שרית סעד, מנהלת מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול, עדיין מעבדת את אירועי 7 באוקטובר - כאשת מקצוע, כתושבת העוטף, כאימא לארבעה.
בימים אלה היא נפרדת אחרי שלוש שנים מהתפקיד שאחרי השבת השחורה הפך למורכב ומאתגר במיוחד, כשמרכז החוסן נאלץ להתאים את עצמו למציאות החדשה והבלתי נתפסת ולהתמודד עם אסון שישראל לא ידעה כמותו.
5 צפייה בגלריה
"בעבר דיברתי כאשת מקצוע, היום אני מדברת גם מהחוויה האישית שלי". שרית סעד
(צילום: אלכס קולומויסקי)
סעד (36), תושבת מושב יתד שילדיה גדלו במערכות החינוך של קיבוץ ניר עוז, מכירה את כולם בגזרה שלה. הנרצחים, המשפחות השכולות והחטופים.
בעלה, אל"ם עידו סעד, בן המושב ובעברו מפקד חטיבת "פארן" בגבול ישראל-מצרים, יצא ב-7 באוקטובר להילחם בעוטף בזמן שהיא החלה להפעיל את העובדות והעובדים הסוציאליים שיודעים לתת מענה רגשי בזמן חירום, אבל מעולם לא התמודדו עם אירוע בסדר גודל כזה.
"לקח לי הרבה זמן להודות בפני עצמי, וגם בפני המשפחה והצוות שלי, שהייתי חלק מהאירוע הזה", מספרת סעד. "כבר בהתחלה לבשתי את חליפת המנהלת, והתעסקתי אך ורק בלנהל את מרכז החוסן. זו הייתה משימת חיי מאז פרוץ המלחמה.
"היום אנחנו רחוקים מאוד מאיפה שהיינו אז. מחמש נשות צוות הגענו ל-30 עובדות קבועות, ועוד כ-200 מטפלים מבחוץ שעובדים איתנו. בשיא המלחמה היינו 400 מטפלים, רובם מתנדבים שהגיעו מכל הארץ כדי לסייע".
"כיפת ברזל של הנפש", כך מכונים מרכזי החוסן בעוטף עזה, שפועלים תחת הרשויות המקומיות והקואליציה לטראומה. כבר שנים רבות שהתושבים מגיעים אליהם כדי לקבל עזרה וכלים להתמודדות עם המצב הביטחוני והשלכותיו על הגוף והנפש באמצעות מגוון שירותים, סדנאות וטיפולים ייחודיים.
אחת המטרות של העובדות והעובדים הסוציאליים במקום היא לעזור למטופל לבנות את עצמו מחדש אחרי אירוע טראומטי, ללמוד לחיות לצד הכאב ולהתמקד בדברים החיוביים, ובמקביל לסייע גם למשפחתו.
יישובי המועצה האזורית אשכול היו במוקד הטבח ב-7 באוקטובר, ומאות מתושביהם נרצחו ונחטפו.
"כל עוד אין סיום לאירוע החטופים, החוסן לא יכול להתחיל להיבנות מחדש ואדם שמעבד את הטראומה שלו לא יכול להמשיך הלאה", אומרת סעד. "גם על תחושת ביטחון באזור מוקדם מאוד לדבר. אדם צריך לעבור תהליך של הסתגלות כשהוא חוזר הביתה אחרי כל כך הרבה זמן, לאזור שהשתנה, שאנשים נחטפו ממנו ולא חזרו. רק אחרי שכל זה ייגמר יהיה אפשר לדבר על תחושת ביטחון".
למה אנשים בכל זאת חוזרים?
"זה קורה מכוח החיים. אנשים רוצים את הבית שלהם. מצד אחד אי-אפשר לטשטש את העובדה שהמלחמה נמשכת, מצד שני יש כמיהה אמיתית לבית, לבסיס, לקרקע שבה אתה מצמיח שורשים. יש יצר מאוד חזק לחיות חיים יציבים עד כמה שאפשר. כל הזמן קראנו לזה 'לייצר ודאויות' - כל מיני דברים קטנים שאפשר לעשות כדי להחזיר את היציבות. במקרים רבים זה מצליח".
"רצף מטורף של סיפורים קשים שלא נגמרים"
מיד לאחר השלמת פינוי היישובים ב-7 באוקטובר יצאו צוותי מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול למוקדי הפינוי ברחבי הארץ, לפגוש את התושבים שעולמם חרב עליהם ולנסות לסייע להם להתמודד עם המצב החדש.
