בית משפחת לוי שוכן בקצה רחוב ללא מוצא, במורדות המערביים של שכונת אחוזה בחיפה. הנוף עוצר נשימה: הים פרוס לפנינו כמו ממבט מעוף הציפור, וביום יפה אפשר לראות את הארובות של חדרה. משני צידי השכונה ואדיות המכוסים חורש טבעי. לא רחוק מכאן, במלחמת המפרץ הראשונה, נפל טיל עיראקי. הטילים האיראניים, לעומת זאת, פסחו על השכונה השלווה. הם נפלו במקומות אחרים בעיר.
ובכל זאת, משפחת לוי שילמה מחיר כבד במלחמה הזאת. אורי לוי ז"ל, עובד בתי הזיקוק זה כ-40 שנה, נהרג מפגיעה ישירה של טיל בחדר הבקרה הממוגן שבו שימש כמפקח משמרת. יחד איתו נהרגו איגור פרדקין ודניאל אברהם זכרם לברכה. אורי, בן 58 במותו, הותיר אחריו אישה, סיגל, שלושה ילדים ‑ גל, רועי ועידו, ונכד בן שנה, ארי, שהיה אהבת חייו.
15 צפייה בגלריה
הרס בעיר התחתית. העירייה: "נרענן את אתרי המיגון ונבצע הפקת לקחים לקראת הפעם הבאה"
(צילום: אלעד גרשגורן)
"אבא שלי בכלל לא היה צריך לעבוד באותה משמרת", מספר הבן רועי (29). "הוא התנדב להחליף עובד שנתקע בחו"ל בגלל המלחמה. זה מוות שמאפיין את אבא כי הוא היה תמיד הראשון לעזור. אמא שלי הייתה מתעצבנת עליו: 'למה אתה תמיד הראשון שמתנדב?'"
המשפחה כבר קמה מהשבעה, ובית הוריו של רועי ריק עכשיו מאורחים. אנחנו יושבים במרפסת המשקיפה אל הנוף. אמו ספונה בחדרה. "היא נשברה לחלוטין", הוא מספר. "ההורים שלי יחד מגיל 18".
כמה שעות קודם לכן, בבוקר יום שלישי, נהרגו ארבעה אזרחים מפגיעת טיל בבניין בבאר-שבע. כל אסון כזה זורק את רועי ליום שבו איבד את אביו. "פעם זה היה עובר לידי והייתי ממשיך הלאה", הוא מודה. "היום זה כואב הרבה יותר. אני יודע מה עובר על המשפחות. זה נכון גם לגבי חיילים שנפלו. כל אחד הוא עולם ומלואו".
זה קרה ב-16 ביוני לפנות בוקר. גם יום קודם לכן נפל טיל במתחם בתי הזיקוק, אבל איש לא נפגע. "בתי הזיקוק תמיד היו מטרה", אומר רועי. "גם במלחמה עם חיזבאללה נפלו שם טילים".
רועי לוי, בנו של אורי ז"ל: "הגיעו חבר'ה מבתי הזיקוק והודיעו לנו שיש לכודים בזירה, ואבא אחד מהם. אחרי כמה שעות אמרו בטלוויזיה שנקבע מותם של שלושת הלכודים, וכך נודע לנו שהוא נהרג. רק אחר כך הגיעו מהמשטרה להודיע לנו רשמית"
הוא תושב חריש, משרת במילואים בגדוד חילוץ והצלה של פיקוד העורף השייך לנפת חיפה. "הקפיצו אותנו באזעקה של 4:00 בבוקר למקרה שייפול טיל בחיפה. מהר מאוד הבנתי שנפל בבתי הזיקוק, אבל זה בגזרה של גדוד אחר, אז לא יצאנו לשם.
"ידעתי שאבא שלי נמצא במרחב מוגן ולא דאגתי לו. ב-7:00 בבוקר הוא היה אמור לחזור הביתה מהמשמרת ולא חזר. גם לא ענה לטלפונים. אז אמא שלי נכנסה קצת ללחץ. אמרתי, אני אקפוץ אליהם הביתה, וכל הדרך חשבתי: 'בטח הוא עסוק עכשיו בגלל האירוע ולא יכול לענות לטלפון'.
