להסתנכרן איתו. לרקוד עם הגלים", הסביר.
חוף נעורים, פולג, איתן. השיירה רוקדת את דרכה עם הגלים, גלי פחדים ישנים וחדשים. עד שבחוף גורדון, נקודת הסיום, סביב אינספור מתרחצים, מי הטורקיז מנוקדים קווי קיאקים מאורכים הולכים וגדלים.
ותכף, שעת שמש על טורבו-גריל, אחרי שיגיעו לחוף, לנחלה, לסוף המסע, יספר אלון ברגר שהיה יכול להמשיך לחתור עד אין קץ. "אני היום אדם בלי גבולות", יאמר, "מי מתייחס לחום בכלל או ל'יש לי כוח', 'אין לי כוח'? בגלל שהנפש שלי כל כך עסוקה, אני פשוט חותר ולא אכפת לי. חותר ולא אכפת לי".
ואז הוא ייזכר: איפשהו במים, בדרך מנתניה להרצליה, ראה דגים מעופפים, מהסוג שמנתר לאוויר וחוזר למעמקים. ומחשבה משונה עלתה לו, כשעיניו בלשו אחרי אחד הדגים: שהיה מוכן להיות כמוהו. "לקפוץ ולרגע לעזוב את המציאות שאני חי בה למציאות אחרת", הסביר, "כמו שאנחנו עושים בקיאקים".
בים הכחול הגדול שוחה ומרחף לו דג קטן / קוראים לו טייר / יש לו סנפירים וכנפיים / מרחף לרגע, למציאות אחרת, נוחת חזרה למים / ואני כמו טייר / במקום סנפירים יש לי משוטים / חותר בין גלים שנשברים / לרגע עף מעל פני הים והמציאות / ואז נוחת לחרדות, לחלומות, למחשבות
(שיר של אלון ברגר)
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
