"ראיתי שהם נלחמים תקופה ארוכה, הרגשתי שגם אני רוצה להיות חלק", מספרת שלומית בת ה-48, אחות בפלוגה הכירורגית של חטיבה 401, על ההחלטה האמיצה שלה לצאת להילחם במילואים: "יש לי את כל הכלים, למה לא לתת?"
שלומית היא תושבת רחלים שבשומרון, ועובדת כאחות בבית החולים מאיר. עם פרוץ המלחמה לפני כשנתיים, בעלה ש' (השם המלא שמור במערכת) ושניים מחמשת בניה, י' בן ה-28 ומ' בן ה-24, הוקפצו מיד למילואים: ש' כחפ"ק סגן מפקדת חטיבת הצנחנים, ושני הבנים כשריונרים: י' לחטיבה 460 ומ' לחטיבה 7.
"מיד עם הדיווחים בחדשות, י' שהיה בטיול יצא להכין תיק למילואים. ברגע שהגיע הביתה קיבל צו 8. מ' היה בטיול אחרי צבא בנפאל - הוא שומר שבת, אבל ראה את החברים סביבו מתקפלים ושמע מהם שיש מלחמה בארץ. הם לא ידעו איך יגיעו לארץ, אבל הבינו שצריך אותם פה. בסוף חזרו בטיסת חילוץ דרך דובאי, עם מאות חבר'ה צעירים".
שבוע לאחר מכן, גויס למלחמה גם ש' בעלה. מאז, הוא השלים כ-600 ימי מילואים, והילדים צברו כעשרה חודשי שירות על מדים. "הם יודעים שזו המשימה שלנו - ואם צריך, אנחנו שם. לפי זה חונכו וגדלו. למרות שהפסידו שנה מהלימודים שלהם, הם עדיין במלוא המרץ", סיפרה האם הגאה.
"שאלתי את עצמי, 'למה אני לא שם?'"
אלא שחודש וחצי לתוך הלחימה בעזה התרחש אירוע קשה, שסלל את דרכה לשירות: "י' היה בהתקלות עם מחבלים בצפון הרצועה, בתמרון מאוד סבוך. 13 לוחמים, כמחצית מהכוח, נפצעו וסמ"ר נועם יוסף אבו ז"ל נהרג. הוא היה יום ולילה עם בני י', לחמו זה לצד זה.
"אחרי התקרית הקשה דיברתי עם י' ושאלתי איך אוכל לעזור. הייתה לי תחושה של 'למה אני לא שם? למה שלא אתן ואעזור כשיש צורך?' אם הייתה לי האפשרות, הייתי מצטרפת באותו הרגע ללחימה".
"הלכתי לצו ראשון עם כל המשתמע מכך - שרשרת חיול, טירונות עם בנות 18 שמפקדות עלייך, להיות בחדר עם נשים זרות. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. ובסוף אני פה וזו המטרה שלי - לתת יד ולעזור במה שאני יכולה"
לשלומית, שמעולם לא שירתה בצבא, היה ברור שתעשה מה שצריך כדי להצטרף לסייע למאמץ המלחמתי. כבוגרת שירות לאומי, בדצמבר 2024 בחרה שלומית להתגייס במסלול ייחודי לנשים שלא שירתו בעברן, ורכשו מקצוע שאותו יוכלו למלא גם בתפקיד צבאי.
"הלכתי לצו ראשון עם כל המשתמע מכך - שרשרת חיול, טירונות עם בנות 18 שמפקדות עלייך, להיות בחדר עם נשים זרות. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. ובסוף אני פה וזו המטרה שלי - לתת יד ולעזור במה שאני יכולה", סיפרה.
האישה שבטנק - תנצח
לפני כשלושה חודשים, שלומית שובצה לפלוגה הכירורגית של חטיבה 401. מלבד העובדה שתמלא שירות משמעותי בכוח הרפואה ביחידה, היא ממשיכה בגאווה את דרכם של שני בניה השריונרים המשרתים גם הם בחיל: "אני מבסוטית. אנחנו מאוד אוהבים את השריון, גאה בבנים שלי ובחיל. הטנק כל כך עוצמתי, מי שבטנק מתאהב בו. כולם פה עובדים מאוד קשה, אבל אוהבים את העבודה שלהם".
על הפלוגה שבה היא משרתת, הוסיפה: "יש פה צוות נהדר שנבחר בפינצטה, רואים את המקצועיות ואת הרגישות שלהם".
בתפקידה, שלומית מוצבת בהאמר פינוי שמורכב מצוות של רופא, אחות, חובש ומנהל אירוע. מלבדה, יש עוד שתי נשים בלבד בפלוגה - סגנית מפקד הפלוגה ואחות נוספת: "יצא לנו לתת מענה לחטיבה כשספגה פגיעות. נתנו טיפולים מצילי חיים לפצועים ופינינו להמשך טיפול בבית חולים, רובם מקרים דחופים.
"אני ניגשת אליהם גם מהמקום האימהי הדואג, שואלת אם צריכים להתקשר למישהו, אם רוצים עוד משהו. מרגישה שכל אחד מהם הוא הילד שלי. שאני צריכה לגונן עליו, לטפל בו ולעזור לו שיצליח להשתקם".
שלומית מוסיפה בכאב כי "לצערי, היו גם מקרים עם אבידות של החטיבה, גיבורים. יצא לנו ללוות חללים. זה רגע שבו אני יודעת להניח את היד על הראש שלו, וללוות אותו עד שהוא עובר הלאה לקבורה בשטח הארץ".
כעת, כששלומית מגויסת למילואים, היא עושה שבוע על מדי צה"ל ושבוע במדי אחות בבית החולים מאיר: "הילדים והמשפחה מאוד גאים, לא מפתיע אותם שאני פה. סביבי החיילים שעובדים קשה, אבל עם חיוך. רואים את המורל שלהם, מה שצריך - הם שם. אני עושה את המקסימום שאני יכולה, וזה המעט שאני יכולה לתת למלחמה".
לפחות בשבוע הקרוב, היא מוצבת עם הפלוגה בפאתי ג'באליה שבצפון רצועת עזה, מוכנים לכל קריאה. בלי מקלחת, עם שירותים כימיים, כשהמיגונית הסמוכה הפכה לחדר שינה. למרות התנאים המאתגרים, היא שמחה על הזכות לקחת חלק: "אני לא יכולה להתלונן, אסור לי. אני רואה את החיילים שעובדים פה, שנותנים מעצמם - ושמחה להיות פה. זו זכות שהיא חובה, להיות פה להגן ולהילחם".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.07.25