"בשבוע הראשון טיפלנו ב'כאן ועכשיו'", משחזרת סעד. "היינו ממש מעט מטפלים ביחס לאסון בקנה מידה כזה. ישבנו במועצת רמת הנגב, ותיכננו איך ייראו מרכז החוסן ושלוחותיו במוקדי הפינוי. גייסנו אנשים, מטפלים נסעו לים המלח, לאילת ולירושלים. הכול נבנה תוך כדי תנועה.
"כל הצוות עבד כמו מכונה. לא ידעתי מה קורה בארץ, לא פתחתי חדשות. פגשתי את האנשים והם סיפרו לי את הסיפורים שלהם. הייתי בהלם. באילת פגשתי מישהי שבעבר הייתי העו"סית שלה, וככה על הדרך כשאנחנו הולכות בטיילת היא מספרת לי שבעלה נרצח, וממשיכה ללכת. ואז נתקלתי בעוד מקרה, ועוד אחד. רצף מטורף של סיפורים קשים שלא נגמרים".
איך ניגשים לאדם במצב כזה?
"קודם כל לא מדברים, יותר מקשיבים ועוזרים לסדר את המחשבות. התפקיד שלנו היה לעזור לתושבים לחבר את מה שאפשר, כדי לצמצם את החסר. היינו צריכים לאלתר ולא לעבוד לפי הפרוטוקול, כי זה פשוט לא היה אפשרי. היינו יושבים איתם ליד הבריכה במלון או מדברים איתם תוך כדי הליכה על שפת הים.
"במלון בים המלח שבו היו חברי קיבוץ בארי, פתחנו חדרי טיפול בתוך המלון. ככה זה היה גם באילת. עבדנו בסיטואציות לא רגילות".
אחת העובדות במרכז החוסן של אשכול הייתה לילך קיפניס ז"ל, שהתמחתה בטיפול בטראומה אצל ילדים וכתבה את ספר הילדים "שירת הטריגר". לילך נרצחה בקיבוץ בארי יחד עם בעלה אביתר והמטפל שלו, פול. שבעה מבני משפחתה נחטפו לעזה, ושוחררו.
"תוך כדי עבודה נודע לנו על לילך היקרה, והייתה תחושה של כאב גדול וחוסר אונים", מספרת סעד. "עלתה השאלה מה צריך לעשות. אם עוזבים את אילת ונוסעים לטקס הפרידה מלילך, זה אומר שאין צוות לכמה שעות קריטיות. כמובן שהגענו לטקס והסתדרנו".
"אני תמיד אומרת בצחוק שאני מתגעגעת לחודש הראשון של המלחמה, כי כל מה שרצינו - קיבלנו. כל טלפון שהייתי עושה היו אומרים לי - 'קחי מה שאת צריכה'. ואז לאט-לאט הדברים חוזרים לשגרה, והכול מצטמצם. רק שהאירוע של יישובי אשכול רחוק מלהסתיים"
סעד גדלה בשכונת גילה בירושלים, וזוכרת היטב את אירועי הירי על השכונה. אחרי שנישאה לעידו הם הקימו בית במושב יתד, ואת ילדיהם שלחו ללמוד במסגרות החינוך של ניר עוז וכך יצרו קשרים קרובים עם קהילת הקיבוץ.
היום המשפחה מתגוררת במושב ליד ירושלים, ומתלבטת אם לשוב הביתה ליתד. "בימים הראשונים למלחמה הייתי חייבת להתנתק רגשית ולחשוב במקצועיות", היא נזכרת. "כל בוקר היה לי דף, ממש 'צ'ק ליסט', של מה אני צריכה לעשות. לא הלכתי ללוויות, הייתי נטו בעבודה. שבועות לא ביקרתי את הילדים שלי, שהיו באחריות המשפחה שלי בירושלים.
"פגשתי המון אנשים שאני מכירה שקרו להם דברים נוראיים. אני מדברת איתם עשר דקות, וממשיכה. כשאתה שומע עוד סיפור ועוד סיפור, אתה יכול להמשיך רק אם אתה מתנתק. היה חשוב שהתושבים יראו אנשי חוסן מהמועצה, אנשים שהם מכירים, אבל לא היו לי מספיק מטפלים ומטפלות. אחרי תקופה הצלחנו לארגן הכול יחד עם הרשויות ומשרד הבריאות, ועם משרד הרווחה ששלח לנו עוד עובדות סוציאליות".
