דייטים בשדות הנגב
ליאורה ועופר צרפתי, מהיישוב עומר
כשהחשכה יורדת על שדות הנגב, הדייט של הזמרת ליאורה (56) ובעלה עופר צרפתי (58) מתחיל. במקום מסעדה או סרט, הם עולים על רכב השטח, מצוידים בפנסים ומכשיר קשר, ויוצאים למשמרת שמירה לילית. במשך חמש שעות הם מסיירים בין מטעי השקדים וגידולי השדות החקלאיים, מתנדבים בארגון "השומר החדש", ומגינים על יבולם של שכניהם, חקלאי הדרום, מפני "טרור חקלאי".
"זה רווח כפול להתנדב בזוג", אומר עופר. "אחד, יש לך זמן איכות. שתיים, יש לך סיפוק - שני דברים שאדם צריך בחיים. המשמרת היא ארבע שעות, אבל אנחנו תמיד מקדימים, אז יוצא לנו חמש. הסיפוק הוא מהעשייה, מהאבק שאתה מריח בדרך, ואתה נהנה מכל רגב ורגב מתוך ציונות".
ליאורה, שבוודאי מוכרת לכם כמי שייצגה את ישראל באירוויזיון 1995 עם השיר "אמן", מקפידה להשאיר גם זמן פנוי בלו"ז ההופעות שלה להתנדבות הקבועה. "אני הנהגת, ועופר הוא החמוש", היא מתארת. "ברוך השם, לא נאלצנו להשתמש בנשק, אבל אנחנו מראים נוכחות, וזה עובד. אם מישהו חשוד מופיע, הוא מסתלק.
"רק השבוע שמרנו על מטע שקדים. אחרי שמנערים אותם לרשתות, הם צריכים להתייבש כשבועיים, וזה הזמן שהכי קל לבוא ולגנוב אותם", היא מתארת את המציאות בשטח. "כחקלאים חובבים, אנחנו יודעים כמה עבודה זה לגדל ולקטוף שקדים וכמה כסף זה עולה, וזה נוגע לליבנו".
עבור עופר, השמירה המשותפת היא גם אמירה חברתית נגד האדישות. "יש נטייה להשתבללות, כל אחד לעצמו. אבל המפגעים והגנבים נשארים מאוחדים ומשתמשים בכוח הקבוצתי", הוא מסביר. "ברגע שהם רואים שאנחנו גם מאוחדים ועומדים כקבוצה יחד עם החקלאים - כל הסיפור מקבל תפנית, והעבריינים חושבים פעמיים לפני שהם מאיימים על חקלאים בפרוטקשן או יוצאים למסעות גניבה ליליים".
"אנחנו רוצים לקחת חלק פעיל בתקופה הזאת", אומרים ליאורה ועופר, "להתגייס לצבא ולהתחיל לשרת במילואים אנחנו לא יכולים, כי עברנו את הגיל. אז אנחנו עושים דברים שגורמים לנו להרגיש טוב, וגם משאירים חותם אצל הילדים שלנו"
ההתנדבות הזו היא חלק מתפיסת עולם משותפת של זוגיות שנייה ויציבה, והחיבור לאדמה הוא לב הקשר שלהם. "הסיפור שלנו הוא שאנחנו אנשים אוהבי ארץ ישראל, אוהבי אדמה, ציוניים בדם", משתפת ליאורה.
בוקר אחד, לפני מספר שנים, היא התעוררה משנתה ואמרה לעופר, שעוד שפשף את עיניו אחרי שנת לילה ארוכה - "אני רוצה אדמה בארץ ישראל על שמי". והוא, מצדו, מיד הצטרף לחזון המרגש של זוגתו.
כיום הם מטפחים יחד בוסתן בן שלושה דונם ביבניאל - מרחק של כמה שעות נסיעה מביתם שבעומר - שם הם מארחים, מטיילים ומלמדים את נכדיהם "שהתפוזים לא גדלים בסופר", כפי שהם מסבירים.
"אנחנו מרגישים שבתקופה הזאת אנחנו רוצים לקחת חלק פעיל", הם אומרים, "להתגייס לצבא ולהתחיל לשרת במילואים אנחנו לא יכולים, כי עברנו את הגיל. אז אנחנו עושים דברים שגורמים לנו להרגיש טוב, וגם משאירים חותם אצל הילדים שלנו".
