חודשים ארוכים לאחר התקיפה המינית האלימה שחווה, השלכותיה עוד ניכרו בכל איבר בגופו של דניאל גיל. "לא הייתי מסוגל להגיע לאינטימיות עם בן הזוג שלי", הוא משחזר, "כל הזמן חשבתי: איך לא הצלחתי להדוף את התוקף? איך זה קרה לי? התחושה היא שהגבריות נשללה ממך".
שלוש שנים חלפו מאז, אבל גיל, כיום בן 22, עדיין זוכר היטב: את האדם שחנק אותו וגרר אותו לתא השירותים במועדון שאליו יצא לחגוג, את המאבק עם התוקף, את הנגיעות. "פחדתי", הוא אומר. "זה אירוע שמוציא ממך את התמימות. מיניות אמורה להיות משהו קסום, שנעשה מתוך בחירה, ופתאום מישהו לוקח ממך את הבחירה הזאת".
התקיפה עצמה היא רק שלב ראשון במסע של התמודדות. "לספר על מה שקרה לי לאחרים - זה כמו לצאת מהארון בפעם השנייה", הוא אומר. למרות זאת, גיל החליט שלא לשתוק ולא להסתיר.
מכיוון שהיה חייל בשירות סדיר באותה התקופה, הוא סיפר על האירוע למפקדת שלו וביקש הפניה לסיוע נפשי. רק כעבור ארבעה חודשים זכה לפגוש קב"נית. זו הציעה לו הקלות שונות בשירות הצבאי, אך גיל רצה בסך הכול אוזן קשבת וטיפול - אלא שכאלה לא היו בנמצא.
בסופו של דבר הוא שילם על טיפול נפשי באופן פרטי, מכיסו. אף אחד מבין אנשי המקצוע שפגש - בצבא ובאופן פרטי - לא הפנה אותו למענים נוספים. הסיבה היא שמענים כאלה כמעט שאינם קיימים.
מחסום השתיקה
היעדר המענים אינו ייחודי לחוויה הפרטית של גיל. מחקר רחב היקף שנקרא "הבנת אלימות מינית נגד גברים וקידום מענים בתחום זה", ונערך בידי פרופ' עטרת גבירץ מידן, ראש המעבדה לחקר מיניות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, בשיתוף "הלובי למלחמה באלימות מינית" ובתמיכת מכון "חרוב", בקרב קרוב ל-600 גברים שעברו פגיעה מינית, מציג תמונה מטרידה בכל הנוגע למענים המוצעים לגברים שנפגעו. מעט מדי כתובות לפנות אליהן, ויותר מכך: מעט מדי מודעות והנגשה.
כך למשל, לפי המחקר, רק 7% מהגברים שנפגעו פנו לקו סיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית, וחלקם כלל לא ידעו שהאפשרות הזאת קיימת. רק 8% מהגברים השתתפו בקבוצת תמיכה המיועדת לנפגעי תקיפה מינית. 85% מבין המשיבים הסכימו: המודעות הציבורית לסוגיית הפגיעה המינית בקרב גברים נמוכה מדי.
"בישראל אין מדיניות לגבי גברים שנפגעו מינית", אומרת יעל שרר, מנכ"לית הלובי. "אין הכרה, אין מענים. אולי פה ושם יש מענה נקודתי (בשנים האחרונות הוקם בירושלים "אורשינא", מרכז טיפולי לנערים נפגעי תקיפה מינית - ש"ק), אבל אין מענים ברמה הארצית, ואין תוכנית ארצית".
המחסור במענים נובע משנים של התעלמות והכחשת האמת העגומה: גם גברים עלולים להיפגע מינית. באשר לילדים, כבר שנים ידוע על סמך מחקרים מהעולם שילדים וילדות נמצאים בסכנה זהה לפגיעה מינית, עד גיל 12 לפחות.
דניאל גיל: "לא הייתי מסוגל להגיע לאינטימיות עם בן הזוג שלי. כל הזמן חשבתי: איך לא הצלחתי להדוף את התוקף? איך זה קרה לי? התחושה היא שהגבריות נשללה ממך"
פגיעות בקרב גברים מבוגרים יותר מדוברות פחות. גיל סבור שהסיבה לכך היא מחסום השתיקה והבושה. "לנשים היה המי-טו שלהן", הוא אומר, ומספר על חבר שהעז לשתף אותו בהטרדה מפורשת שחווה מצד מפקדו בצבא רק משום ששמע על הפגיעה של גיל. "הוא סיפר לי את זה כי עברנו משהו במשותף, אבל הוא בחיים לא יספר את זה סתם כך", הוא אומר. "קשה מאוד לשתף. גברים לא יודו שהם מוטרדים".
