שחר היה נרגש לקראת הראיון. "אתה העיתונאי?" הרים את ראשו מעל המקרן שפירק בעזרת מברגה חשמלית.
כן, עניתי.
"איזה כיף! אני אספר על עצמי ועל העבודה שלי. קוראים לי שחר חן וכשנולדתי לא הגיע לי חמצן למוח. בהתחלה חשבו שאני מת. בגלל זה אני עושה דברים לאט-לאט".
הוא בן 55, עובד במחלקת הפירוק במפעל "אקולוגיה לקהילה מוגנת", העוסק במִחזור פסולת חשמלית ואלקטרונית. הפגיעה ניכרת בדיבורו ובתפקודו, אך הוא שופע שמחת חיים ובעל חוש הומור ועולם פנימי עשיר. "אני פה 12 שנה, זה לא הולך ברגל. עובד חמישה ימים בשבוע, מתשע עד שלוש. חבל רק שביום שישי לא עובדים".
"אין יום שהוא לא אומר לי כמה הוא אוהב את העבודה", מעיר בני בן-בסט, אחד המנהלים.
שחר: "אמא שלי אמרה לי, 'תגור כאן וזהו'".
כמו רבים מעובדי המפעל, הוא מתגורר בדיור לבעלי צרכים מיוחדים בכרמיאל. "אני פשוט מרוצה. גם מהאנשים וגם מהדיור. יש לנו שם פעילויות כמו זומבה ואני מנגן באורגן".
מה אתה הכי אוהב לנגן?
"הסימפוניה התשיעית של בטהובן".
כשהוא מסביר על עבודתו, עיניו נוצצות. "זה המעבד. הוא הלב של המחשב. זה הלב של המקרן, וזה לוח אם. לפעמים אני מצליח לפרק חמישה מחשבים בחמש דקות. יש לי טריק: אני צד את הברגים עם מגנט".
מה עושים עם המעבד שאתה מפרק מהמחשב?
"תשאל את דודו".
דודו לוין, מנכ"ל המפעל: "את המעבדים ולוחות האם אנחנו מייצאים למפעלי זיקוק בחו"ל, שבהם ממצים את המתכות האצילות כמו זהב, כסף, פלדיום ונחושת".
בן-בסט: "שחר, אתה אלוף".
לוין: "צלחת את הריאיון הראשון שלך".
מספיק ביקור של כמה שעות במפעל כדי לקבל פרופורציות. כמעט כולם פה, מראשון המנהלים ועד אחרון העובדים, מתמודדים עם מציאות חיים שנראית למשקיף מהצד בלתי אפשרית, אבל דבר לא מרמז על כך במתחם הנאה והמטופח שבכניסה לפארק התעשייה משגב.
דני קוגן, למשל, מייסד החברה, הוא אב לנער אוטיסט בן 19 שמעולם לא הגה את המילה "אבא". לוין הוא אבא לשני ילדים על הרצף האוטיסטי. בן-בסט, מנהל העמותה שאחראית על ההיבטים החברתיים והחינוכיים של קבוצת "אקולוגיה לישראל", שכל ב-7 באוקטובר את בנו יותם ז"ל, קצין ביחידה מובחרת.
ומעל הכול, כ-80 גברים ונשים עם צרכים מיוחדים שמועסקים בשכר מלא, כל אחד לפי יכולתו וכישוריו. אם זה בפירוק מכשירים ישנים, בחידוש (או בשם המקצועי - "מיחדוש") מחשבים וציוד נלווה שיימכרו במחיר מוזל, בתמיכה לוגיסטית ואפילו בתפקידי ניהול והדרכה.
"למצוא משמעות במקום לשבת במרפסת"
אחד מהם הוא מיכאל מדר, בן 52. עד לפני שמונה שנים היה אדם בריא, קבלן עבודות צבע ושחיין חובב. "ואז התחלתי להרגיש שמשהו מסנוור בעיניים ושהן יבשות כל הזמן. יום אחד הלכתי לשחק כדורגל עם חברים. עמדתי בשער ופתאום הפסקתי לראות את הכדור. כל כדור שהם בעטו נכנס פנימה".