הרשויות הבינו את גודל האירוע?
"אני תמיד אומרת בצחוק שאני מתגעגעת לחודש הראשון של המלחמה, כי כל מה שרצינו - קיבלנו. כל טלפון שהייתי עושה היו אומרים לי - 'קחי מה שאת צריכה'. ואז לאט-לאט הדברים חוזרים לשגרה, והכול מצטמצם. רק שהאירוע של יישובי אשכול רחוק מלהסתיים".
"לשקף את המציאות כפי שהיא"
כשהיא נשאלת אם היא מרגישה ששכחו אותם, סעד מהססת לרגע. "לא יודעת אם שכחו, אבל לא מבינים עד הסוף את ההשלכות", היא מסבירה. "אני כל הזמן אומרת, 'תבואו לפה ותהיו איתי רק יום אחד, כדי להבין מה קורה ועם מה אנחנו מתמודדים'.
"יש כאלה שלא מבינים את החיבורים שיש בקהילה, את החשיבות והכוח שלה. לא מבינים את ערכי הקיבוץ, ההתיישבות, החקלאות. כיתות הכוננות לא עזבו את היישובים, החקלאים נשארו כדי לעבד את האדמה, ובני נוער חוזרים לאשכול. כל דבר כזה הוא מנוע".
"משפחה שעוברת ליישוב בנגב המערבי צריכה להכין את עצמה גם לאתגרים ביטחוניים. צריך לשקף לאנשים את המורכבות של האזור בלי לנסות לייפות את המציאות. מצד שני, האזור שלנו מיוחד מאוד ויש בו הרבה מאוד יתרונות"
איך את רואה את ההשלכות ארוכות הטווח של 7 באוקטובר?
"תלוי מה יהיה הנרטיב מפה, כי אזור שלם חווה אירוע טראומטי קיצוני, אבל הוא לא בהכרח יישאר בטראומה. זו המשימה שלנו. אם בעוד עשר שנים נראה שלא הצלחנו להוריד את אחוזי הפוסט-טראומה, זו תהיה בעיה ונצטרך לחשוב מחדש.
"אני מאמינה שאם לצד עיבוד הטראומה עושים עבודה אמיתית של בניית חוסן, לא רק במרכזים אלא בכל החברה, יהיה פה טוב יותר. נציף את הקושי ואת השבר, הפרטי והקולקטיבי, לא נטאטא כלום. כל אחד ימצא את הכוחות שבו ובקהילה שיחזקו אותו".
מה יגרום לאדם שחווה טראומה לחזור לגור בעוטף?
"אני חושבת שתחושת שייכות. כשאתה מרגיש שייך - זה בונה ומחזק. למשל גדי מוזס, שחזר מהשבי ומיד דיבר על חזרה לניר עוז. זה בדמו. אחרי הגיהינום שהוא עבר, הוא חוזר ומדבר על השיקום של ניר עוז. זה מגיע רק מתוך תחושת שייכות".
וזוגות צעירים או הורים שחושבים לעבור לאזור?
"משפחה שעוברת ליישוב בנגב המערבי צריכה להכין את עצמה גם לאתגרים ביטחוניים. צריך לשקף לאנשים את המורכבות של האזור בלי לנסות לייפות את המציאות. אחד הדברים שעוזרים לבנות אמון זו כנות. מצד שני, האזור שלנו מיוחד מאוד ויש בו הרבה מאוד יתרונות. אלו חיים עם משמעות אישית וחברתית גדולה".
5 צפייה בגלריה
שכונת השקמים החדשה בקיבוץ בארי. "חיים עם משמעות אישית וחברתית גדולה"
(צילום: רון סורק )
איך מתמודדים עם המורכבות הזו?
"אני חושבת שאדם צריך להיות מודע למה שקורה לו. להיות ערני, לבחון את מה שקורה לו, לאיכות החיים שלו ושל האנשים בסביבתו. אפשר ללמוד לעשות את זה גם כשיש מסביב לחימה. אפשר לשפר את ההרגשה, לישון יותר טוב, לחשוב יותר חיובי.
"כשאתה שם לב לעצמך, קשוב למה שקורה בנפש ובגוף, ויש למי לפנות ובמי להיעזר - תחושת הביטחון עולה, וזה יכול לאפשר חיים טובים ובריאים יותר. בעבר דיברתי על זה כאשת מקצוע, אבל היום אני יכולה להגיד שגם למדתי את זה מהחוויה האישית שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.06.25