מחסום השתיקה והערפל היה זה שהוביל את שרר וגבירץ מידן לפתוח במחקר מלכתחילה. "כמעט שאין מחקרים על גברים שנפגעו מינית, זה פשוט לא קיים", אומרת גבירץ מידן, "חסר מידע ולכן אנחנו לא יודעים איך לעזור להם - למשל, מה קורה לחיים הזוגיים והמיניים שלהם אחרי טראומות כאלה".
התגובות בתחילת הדרך היו ספקניות, משום שרבים סברו שגברים שנפגעו לא יסכימו להודות בכך ולהשיב על השאלון. "אמרו לנו: לא תקבלו מענה מ-500 גברים", אומרת שרר, "הסבירו לי שאנשים שעברו פגיעה מינית לא רוצים לדבר על זה, שזה טאבו".
שרר לא מסתירה את האירוניה שבדבר: היא עצמה הייתה מהראשונות שפרצו את מחסום השתיקה והבושה סביב פגיעה מינית. ואומנם, בסופו של דבר מילאו את השאלון קרוב ל-600 גברים שהעידו על עצמם שעברו פגיעה מינית כלשהי. "אנשים רוצים לדבר", אומרת שרר, "אדם צועק את שחסר לו, ומגיע הרגע שאי-אפשר לשתוק יותר. רצינו לשמוע מאנשים - מה יעזור לך? כדי שמשהו ישתנה צריך לדבר עליו".
נדרש מענה ראוי
השיעור הנמוך עד כאב של גברים שפנו לעזרה לאחר הפגיעה המינית קשור בכך ש"התוכניות הממשלתיות למי שנפגעו פונות בדרך כלל לנשים", אומרת שרר. "כשאני מעירה על כך למשרדי הממשלה, אומרים לי 'אבל נשים הן רוב הנפגעות'. האמת היא שאני מתחילה לפקפק בתפיסה הזאת, כי יש כזה תת-דיווח, שאי-אפשר לומר את זה בביטחון. ואפילו אם נחקור ונגלה שרוב הנפגעות הן נשים - אז מה? גברים לא צריכים לקבל כלום?".
זה לא שאין פה ושם ניסיון לפנות לגברים, אבל שרר סבורה שזה פשוט לא מספיק. "זה נעשה כלאחר יד, ואז אף גבר לא נרשם והמסקנה היא 'סימן שלא צריך מענה'. לא - סימן שזה לא המענה הנכון", היא אומרת.
יעל שרר, מנכ"לית הלובי: "אני מתחילה לפקפק בתפיסה הזאת שנשים הן רוב הנפגעות - כי יש כזה תת-דיווח בקרב גברים, שאי-אפשר לומר את זה בביטחון. אפילו אם נחקור ונגלה שרוב הנפגעות הן נשים - אז מה? גברים לא צריכים לקבל כלום?"
שרר וגבירץ-מידן מספרות גם על הרמות גבה לאורך הדרך. "יש מתח מובנה, כאילו שאם התחלנו לדבר על פגיעות מיניות של גברים זה אומר שסיימנו לדבר על נשים", אומרת גבירץ-מידן, "כאילו יש תחרות סמויה".
"קיבלתי נזיפות מאחיותיי בקהילה הפמיניסטית, שאמרו: 'יעל, למה את נותנת יד למחקר שבודק צרכים של גברים, בזמן שנשים מחכות חודשים ושנים לטיפול?'", מוסיפה שרר. "יש תפיסה כאילו מבט על הגברים גוזל משהו מנשים. נכון ש(מבחינת מענים לנפגעות תקיפה מינית - ש"ק) המצב בארץ מזעזע, אבל אנחנו חייבות להבין שסולידריות לא חייבת להיות רק בין נשים. אנחנו כבר יודעות שפגיעה מינית בין ילדים וילדות זהה עד גיל 12 - כך שברור שצריך לתת טיפול גם לילדים, וגם לגברים שהם הופכים להיות.
"כל הגברים האלה, שהשיבו למחקר וסיפרו על היעדר המענים, היו פעם ילדים. איזה מענה הם מקבלים? התשובה היא שהם לא מקבלים, כי לא שואלים אותם ולא מציעים להם. רק אתמול פנתה אליי עובדת סוציאלית מצפון הארץ, בבקשה שאעזור לה למצוא מענה טיפולי לגבר שעבר פגיעה מינית וחייב לקבל עזרה. אין לי איך לעזור לה - כי מענה כזה פשוט לא קיים באזור המגורים שלו".
קו הסיוע של איגוד מרכזי הסיוע - גברים: 1203, נשים: 1202
פורסם לראשונה: 00:00, 05.08.25