"כשהגעתי לפה באו חבר'ה מבתי הזיקוק שהודיעו לנו שיש לכודים בזירה, ואבא אחד מהם. אחרי כמה שעות אמרו בטלוויזיה שנקבע מותם של שלושת הלכודים, וכך נודע לנו שהוא נהרג. רק אחר כך הגיעו מהמשטרה להודיע לנו רשמית".
חמישה עובדים היו במשמרת בחדר הבקרה באותו לילה. שניים מהם הצליחו להיחלץ בחיים. "הם היו פה וסיפרו לי מה קרה", משחזר רועי. "הייתה אזעקה והם נשארו בחדר הבקרה הממוגן. ממש ראו במצלמות את הטיל שיורד לתוך בתי הזיקוק. היה פיצוץ אדיר ואז הכול התמלא עשן. האיראנים כנראה ידעו לאן הם מכוונים".
שני העובדים שניצלו היו קרובים יותר לדלת והצליחו לפלס את דרכם החוצה. "הם שמו מסכות וניסו לחזור פנימה כדי לחלץ את שלושת האחרים, אבל הכול כבר היה מלא אש. הם לא שמעו צעקות מבפנים, כך שאבא שלי וחבריו כנראה מתו במקום. יש משהו קצת מנחם בידיעה שהם לא סבלו".
15 צפייה בגלריה
בחדר הבקרה שספג פגיעה. יושב שני מימין: אורי לוי ז"ל. יושב רביעי מימין: דניאל אברהם ז"ל. ראשון משמאל: איגור פרדקין ז"ל
שבועיים לפני האסון עמד רועי מתחת לחופה עם בת זוגו, אורפז. בסוף השבוע של האסון תוכנן מפגש של שתי המשפחות. "אחרי שאבא נהרג מצאו באוטו שלו קניות שעשה לקראת האירוע. לפחות הוא זכה לשמוח בחתונה שלנו".
הריאיון מתקיים בבוקר שבו נכנסה לתוקפה הפסקת האש, אחרי שאיראן ספגה מהלומה קשה, אבל רועי אינו אופטימי: "בכל פעם שחשבנו שסוף-סוף יהיה שקט, התבדינו. תמיד יקום ארגון כזה או אחר שינסה להשמיד אותנו או לפגוע בנו. נותר לי רק לקוות שנוכל לחיות פה במדינה בשלום".
"למרות החטאים שלנו"
כבר שנים שחיפה מהווה מטרה לירי רקטות וטילים, גם בגלל היותה בירת הצפון, וגם בגלל המתקנים האסטרטגיים הרגישים שבתחומה ובהם נמל חיפה, בסיס חיל הים, בתי הזיקוק ובית החולים רמב"ם.
במלחמת לבנון השנייה נהרגו 14 תושבי העיר, בהם שמונה עובדי מוסך הרכבת שספג פגיעה ישירה. במלחמת "חרבות ברזל" ירה חיזבאללה עשרות רקטות לעבר העיר. ארבע מהן פגעו ישירות בבתי מגורים.
חזרנו השבוע לאחת הזירות שבה נפלה רקטה בנובמבר שעבר. במקום שבו עמד הבית יש עכשיו מגרש ריק, אבל המבנים הצמודים עומדים על תילם והנזקים הקלים שנגרמו להם תוקנו זה מכבר. אין מה להשוות לטילים האיראניים, שגורמים נזק כבד ברדיוס של מאות מטרים.
ב-12 ימי המלחמה עם איראן, פגעו בחיפה שישה טילים: שלושה בבתי הזיקוק, אחד בעיר התחתית, אחד בשכונת נווה שאנן ואחד בשכונת הדר.
חיפה היא עיר מעורבת וחיים בה יהודים, מוסלמים ונוצרים. בין תושביה לא מעט עולים מברית-המועצות לשעבר, ויש בה כמה שכונות חרדיות. "הטיל לא יודע להבחין בין מסגד, בית כנסת או כנסייה", אומר עו"ד פריד חוסיין, היועץ המשפטי של ועד ווקף ג'מאעה אל-איסתיקלאל, שאחראי על כמה מהמסגדים המרכזיים בעיר.