אחרי סדרת בדיקות, רופא העיניים הטיל את הפצצה: מיכאל אובחן עם רטיניטיס פיגמנטוזה ("ראיית צינור"), מחלה ניוונית שמובילה לעיוורון. מאז, מצבו הידרדר בהדרגה. "ההחמרה המשמעותית הייתה לפני כשלוש שנים. תוך שבועיים הגעתי למצב של עיוורון כמעט מוחלט. היום, כשאני קם בבוקר והחרכים של התריס פתוחים, אני יכול להבחין בפסים לבנים, אבל חוץ מזה אני לא רואה כלום".
למרות זאת, מיכאל אופטימי וחייו מלאים. הוא חי בזוגיות עם אישה שהכיר עוד לפני שהתעוור. "לקראת הסוף אמרתי לה: 'מאמי, אם זה כבד לך, אני אבין אם תעזבי אותי".
מה היא אמרה?
"היא איתי, עדיין, כבר חמש שנים. תומכת ועוזרת 24/7".
ברקע מנקרת התקווה שיום אחד ישוב לראות. "יש מחקרים מתקדמים למציאת תרופה. זה לא יחזיר לי את הראייה לגמרי, אבל גם זה משהו. יש לי אמונה מאוד חזקה בבורא עולם".
גם העבודה במפעל עוזרת למלא את עולמו. "דודו המנכ"ל היה חונך שלי בקבוצת הליכה של עמותת 'אתגרים' והביא אותי לכאן. אני מפרק מסכים, מקלדות, ראוטרים, עכברים. עכשיו פותחים מרכז מבקרים ורוצים שאדריך שם. זה נותן לי כוח".
כשהחל לעבוד במפעל, כבר היה עיוור. "אין לי מושג איך האנשים כאן נראים. ביום הראשון עליתי להסעה ושחר התיישב לידי. הוא אמר לי: 'מה שלומך?' חשבתי שאני מדבר עם ילד. היום אני כבר מכיר את הבדיחות שלו, יודע מה מפריע לו ומה הוא אוהב. יש פה מישהי מכפר בגליל, בכל פעם שאני זורק לה מילה בערבית או מתחיל לרקוד לה ריקודי בטן, היא נקרעת מצחוק. אז הנה, שימחתי מישהי. זה עושה לי טוב.
"זה לא רק לפרק ולחתוך חוטים עם קאטר. זה למצוא משמעות במקום לשבת כל היום במרפסת. להיות במסגרת חמה. יש לנו עובדת סוציאלית, חן, שהיא אבא ואמא של כולם. אז אני מנסה לעשות חיל במפעל ולהגשים חלומות".
מה למשל?
"ללכת לבתי ספר, לדבר עם ילדים, לחזק את המודעות למחזור. להגיע למצב שכמו שאנשים אוספים בקבוקי פלסטיק, הם לא יזרקו מקלדת ועכבר לפח אלא יעבירו למחזור. וחוץ מזה, אני חולם לעשות את צליחת הכנרת ומקווה למצוא ספונסר".
10 צפייה בגלריה
"אנחנו הדוגמה שאפשר לנהל עסק חברתי וגם להצליח עסקית". מימין: בני בן-בסט, דודו לוין, דני קוגן ורונן יואלי
(צילום: נחום סגל)
כשמדברים על מחזור, חושבים על הרבה דברים. פסולת אלקטרונית היא לא אחד מהם. "אקולוגיה ישראל" שמה לה למטרה לשנות את זה. "יש לנו שלוש חברות-בנות", מסביר רונן יואלי, מנכ"ל הקבוצה: "'אקולוגיה לקהילה מוגנת', שדודו הוא המנכ"ל שלה, 'טכנולוגיות', שעוסקת במכירת ציוד ממוחדש, ושותפות של 50 אחוז ב'אקומיוניטי', שמתמקדת בפיתוחים טכנולוגיים. גוף נוסף זו העמותה שבני מנהל, 'מתלות לחירות'. וכולם פועלים תחת מטרייה אחת שהבעלים שלה הוא דני קוגן".