הזוגיות שהפכה להתנדבות משותפת
יאיר ומירי לסקוביץ', מושב רגבה
בכל יום חמישי בבוקר, בין 9:00 ל-13:00, הופך הלובי הסואן של חדרי הניתוח במרכז הרפואי לגליל בנהריה לממלכה הקטנה של יאיר (79) ומירי (78) לסקוביץ'.
הזוג ממושב רגבה, מתנדבי עמותת "י.ע.ל", הם הפנים המרגיעות עבור משפחות דואגות הממתינות ליקיריהן שבחדר הניתוח. "זה בהחלט תפקיד אמהי, לגמרי", אומרת מירי. "המטרה היא להרגיע את האנשים, לתת להם תחושה שהכול בשליטה, שאנחנו מוכנים תמיד לעזור להם. הליווי מסתיים תמיד במילים טובות ובהרבה הערכה שאנחנו מקבלים".
4 צפייה בגלריה
יאיר ומירי לסקוביץ'. "ההתנדבות נותנת לנו נושא ועיסוק משותף"
(צילום: רוני אלברט, המרכז הרפואי לגליל)
הקשר שלהם עם בית החולים החל לפני יותר מעשור. "הכול התחיל מהרצאה על סוכרת", נזכר יאיר. "בסופה, המנהל ביקש מתנדבים למחקר, ומכאן התחיל הקשר שלנו. עסקנו במחקר עד הקורונה".
כשהמחקר הופסק, הם ביקשו להמשיך להתנדב ועברו למחלקת אבטחת איכות, ומשם לתפקידם הנוכחי בחדרי הניתוח, שם הם מסייעים לנתב מטופלים, ועוסקים בהכנת ערכות של חלוקים וכובעים לצוות ולחולים. אך עבורם, תפקידם המרכזי והחשוב ביותר הוא הגשר בין חדר הניתוח למשפחות המתוחות שבחוץ.
מירי: "אנחנו שייכים לדור ההיסטוריה. לנו אמרו: 'תסתדרו'. יש בעיות? תתקנו. ההתנדבות המשותפת הזאת נותנת לנו גם נושא ועיסוק משותף"
"בזמן שבני המשפחה ממתינים מחוץ לחדר הניתוחים, הם מאוד מתוחים", מסביר יאיר. "כך למשל עם סיום הניתוח אני יוצר קשר עם המשפחה, מבקש את שם המנותח, נכנס פנימה לחדר ההתאוששות - לי מותר להיכנס - רואה שהוא בהכרה ומרגיש טוב, ויוצא למסור להם דיווח ולהרגיע אותם.
"כבר שמענו שהיו מקרים שהסלימו ואפילו הגיעו לעימותים אלימים בין בני המשפחה לצוותים הרפואיים, ודרך התיווך שלנו אנחנו משתדלים למנוע את המצבים האלו", הוא מוסיף. "עד כדי כך שיש פעמים שאני מבקש רשות מהאחיות שאמא תוכל לראות את הבן שלה מרחוק, רק כדי שהיא תוכל להירגע ולחוש בשליטה".
ה"ביחד" הזה של יאיר ומירי לא נולד במסדרונות בית החולים. הם נשואים כבר 57 שנים. "אנחנו שייכים לדור ההיסטוריה", אומרת מירי ופורצת בצחוק. "לנו אמרו: 'תסתדרו'. יש בעיות? תתקנו. ההתנדבות המשותפת הזאת נותנת לנו גם נושא ועיסוק משותף".
יאיר: "די מהר אחרי שהתחתנו הגענו שנינו למסקנה ש'אין ניסים בחוץ', ולכל אורך הדרך עשינו הכול ביחד; בנינו יחד את הבית, גידלנו ילדים, אנחנו עוזרים בטיפול בששת הנכדים ביחד. הגדולה בזוגיות באה לידי ביטוי בזה שאתה יודע מתי להתפשר ולוותר - ברגע שאתה מוותר, הכול מסתדר".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.08.25