15 צפייה בגלריה
עו"ד פריד חוסיין. "ויטראז'ים שהבאנו במיוחד מטורקיה נשברו מההדף"
(צילום: אלעד גרשגורן)
אנחנו פוגשים אותו במסגד אל-ג'רינה שנמצא כמה עשרות מטרים מזירת הנפילה בעיר התחתית, וספג נזק כבד כתוצאה מההדף. פריד וחבריו מפנים בידיים את ההריסות ועורמים אותן מחוץ למבנה: קירות גבס שקרסו, קורות מתכת שנקרעו כאילו היו עשויות נייר, מסגרות של חלונות שהתנפצו ואפילו משרביות ‑ סבכות עץ מעוטרות ומהודרות המשמשות תחליף לתריסים. "יש לנו ויטראז'ים שהבאנו במיוחד מטורקיה. גם הם נשברו", הוא אומר.
מה אתה חושב על זה שטיל של הרפובליקה האיסלאמית כמעט פגע במסגד?
פריד בורר את מילותיו: "זו מלחמה, ואני לא יכול לומר שהם כיוונו דווקא למסגד. הדגל של חיפה הוא דו-קיום, ואני מקווה שלא יהיו לנו יותר מלחמות. מי רוצה מלחמה? מי רוצה הרג? כואב לי שנהרגים אנשים, ולא משנה אם זה בישראל, בעזה או באיראן".
15 צפייה בגלריה
סיף עקלה, מנקה את השטיחים במסגד משברי הזכוכיות. "לנקות שטיח של מסגד, זה לא כמו לנקות שטיח בבית או במשרד"
(צילום: אלעד גרשגורן )
חלצנו נעליים ונכנסנו לאולם התפילה רחב הידיים. השטיחים זרועים שברי זכוכית. סיף עוקלה, בעל עסק לניקוי יבש, הגיע לכאן עם כמה מעובדיו מהעיר מע'אר שבגליל העליון, מצויד בשואב אבק ענקי. "אני לא עובד מתחילת המלחמה כי זה מסוכן", הוא אומר.
אף שאינו עושה זאת בהתנדבות, מדובר מבחינתו בשליחות: "היה לי חשוב להגיע לכאן. לנקות שטיח של מסגד, זה לא כמו לנקות שטיח בבית או במשרד. חבל שהגענו למצב הזה. מה אני אגיד לך, אחי, מקווה שיהיה שלום".
חיפה מונה כ-300 אלף תושבים, בהם כ-46 אלף ערבים, מחציתם מוסלמים ומחציתם נוצרים. "החלוקה היא מזרח-מערב", אומר ריאד חביב, מהנדס ומודד מוסמך במקצועו, חבר מועצת הקהילה הנוצרית-אורתודוקסית בעיר ויו"ר ועד שכונת עבאס, שרוב תושביה נוצרים. "כל המסגדים נמצאים מ'כיכר פריז' ומזרחה, וכל הכנסיות הן מ'כיכר פריז' מערבה".
בתחילת המלחמה עם איראן, פנתה המועצה לעיריית חיפה והציעה לפתוח את החניון התת-קרקעי הפרטי של כנסיית יוחנן המטביל האורתודוקסית ברחוב הפרסים - כמקלט המוני. פיקוד העורף אישר את החניון כמקלט תקני, ומאז, בכל אזעקה, נהרו אליו מאות תושבים, עוברי אורח ועובדי עסקים ומשרדים מהאזור. חלק מהתושבים שבבתיהם אין מרחבים מוגנים או מקלטים, עברו לגור כאן עד יעבור זעם.
"לפני הפסקת האש ישנו פה בלילה משהו כמו 60-50 איש, ובסביבות 15 במהלך היום", מספר ראש הכנסייה האורתודוקסית בחיפה, הכומר ארתימיוס. הוא עצמו יווני, אך דובר ערבית שוטפת. בתפקידיו הקודמים שימש ככומר בירדן ואפילו בעזה, שם מתגוררת קהילה נוצרית קטנה שכמעט ונעלמה.
"המקלט הזה הוא כמו מיקרוקוסמוס של חיפה: יהודים, מוסלמים ונוצרים. במהלך התקפות הטילים יכולת לראות שכל אחד מתפלל פה בשפה שלו ולפי האמונה שלו".
סלים מטרי, קבלן שיפוצים וחבר המועצה האורתודוקסית, מוסיף: "חוץ מהבטון של החניון התת-קרקעי, אנחנו מאמינים שהכנסייה שומרת עלינו גם מבחינה רוחנית. אתה מרגיש יותר בטוח כשיש לך דבר קדוש מעל הראש".