"אנחנו הדוגמה לכך שאפשר לנהל עסק חברתי בהובלת אנשים עם מוגבלויות וגם להצליח עסקית", אומר קוגן. את "אקולוגיה לקהילה מוגנת" הקים אחרי שבנו אובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך. "הבנתי שיהונתן בא אליי כדי שאוכל להשפיע על החברה בישראל, כי אנשים עם מוגבלות הם מושלמים. המגבלה שלהם היא שאין להם אגו, והצורך המיוחד שלהם זה להיות חלק מאיתנו".
איך הגעת דווקא למחזור פסולת אלקטרונית?
"זה תחום אינסופי כי כל העולם סביבנו זה מוצרים אלקטרוניים וחשמליים. ודווקא לאנשים עם מוגבלויות יש פה יתרון, אם זה בפירוק, שדורש מוטוריקה עדינה, ואם זה בחידוש מחשבים, שדורש קוגניציה".
10 צפייה בגלריה
דני קוגן, מייסד ובעלים "אקולוגיה ישראל", עם בנו האוטיסט יהונתן. "הבנתי שיהונתן בא אליי כדי שאוכל להשפיע על החברה בישראל"
(צילום: אלבום משפחתי)
לפני שיצא לדרך, קוגן למד לעומק את תחום התעסוקה המוגנת, שפועל תחת פיקוח משרד הרווחה. "הגעתי למפעלים מוגנים, וראיתי אנשים יושבים וסופרים דיבלים או מכינים קרטונים. שאלתי, 'אתם מתפרנסים מזה?' אמרו לי, כן. 'כמה אתם מרוויחים?' אמרו, '150 שקל'. שאלתי, '150 שקל ביום?' אמרו לי: 'לא. בחודש'. הרגשתי שזה לא ראוי.
"החלטנו שב'אקולוגיה לקהילה מוגנת' כולם יהיו איתנו ביחסי עובד-מעביד מהיום הראשון, יקבלו שכר הוגן ואת כל הזכויות הסוציאליות, וגם יוכלו להתקדם".
לצאת מהבועה המוגנת
גם בנו הבכור של דודו לוין אינו מדבר. "אבל לפני כשנה הטמיעו בבית הספר שלו שיטה מתקדמת להבעה באמצעות הקלדה, ובגיל 20 הבן שלנו נולד מחדש. פתאום הוא יכול לבטא את עצמו, ואתה מבין שזה ילד גאון, עם רצונות ודעות משלו.
"בזמן המחאה נגד המהפכה המשפטית, הוא התחיל לסחוב אותי בכל מוצאי שבת להפגנה בכרמיאל. יום אחד הוא כותב לי: 'אני רוצה לנאום בהפגנה'. התייעצתי עם אחת ממובילות המחאה פה באזור, והיא אמרה: 'אין בעיה. הוא יכתוב את הנאום ואני אקריא אותו כשהוא עומד לידי'. וכך, הבן שלי עמד מול 2,000 איש והיא הקריאה את הנאום שלו".
בנו של לוין נולד מחדש בגיל 20. סרן יותם בן-בסט, מפקד צוות ביחידה הרב-ממדית, היה בן 24 כשנפל בקרב הגבורה בקיבוץ רעים. "בכל פעם שדודו מספר את הסיפור הזה, אני מלא התרגשות והשערות שלי סומרות", אומר אביו, בני. "למרות הכאב העצום, אני לומד לשמוח בשמחתם של אחרים. מרגש אותי לשמוע את דודו מספר על בנו. מרגש אותי לראות את החברים של יותם מתפתחים, לומדים, מתחתנים".
