אם לביורוקרטיה יש כתובת, הרי שהיא נמצאת בלובי של מלון "לאונרדו בוטיק" בתל-אביב. לרגעים נדמה שאין גוף ממלכתי אחד במדינת ישראל כולה, שלא הקים בחלל צנוע הממדים לשכה מאולתרת של איש אחד או שניים: מס רכוש, נציבות תלונות הציבור של מבקר המדינה, קופות החולים, משרד הרווחה, משרד החינוך ועיריית בת-ים - כולם שם, חמושים באפודים זוהרים ובטפסים, מנסים לתת מענה לכל השאלות של כ-200 ממפוני פגיעת הטיל הקטלנית בבת-ים לפני עשרה ימים, לצד מפונים אחדים מרמת-גן.
ילדים וקשישים, דוברי עברית ודוברי רוסית, מי שממתין בשקט ומי שמדבר בקולי קולות בטלפון - מנסים לאסוף את שברי חייהם ולהבין איך ממשיכים מכאן.
4 צפייה בגלריה
נינה שריינר ושגיא קין עם בנם מייקל במלון "לאונרדו בוטיק". "החרדות מתחילות לצוץ בערב"
(צילום: אביגיל עוזי)
באחת מפינות החדר, בשולחן צדדי, נמצאת עוד לשכה אחת: זו של מרכז החוסן הארצי - הגוף שהוסמך להעניק סיוע נפשי מיידי לנפגעי הטראומה של נפילת הטיל. "לתת לאנשים קצת נשימה, תרתי משמע, כי לפעמים אנחנו פשוט עושים תרגילי נשימה", סיפרה ד"ר מרים דרוקס, שמשולחן הקפה הקטן מרכזת את המערך במלון הזה ובמלונות נוספים בסביבה.
בימי שגרה, ד"ר דרוקס מטפלת בעיקר בקשישים ניצולי שואה, כמנהלת שלוחת תל-אביב של עמותת "עמך". כעת מטפלי העמותה, כמו עמותות אחרות המתמחות בסיוע נפשי, מגויסים למרכז החוסן הארצי, שמפעילה הקואליציה הישראלית לטראומה עבור משרד הרווחה, משרד הבריאות והביטוח הלאומי.
"להחזיר לאנשים תחושת שליטה"
המערך בצורתו הנוכחית הוקם אחרי 7 באוקטובר, כאחד מלקחי הפינוי ההוא. "אם ב-7 באוקטובר היה ניכר שהחברה האזרחית נמצאת בתוך המלונות - הרבה מתנדבים, הרבה עמותות, הרבה עם ישראל - יש כאן רגע שבא ואומר: אנחנו (המדינה - ש"ק) צריכים לנהל את האירוע, ולא האירוע מנהל אותנו", אמרה רעות לב, מנהלת מרכז החוסן הארצי – המערך שהוקם על מנת לאפשר מענה נפשי ראשוני לנפגעי טראומה בכל מקום שבו היא מתרחשת.
עד אותה עת, מסבירה לב, היו קיימים "מרכזי חוסן" פיזיים, שאליהם ניתן היה להגיע בעת הצורך, בעיקר באזורים מוכי טראומה כמו עוטף עזה ויישובי גבול הצפון.
לבנון: "גם אם המענה הפעם משומן יותר, האתגרים בהשוואה ל-7 באוקטובר אינם פחותים. אז, המפונים הגיעו מקהילות שמחוברות למערך תמיכה קהילתי, ואילו הפעם פונו בניינים שלמים, שבהם לעיתים האנשים לא מכירים אחד את השני"
"אחרי 7 באוקטובר התגבשה הבנה שבעצם יש תושבים במדינת ישראל שהם גם נפגעי חרדה - כתוצאה מירי הטילים, הפגיעות הישירות, וכל המצב המתמשך", הסבירה לב. "48 השעות הראשונות הן קריטיות על מנת למנוע ההתפתחות של תסמונת פוסט-טראומטית. ההתערבות הראשונית בחירום היא הכרחית".
"גם אם המענה הפעם משומן יותר, האתגרים בהשוואה ל-7 באוקטובר אינם פחותים", הסבירה טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה. "אז, המפונים הגיעו מקהילות שמחוברות למערך תמיכה קהילתי, ואילו הפעם פונו בניינים שלמים, שבהם לעיתים האנשים לא מכירים אחד את השני".
לעיתים, התערבות כזו כוללת סיוע שעשוי להיראות כמעט טריוויאלי, אך הוא עשוי להתגלות כמכריע ממרחק הזמן: "אני יכולה להגיד למישהו ללכת לקחת כוס מים במקום שאקום להביא לו בעצמי", אמרה ד"ר דרוקס. "כדי לייצר עשייה, לייצר אונים, להוציא אנשים מחוסר תפקוד".