ארתימיוס: "אסור לשכוח שבחיפה יש לנו מגן מצוין - אליאס הקדוש (אליהו הנביא - י"ק). אנחנו מקווים שהוא ימשיך לשמור עלינו למרות החטאים שלנו".
15 צפייה בגלריה
אליס יעקוביאן, חברת הקהילה הארמנית, בחניון הממוגן של הכנסייה. "לא עושים פה הבדל בין ערבים ליהודים"
(צילום: אלעד גרשגורן)
בקומה מינוס 2 של חניון הכנסייה פגשנו את אליס יעקוביאן (72), חברת הקהילה הארמנית בעיר, שעברה לגור שם עם אחיותיה ואחייניה עד להפסקת האש. "אין לנו מקלטים ברחוב ואני גרה לבד, אז באנו לפה", הסבירה. "פה אני יכולה לנוח, הילדים משחקים וכולם מבסוטים.
"הכנסייה נותנת לנו ביטחון. אנחנו עולים למעלה, מתפללים וחוזרים בהרגשה יותר טובה. לא עושים פה הבדל בין ערבים ליהודים. ירדו לפה באזעקות חיילים במדים. איזה מתוקים. אמרנו להם, אלוהים ישמור עליכם. בעזרת השם, אני מקווה שיהיה שקט ושלום".
פעם היה פה סליק
האמונה, מתברר, היא מגן לא רע. לפחות אם שואלים את תומר ולר (29), שמנהל יחד עם שותפו יוסף עם שלם את חומוס-פלאפל "נ נח" שבבעלותם, כ-200 מטר ממקום נפילת הטיל בנווה שאנן. שניהם חסידי ברסלב והתפריט כולל "קומבו נ נח ליחיד", "קומבו נ נח זוגי" ו"קומבו נ נח משפחתי".
למרות הקרבה לזירת ההרס, הדוכן שלהם כמעט ולא ניזוק. "קרה לנו נס", אומר תומר. "יש לנו פה ספרים של רבי נחמן. הם שומרים עלינו".
יובל, אחד העובדים, היה כאן כשנשמעה האזעקה באותו ערב והתכונן לסגירה. "רצנו לבית הספר ממול, יש בו מקלט מימי המנדט. אמרו לי שזה היה פעם סליק. היה בום רציני מאוד. 20 מטר מאיתנו כל כלי הרכב היו מנופצים לגמרי. בימים שאחרי זה הפך להיות פסטיבל. סקרנים מגיעים לראות את הזירה. אתמול הגיע לכאן מישהו ושאל: 'פה היה הטיל?' 'אמרתי לו, 'אתה מהתיירים?''.
ההרס ברחוב אדיר. צעיר גברתן ומזוקן, שנראה כמו סלקטור במועדון, מפטרל בין הבתים כדי למנוע ביזה. 70 מטר ממוקד ההרס מתגוררים בני הזוג ליאת ואורי לבב. הבניין שלהם עומד על תילו, אך דירתם ספגה נזקי הדף, חלונותיה התנפצו ותריסיה נעקרו ממקומם. "אני קוראת לזה ליל הבדולח", אומרת ליאת.
הדירה מן הסתם אינה ראויה כרגע למגורים, ודאי לא במצבו של אורי, שהתעוור בשתי עיניו בגלל סיבוכים בריאותיים וסובל גם ממחלת לב שמחייבת אותו להיעזר בלילות במחולל חמצן. בינתיים, עד שיימצא עבורם פתרון, אורי ישן אצל בתם בקריית שמואל, ואילו ליאת נשארה בבית שנפגע כדי לפקח על בעלי המקצוע שמגיעים לתקן את הנזק.
15 צפייה בגלריה
ליאת ואורי לבב, עם כלב הנחייה של אורי, למון. "היה לנו כאן ליל הבדולח"
(צילום: יואב קרן)
פגשנו אותם בחצר הבית עם כמה מהשכנים וכלביהם, בהם כלב הנחייה של אורי, למון, שהוכשר במרכז הישראלי לכלבי נחייה. "היום הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לשכונה לצעידת הבוקר שלי", הוא מספר. "היו לנו ברחוב שלושה עצי תמר, ובגלל שיש ביניהם רווח צר, הכלב כבר מתורגל לעצור ולאפשר לי לזהות איפה אני נמצא ולהתנהג בהתאם. בגלל הטיל שני עצים נשרפו, וכשהגענו לשם בהליכה הכלב לא הבין לאן הם נעלמו. השגרה היא דבר שמציל אדם לקוי ראייה או עיוור".
