הטלפון של מאיה מזל ניסים, עובדת מרכז "אלומה" למניעה וטיפול באלימות במשפחה בראשון לציון, צילצל בסביבות השעה שתיים בצהריים. על הקו הייתה נ', שנשמעה נסערת מאוד. במשפטים קטועים ומבולבלים היא סיפרה על חברתה ד', שנסיבות חיים קשות הובילו אותה לביתו של גבר שנוהג בה באלימות. ד' נמלטה לביתה של נ', וכעת שתיהן חוששות מתגובתו של הגבר האלים.
בצד השני של הקו ניסתה ניסים להרגיע וללקט את שברי המידע. "כל הכבוד שהתקשרת", אמרה, וביקשה לשוחח עם ד' עצמה, שהסתבר כי חששה לפנות למשטרה או למחלקת הרווחה העירונית, משום שהיא שוהה בארץ ללא אישור.
"אנחנו לא מערבים משטרה, את יכולה פשוט להגיע לכאן", הסבירו ניסים ובהמשך גם טובה אלקובי, עובדת סוציאלית ומנהלת המרכז, ומסרו לד' את הכתובת. כשהבחינו בהיסוס שלה, הציעו לשלוח לה מונית עד פתח הבית, אך היא סירבה. השתיים מקוות שבהמשך - אולי עוד הלילה, אולי בימים הקרובים - היא תאזור אומץ ותגיע. "הדלת כאן תמיד פתוחה", אמרו לה.
"יש קושי להיות מתויגת כ'נזקקת'"
מרכז "אלומה" בראשון לציון, שנחנך לפני כחודשיים, הוא השלישי מתוך ארבעה מרכזים דומים שהם חלק מיישום תוכנית בין-משרדית למניעה ולטיפול באלימות במשפחה. הראשון הוקם ב-2021 בעכו כפיילוט, ואחריו הצטרף מרכז נוסף בבית שמש, ובעקבות המרכז בראשון לציון ייפתח בקרוב גם אחד בבאר שבע.
הדוח הבין-משרדי המקיף, שבעקבותיו החלו לקום המרכזים, תיאר את החסמים, הבירוקרטיה והיעדר המענים המאפיינים שבהם נתקלים מי שהחליטו לאזור אומץ ולבקש עזרה כדי לצאת ממעגל האלימות. "המענים היו בין אפס למאה - כשמאה זה כבר מקלט. אין משהו באמצע", אמרה עו"ס דבורה ממן, מנהלת מרכז "אלומה" בבית שמש.
המקלטים הם מעין תחנה אחרונה בקצה רצף האלימות, ורבות נרתעות מהגעה אליהם. מחסום נוסף הוא הדרישה לפתיחת תיק בלשכת הרווחה העירונית, כדי לקבל סיוע. "יש רתיעה וקושי להיות מתויגת כ'נזקקת רווחה'", אמרה רייזי ארליך, מנהלת תחום האלימות במשפחה במשרד הרווחה, והוסיפה: "לכאן אישה יכולה להגיע ואפילו לא לומר איך קוראים לה". הטיפול גם אינו כרוך בתשלום, ורק מי שתבחר בכך תמסור את פרטיה ותופנה לטיפול המשך. "אישה יכולה לשאול אותי אלף פעם - לאן המידע הולך? את מדווחת עליי?", אמרה ממן, "ובכל פעם אני מדגישה - 'לא, זה לא עובר לשום מקום'".
"אישה שמגיעה אלינו בשלוש לפנות בוקר, יכולה בשמונה בבוקר לראות עובדת סוציאלית. אחר כך יהיה לה זמן לנוח, לשתות משהו. בינתיים היא תשקול את הדברים, ואולי ייפול לה האסימון לגבי מידת המסוכנות שבה היא נמצאת"
חסם נוסף הוא הצורך לדלג בין הגורמים השונים האמונים על הנושא. גם מי שכבר פנתה לרווחה נאלצת לאזור כוחות ולהגיע לתחנת המשטרה כדי לפתוח תלונה. "יש שם המולה, עצירים אזוקים, החוקר עסוק. הרבה פעמים המתלוננת אומרת 'סליחה ותודה, אני הולכת' - ולא פונה יותר". הסבירה ממן.
לכן, בכל מרכז "אלומה" נמצאת באופן קבוע גם שוטרת - חוקרת אלימות במשפחה. "בתחנת המשטרה אישה מגישה תלונה ומחכה, ולא תמיד יודעת מה קורה עם התלונה שלה", אמרה רס"מ נופר בכור אלבז, חוקרת אלימות במשפחה ממרכז "אלומה" בבית שמש. "הייתי בעבר חוקרת בתחנת משטרה - כאן זה שונה", הוסיפה רס"ב ענבל צוויג גדז', חוקרת אלימות במשפחה מהמרכז של הארגון בעכו. "המון נשים מפחדות שמישהו יראה אותן בתחנה ויתחיל לשאול שאלות", אמרה צוויג גדז', "ב'אלומה' היא נכנסת אליי למשרד, אנחנו סוגרות את הדלת - וזהו".