עם כוס מים או בלעדיה, מטרת המפגש קצר המועד הוא "להחזיר לאנשים תחושה שיש להם שליטה בחיים, אחרי שהם חוו אובדן שליטה", סיכמה דרוקס.
4 צפייה בגלריה
שריינר ושגיא קין עם בנם מייקל במפגש עם שר האוצר ב"לאונרדו בוטיק". "עד עכשיו כל מה שקיבלנו היה מתרומות ולא מהמדינה"
(צילום: אביגיל עוזי)
לא תמיד זה קל, ולא תמיד המענה מושלם. עבור מפוני בת-ים, שרבים מהם דוברי רוסית, לא תמיד קל לאתר מטפלים הדוברים את השפה. ולעיתים, הצורך במענה נפשי נדמה לאנשים כאחרון בסדר העדיפויות, אם בכלל.
"רוב המפונים הופכים לפתע לאנשים שמגישים להם אוכל ועושים להם כביסה, דבר שהופך אותם לחסרי אונים - וחייבים למצוא את הדרך להחזיר להם את השליטה על חייהם", תיארה לבנון. "מהניסיון שלנו, רק אחרי שהאירוע מסתיים, אנשים מתחילים להקשיב לרעשים פנימיים שצפים ומבקשים עזרה. אנחנו יודעים שלרוב רק לאחר סיום האירוע, אנשים מתחילים להבין את הצורך שלהם ושל ילדיהם להגיע לטיפול".
החרדות מגיעות בערב
בינתיים, בחדרי המלון, האנשים שנעקרו באחת מחייהם הקודמים מנסים למצוא קצת ודאות. נינה שריינר נאחזת במזלה הטוב של החתולה סוניה, שחולצה בשלום מהדירה מוכת האסון בבת-ים, ושוהה כעת לבטח בבית של חברים. שאר בני המשפחה, לעומת זאת, עדיין רחוקים מהמנוחה והנחלה.
שריינר, ששהתה בעת הפגיעה במרחב המוגן הקומתי יחד עם הבן מייקל בן הארבע, עדיין מעכלת את גודל האסון, ואת המראות והקולות הקשים ששמעה באותו לילה. בנה הגדול שהה באותו הזמן קומה אחת מתחתיה. בן הזוג שגיא קין עבד במשמרת לילה, והגיע רק לאחר מכן. כעת לזוג יש דאגות רבות - משכר הדירה שיש לשלם, עדיין - ועד הצורך למצוא דירה חלופית, שאת שכר הדירה שלה יכסה מס רכוש בבוא העת.
עבור אורו מיה בת ה-92, הבית בבת-ים הוא לא רק היומיום שנקטע - הוא חיים שלמים. כבר עשרות שנים שהיא חיה בבניין הזה, מאז שעלתה מאיסטנבול. כעת, בין עיי החורבות, נמצאים כל זיכרונותיה. תמונות של בעלה המנוח, חפצים, וגם כספת - שלא אותרה עד עתה.
אל המלון הגיעה עם בנה מאיר, שבביתו היא שוהה כעת, על מנת לפגוש את פקידי מס רכוש. גובה הפיצוי הסופי שייקבע להם ייקבע רק לאחר ביקור השמאי, אך הם מאוכזבים מתקרת הסכום האפשרית שנאמר להם כי באפשרותה של אורו לקבל 52 אלף שקל עבור כל תכולת הבית.
4 צפייה בגלריה
אורו מיה ובנה מאיר, הגיעו למלון להיעזר בשירותי מס רכוש אחרי שביתה של אורו נחרב
(צילום: אביגיל עוזי)
שריינר, מטפלת בדיקור סיני ומקעקעת במקצועה, מוטרדת גם משאלת הפיצוי על העסק הביתי שנמחה מעל פני האדמה. גם אם הפיצויים עוד יגיעו, בינתיים בני הזוג מרגישים שהעזרה מתמהמהת. "מה שקיבלנו - קיבלנו מתרומות", היא שיתפה. "מהמדינה - אפס. כבר עבר יותר משבוע".
את המאבק הפרטי שלה בחרדה היא מנהלת באמצעות עשייה: פנייה שלה בפייסבוק הובילה לגל תרומות של ציוד היגייני, ודברים נוספים שלהם נזקקים מי שנפלטו מביתם בפיג'מה בלבד. "זה מה שהציל אותי", סיפרה. "רק בערב, כשאני פתאום לא פעילה, מגיעות חרדות שחבל על הזמן".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.06.25