גם השהייה בבית של בתו ומשפחתה היא אתגר. "הייתי צריך לשירותים ב-3:00 לפנות בוקר ולקח לי רבע שעה למצוא את הדרך בחזרה לחדר. בגלל שחדר האמבטיה אצלה לא מונגש, נפלתי וחטפתי מכה. זה כאילו שחטפתי מחדש את הבומבה של העיוורון".
שב"כניק בעירייה
בשכונת הדר, במקום שבו נפל אחד הטילים בתחילת השבוע, העניינים שבים אט-אט למסלולם. ייקח עוד זמן לשקם את ההרס הרב, אבל בגינה הסמוכה כבר יושבים ארבעה מבוגרים דוברי רוסית ומשחקים קלפים. המזרקה שהייתה כאן התנפצה, ואחד החלקים נחת במרחק של 800 מטר.
בסמוך נמצא המשרד של עו"ד יוליה אילין. בקיר החיצוני יש חור גדול, כנראה מפגיעת רסיס. "ממש מעל הראש שלי, במקום שאני יושבת בו", היא אומרת. למזלה, זה קרה בשעת בוקר מוקדמת, כשהמשרד היה עדיין סגור. "אין בסביבה שלנו שום מקלט או מרחב מוגן, אולי רק בתיאטרון, מרחק של שלושה רחובות. אני פה מאז מלחמת לבנון השנייה וכלום לא השתנה. במלחמה עם חיזבאללה היינו יוצאים לחדר מדרגות, אבל זה לא מספיק מול הטילים מאיראן".
15 צפייה בגלריה
בגינה הסמוכה לזירת הנפילה בשכונת הדר, כבר יושבים ארבעה מבוגרים דוברי רוסית ומשחקים קלפים
(צילום: אלעד גרשגורן)
בעיריית חיפה מודעים לבעיה. "זו עיר ותיקה מאוד, בת 100 שנה, ו-50 אחוז מהתושבים אינם מוגנים", אומר ראש העירייה יונה יהב. "אנחנו מחפשים דרכים לשכנע אותם לבנות ממ"דים, וגם בונים לא מעט שכונות חדשות".
את יהב בן ה-81 פגשנו בחמ"ל התת-קרקעי של העירייה, שהומה בזמן חירום ככוורת דבורים. הוא הוקם כלקח ממלחמת לבנון השנייה ובו נמצא מרכז ניהול המשברים, "חמ"ל המפקד" של העירייה. בכל פעם שיש אזעקה מתמלא מרכז המשברים בנציגי האגפים בעירייה וארגוני החירום ‑ משטרה, כיבוי אש, מד"א ופיקוד העורף.
לכל אירוע של נפילה יוצאים לזירה כוחות של העירייה - בשלב הראשון אנשי הפיקוח העירוני ואגף הביטחון, ולאחר מכן גם עובדי מינהל הרווחה, שתפקידם לתת מענה לתושבים הזקוקים לפינוי או לסיוע, אנשי התפעול, עובדי ההנדסה וגורמים נוספים.
אחד מתפקידיה העיקריים של העירייה ‑ כל עירייה ‑ הוא לסייע לפיקוד העורף במאמצי החילוץ. "אחרי כמה דקות אנחנו מעבירים רשימה של כל הדיירים ומספרי הטלפון", אומר מנהל מחלקת היערכות לחירום, לאוניד רזניק. "אנחנו מדפיסים את השרטוטים של הבניינים שנפגעו ("גרמושקות" - י"ק), ושולחים אותם לשטח עם אופנוען שנמצא בכוננות".
רזניק (45), היה קצין בגדוד 50 של הנח"ל ושירת במשך 12 שנה באגף האבטחה של השב"כ. הוא מתגורר בנווה שאנן, כ-500 מטר ממקום נפילת הטיל. "ירדתי עם הילדים למקלט, שמענו את הפיצוץ, הבית טיפה זז, חיכיתי כמה דקות ואז יצאתי לזירה", הוא משחזר. "הייתי בין הראשונים שם והקמתי חפ"ק. התפקיד שלי בשטח הוא להיות איש קשר בין העירייה לבין כוחות ההצלה ופיקוד העורף".