השוטרות במרכזים גם לא לובשות מדים. "כאן, שלא כמו בתחנה, יש לנו את כל הזמן שבעולם בשבילן", פירטה צוויג גדז', "אם היא רוצה לצאת להפסקה כדי להירגע, או אפילו אם היא הלכה לישון ונזכרה בפרט נוסף בבוקר - היא יכולה לחזור".
"אלימות במשפחה מחלחלת לכל שכבות החברה"
הצעד הראשון כדי להגיע למקום, שכתובתו אינה גלויה באינטרנט, הוא טלפון לאחד ממרכזי "אלומה", "ואז אנחנו עושים הערכת מסוכנות ראשונית", אמרה עו"ס וורוד סבאג סולימאן, מנהלת המרכז בעכו. מי שאינה בסיכון מיידי מוזמנת לקבל ייעוץ - בין טלפוני ובין שפיזי - ומי שבסיכון מיידי מוזמנת להגיע בכל שעה ביממה. "הצוות יכין את חדר השינה, ידליק לה את הבוילר, יהיה מוכן לקלוט אותה", הוסיפה.
4 צפייה בגלריה
מנהלות המרכזים, מימין: דבורה ממן מבית שמש, טובה אלקובי מראשל"צ, וורוד סבאג סולימאן מעכו
(צילום: יאיר שגיא)
אומנם, במצב של סיכון מיידי פתוחה גם האפשרות להגיע למקלט, אך נשות המקצוע מסבירות שלעיתים האפשרות הזאת מרתיעה. "האישה רק כרגע הרימה את הטלפון, עשתה את הצעד, הסתכלה במראה פעם ראשונה ואמרה 'אני אישה שחיה תחת אלימות'. זו הבנה שהיא לא פשוטה", הסבירה ארליך.
"יש נשים שמסרבות להגיע למקלט", הוסיפה סבאג סולימאן, "אישה שמגיעה אלינו ב-3:00 בבוקר, יכולה ב-8:00 בבוקר לראות עובדת סוציאלית. אחר כך יהיה לה זמן לנוח, לשתות משהו, לצאת לסיגריה, לחזור. בזמן הזה היא תשקול את הדברים ואולי ייפול לה האסימון לגבי מידת המסוכנות שבה היא נמצאת". אחרי זה, אם אכן יש בכך צורך, היא תסכים לפנות למקלט.
לא תמיד מקלט הוא הפתרון היחיד, או הפתרון הרצוי, הרחיבה סבאג סולימאן, וסיפרה על אישה מהחברה הערבית שהגיעה למרכז לאחר שברחה מבעלה לבית אביה, שגם הוא החל לאיים עליה לבל תגיש תלונה נגד בעלה. "במקרה כזה, אם היא תצא למקלט, לא יהיה לה לאן לחזור", שיתפה.
בתום 72 שעות השהות במרכז, נקבע המשך הדרך: מי למקלט, מי לתוכנית הגנה אחרת, ולעיתים - למרבה הצער - ללא הגנה. ממן נזכרת במקרה של אישה ששהתה ב"אלומה" עשרה ימים, הרבה יותר מהזמן המוקצב בדרך כלל, שבמהלכם ניסה הצוות לשדל אותה להיכנס למקלט. "היה לנו ברור שאם היא חוזרת הביתה, היא נרצחת. אבל אבא שלה הבטיחה לה שהוא ישמור עליה, והיא האמינה לו והחליטה לחזור הביתה". כעבור חודשיים, היא נרצחה בידי בן משפחה.
כעת, חדרי המרכז בראשון לציון עומדים, מבהיקים מניקיון, ממתינים לנשים שיגיעו. בשעות הבוקר יצאה משם אישה לאחר שהות של ימים אחדים, ובינתיים, המודעות הציבורית עדיין לא גבוהה מספיק ונשים רבות לא יודעות שהאפשרות להגיע למרכז פתוחה בפניהן.
לנשות הצוות במרכזים השונים חשוב להעביר מסר - אלימות במשפחה אינה נחלתן של נשים מסוימות. יש בהן צעירות מאוד ומבוגרות מאוד, נשים עם או בלי ילדים. הן לא משתייכות בהכרח למגזר מסוים או לשכבה סוציו-אקונומית מסוימת. יש בהן מורות, מעצבות אופנה, עובדות סוציאליות ורופאות. יש גם גברים ונשים להט"בים או טרנסג'נדרים. "זה מחלחל לכל השכבות של החברה שלנו", אמרה ממן, "והן מגיעות אלינו כי אנחנו שירות אנונימי. אישה יכולה להגיע אלינו בלי שנדע אפילו את שמה הפרטי".
לפנייה למרכזי אלומה, חייגו: 2909*
פורסם לראשונה: 00:00, 13.07.25