הוא החל לעבוד בקבוצה כמה חודשים לפני האסון. "אחד הדברים שנותנים לי כוח זה להגיע לפה בבוקר ולפגוש את העובדים המדהימים. כל אחד מהם עולם ומלואו".
הם מכירים את הסיפור של יותם?
"בטח. הם מתעניינים, שואלים שאלות, אפילו פעילים בקבוצת הפייסבוק לזכרו".
10 צפייה בגלריה
"להגיע לפה בבוקר ולפגוש את העובדים המדהימים, נותן לי כוח להמשיך". משפחת בן-בסט עם יותם ז"ל (משמאל)
אחת ממטרות המפעל היא להעניק לעובדים כישורים שיאפשרו להם לצאת מהבועה המוגנת ולעבור לעולם ההייטק והתעשיות הביטחוניות. אנחנו פוגשים שניים מהם, עובדים של אקולוגיה ישראל בהשמת חוץ.
שרית לייבוביץ', 39, עבדה פה 11 שנה, ולפני כשנתיים החלה לעבוד ב"אלביט". כששואלים אותה מה היא עושה שם, שרית עונה: "אסור לי לדבר על זה. זה מסווג. אני יכולה להגיד שזה נותן לי סיפוק אדיר להיות חלק מזערי ממה שקורה שם ולתרום לביטחון המדינה".
יורם אלוני, בן 52, בן קיבוץ בית זרע שמתגורר בהוסטל בכרמיאל, החל לעבוד כאן ב-2015. "עברתי את כל המחלקות: מיון, פירוק, אפילו נהגתי על מלגזה. לפני שמונה שנים התחלתי לעבוד במפעל 'סייקלון' של 'אלביט מערכות', שמספק רכיבים לתעשיית המטוסים. בכל פעם שאני בא לפה לבקר את החבר'ה, מקבלים אותי בהמון אהבה".
בזמן שאנחנו משוחחים, טופח לי מישהו על הגב. "מה יקרה אם תשמע את אותו קול מאחורה? זה יבלבל אותך?"
"זה אח שלי, בועז", אומר יורם.
בועז אלוני, בן 57, הוא מאושיות המפעל ובעל מקצוע מיומן. "נוטים לחשוב שאנחנו תאומים ואני אומר - אין לי בעיה, בתנאי שאני אהיה בגילו".
כבר 13 שנה הוא עובד כאן, התחיל במחלקת פירוק ועד מהרה עבר למעבדת המחשבים. בעמדתו תלויה תעודת סיום קורס אחזקת רשתות תקשורת. כשהגענו, היה שקוע בחידוש מחשב ישן. "תפקידי לדאוג שהלקוח יהיה מרוצה", אומר בועז, שסובל מאכילה כפייתית ומתגורר אף הוא בהוסטל.
אור רייף, בת 29, נמצאת כאן שש שנים ומתגוררת בהוסטל "בית הפרחים" בכרמיאל. "יש לי מדריכה חבל על הזמן, סימה, ויש לי את כל החברים בדירה. אנחנו יותר כמו אחים. יש לי גם חבר, אלירן. אני אוהבת אותו". לצווארה תליון של מפת ארץ ישראל. "האחים שלי בהוסטל קנו לי ליום הולדת. מאחור יש הקדשה: 'לאור באהבה'".
הקורונה והמלחמה סיפקו למפעל לא מעט עבודה. "פתאום אנשים צריכים עוד מחשב לעבודה מהבית, לפגישות זום, ללימודים מרחוק", מסביר בועז. "בקורונה הייתי צוחק על החבר'ה שלי שהיו בחל"ת: 'אתם יושבים בבית ואני, עם הצרכים המיוחדים, קורע את התחת'. הפכנו להיות עובדים חיוניים. ואז התחילה המלחמה הארורה ומשרד החינוך פנה אלינו לרכוש מחשבים ללימודים מרחוק. ושוב, הייתה לנו הרבה עבודה".
בועז שמח בחלקו. "העבודה היא גם התחביב שלי", הוא מסכם. "יש לי בשביל מה לקום בבוקר".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.07.25