מרכז ניהול המשברים מוקף במכלולים, שהם מעין חמ"לים של האגפים המאוישים בחירום 24/7. במכלול הדוברות יושבת רשא עואיסה, דוברת העירייה לחברה הערבית. "אני דואגת שהם יקבלו את כל העדכונים וההנחיות בערבית", היא אומרת. "אמנם כולם יודעים עברית, אבל כשאתה פונה לאזרח ערבי בשפה שלו זה אחרת".
על הטיפול באוכלוסיית העיר בחירום מופקדת ראש מינהל רווחה ושירותים קהילתיים, מאירה קיפרמן. "גם במלחמה יש לנו התערבויות שגרה שצריך לטפל בהן ‑ ילדים בסיכון, קשישים בסיכון וכדומה", היא מדגישה. "מאז 7 באוקטובר אנחנו עדים לעלייה בתופעות של אלימות במשפחה, של חזרה להתמכרות. מקבלים יותר פניות על רקע מצוקה כלכלית".
זו עבודה קשה ולא מתגמלת. "יש מחסור בעובדים סוציאליים בשירותי הרווחה", היא מסכמת. "המדינה צריכה לעזור לנו למלא את השורות".
דילמת בזן
המלחמה עם איראן הסתיימה, אבל לעירייה מצפה עוד הרבה עבודה. "ביום רביעי בבוקר קיימנו הערכת מצב מסכמת וסיימנו את השהייה במרכז ניהול המשברים", מספר מנהל אגף הביטחון, יאיר זילברמן. "מהמקום הזה נוהלה העיר בכל ימי הלחימה. עכשיו, כשחוזרים לשגרה, נמשיך לטפל במפונים ובשאר תושבי חיפה שעברו תקופה לא פשוטה, נשקם את ההרס ונרענן את אתרי המיגון הציבוריים. במקביל נבצע הפקת לקחים מסודרת לקראת הפעם הבאה, בתקווה שלא תגיע".
ראש העיר הציב לעצמו מטרה נוספת, והוא מתכוון להילחם בכל הזירות האפשריות כדי להשיג אותה. "אני רוצה להפסיק את הפעילות של בתי הזיקוק ולהעביר אותם מפה", אומר יהב. "עכשיו זו ההזדמנות כי הם עצרו את הפעילות בעקבות הפגיעה בתחנת הכוח שלהם, ואנחנו נעשה הכול כדי שלא יחדשו אותה.
"אם בתי הזיקוק היו בגוש דן, היו סוגרים אותם מזמן. אתה זוכר את מכל האמוניה במפרץ חיפה? הראו לי מסמכים שהוא לא מסוכן, עד שכבאי נהרג בזכרון יעקב מדליפת אמוניה. רק אז סגרו אותו".
15 צפייה בגלריה
פגיעת הטיל האיראני בבתי הזיקוק. יהב: "אם הם היו בגוש דן, היו סוגרים אותם מזמן"
(גיל נחושתן)
מנכ"ל קבוצת "בזן", אסף אלמגור, מוחה על הדברים. "אני דור שלישי בחיפה ועובד קרוב ל-40 שנה בקבוצת 'בזן', מכיר את העיר על בוריה והיא חשובה לי ויקרה לליבי", הוא אומר. "פגיעת הטילים ב'בזן' הייתה קשה מאוד, ואנחנו מלווים ונמשיך ללוות את משפחותיהם של איגור פרדקין, אורי לוי ודניאל אברהם ז"ל.
"אבל למרות שמדובר בשלושה טילים עם מאות ק"ג חומר נפץ כל אחד, הפגיעה לא גרמה לנזק סביבתי ולא השפיעה מחוץ למתחם שלנו. כל אנשי המקצוע יודעים את זה. בזמן שעובדי 'בזן' נאבקים תחת אש כדי לשמור על העצמאות האנרגטית של ישראל, שהיא קריטית בזמן מלחמה, יש גורמים שמנסים להרוויח הון פוליטי מהמצב".
רועי, בנו של אורי, אינו חלק מהוויכוח. "עיריית חיפה וגם בתי הזיקוק עוטפים אותנו מכל הכיוונים", הוא אומר. "הפוליטיקה הזאת היא לא רלוונטית. בטח שלא עכשיו, אחרי ששילמנו מחיר כבד כל כך".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
