אתי פרייברגר מקיבוץ אדמית, במקור מקריית-שמונה, אם לשישה ילדים. שהרזאד ברגות סוידאן מערב אל-עראמשה, במקור מעכו. אם לארבעה ילדים. השתיים הפכו לחברות לפני שנים רבות, מאז שאתי הדריכה את הילדים של שהרזאד באדמית. הן טסו יחד למשלחת מנהיגות צעירה מטעם מועצת מטה אשר, ושם נולד הרעיון - הקמת קבוצה משותפת לנשות הקיבוץ והכפר הבדואי.
הרעיון הפך לפרויקט "מגלגלות". מפגשי נשים שמגלגלות יחד עלי גפן בכפר וסושי בקיבוץ ותוך כדי מדברות על חלומות, משברים ותקוות. במהלך הדרך נולדה גם יוזמה חדשה, "מובילות שינוי", מתוך הבנה שצריך להמשיך לטפח את יחסי השכנות גם בדור הבא, בין הנערות של שני היישובים.
אתי ושהרזאד הדביקו בהתלהבות נשים נוספות. השביל שמחבר בין הכפר והקיבוץ מוביל לחיבור ושינוי.
"צמיחה ושגשוג עוברים דרך השקעה באנשים"
המיזם זכה לתמיכה של "צפונה" ו"הביתה", בשיתוף משרד החינוך ופדרציות יהודיות ברחבי העולם. "הביתה" היא קרן פילנתרופית שנועדה להבטיח את חזרתם של תושבי הצפון והעוטף הביתה, ומעודדת יוזמות חינוכיות.
מייסד הקרן הוא יזהר ערמוני והמנכ"לית היא סיגל מורן, שמספרת: "הדרך לצמיחה ולשגשוג של יישובי הצפון והעוטף, עוברת דרך השקעה באנשים. היוזמות שעולות מהתושבים בשטח מעוררות השראה, והיוזמה של אתי ושהרזאד מדגישה כי לכולנו, יהודים וערבים, גורל אחד ועתיד משותף".
אתי: "אנחנו רוצות להיות דגל ליישובים שרוצים חיים משותפים אבל חוששים. אין ממה לחשוש, זו חובה שלנו לחיות במשותף"
אתי פרייברגר: "גדלתי בקריית-שמונה, הגעתי לאדמית כחיילת בודדה והתאהבתי במקום. עשיתי מבחני קבלה לבני הזוג לפי מי שהסכים לגור איתי על ראש ההר. היום אני נשואה עם שישה ילדים. אני ושהרזאד חברות, זה כבר לא עניין של בדואית ויהודייה. יש פה שתי נשים שרוצות חיים משותפים טובים למשפחה ולקהילה. זה שאנחנו גרות על אותו הר זו עובדה, אז למה לא לעשות את זה בדרך הכי טובה, בטוחה ונעימה?
"כשהיינו במסע המנהיגות לפולין, החלטנו על חיבור בין הנשים בקיבוץ ובכפר. הלכנו על קבוצת בישול, כי אוכל מחבר בין אנשים. לפני 20 שנה חיינו בירושלים וכבר היינו על ארגזים כדי לחזור לאדמית, ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה. ברגע שהיא הסתיימה הגענו לאדמית, ואנחנו כאן עד היום.
"במלחמה הזו עברנו בין כמה מקומות. ידעתי שהפינוי יהיה ארוך, תיכננתי כבר את ליל הסדר מחוץ לבית. עברנו לכפר מסריק, שם הקמנו קהילה שהלכה והתרחבה, קבלות שבת בזום, חגים עם אורחים מכל רחבי הארץ. כל הזמן חשבנו איך מייצרים חיבורים בין אנשי הקיבוץ והכפר. משם עברנו לגשר הזיו. היה לי חשוב לחבר את הקהילה כל הזמן. בחגים, בשבתות, באירועים.
"הקרבה לערב אל עראמשה היא לא רק פיזית אלא גם רגשית. פתחנו את קבוצת "מגלגלות" - בהתחלה רצינו לגלגל חלומות, אחר כך גילגלנו גם חלומות וגם אוכל. הן היו מגלגלות עלי גפן, אנחנו סושי, והיינו נפגשות בין היישובים. כשאחת מהחברות שלנו בקיבוץ נפטרה, כל הנשים מהכפר הגיעו. זה מראה על החיבור".
האירוע באוטובוס שהפך מדמעות למיזם חדש
אתי מספרת על מה קרה אחרי שחזרה עם המשפחה לאדמית, ואיך נולד ממנו רעיון לקירוב לבבות בין הדור הצעיר של שני היישובים: "בינואר 2025, עוד לפני שהמדינה אמרה לנו, חזרנו לאדמית.
"ביום הראשון לאחר החזרה, הבת שלי, שהייתה בכיתה ט', נסעה לחדר כושר בנהריה וחזרה באוטובוס. חיכיתי לה בשער הקיבוץ ובמקום לראות אותה שמחה, קיבלתי אותה עם דמעות. היא שיתפה אותי מה היה שם. שלושה נערים מהכפר הציקו לה, הפחידו אותה, צעקו עליה והנהג לא עצר אותם. הרגשתי נורא, כי רציתי כל כך לחזור לאדמית, ואז הבת שלי אמרה לי: 'למה היינו בכלל צריכים לחזור לפה?!' זה כאב לי, כי חששתי מהמלחמה ובסוף הדמעות של הבת שלי הגיעו בגלל אלו שאנחנו חיים איתם יחד.
שהארזד: "הבנות של ערב אל-עראמשה ושל אדמית חולקות את אותו שביל הביתה, וצריכות לחלוק גם ערכים, חוויות ודרך חיים"
"הטלפון הראשון שלי אחרי המקרה היה לשהרזאד. אחרי השיחה החלטתי לכתוב על המקרה בקבוצת ה'מגלגלות'. תוך שעות כל הנשים חייגו אליי, כולל האמהות של הנערים שביקשו לבוא ולהתנצל. הנשים היו נחרצות מאוד, הן אמרו שלא יאפשרו דבר כזה. הן העבירו את המסר לראש הכפר, שהבטיח שהמקרה יטופל תוך שעות.
"למחרת התלוננתי על הנהג ופניתי למועצה האזורית. הרגשתי שאסור להשאיר את המקרה הזה רק ברמת השיח והבהלה, אלא להפוך אותו לדגל של אחדות, שותפות ודו-קיום. בשלב הזה הקמנו את המיזם 'מובילות שינוי', שהוא למעשה הדור הצעיר של 'מגלגלות'.
"הפעילויות הראשונות הן ציורים על מיגוניות והקלטה של שיר בשתי השפות באולפן. כל החשיבה שלנו היא בשני קולות, בשתי שפות, אבל בדרך אחת. בהמשך גם נעשה מפגש עם האמהות. יש הרבה מפגשים בין אנשי אדמית לאנשי עראמשה, אבל לא בין הנערים והנערות. החלטתי לעשות את זה. מרגע שהיוזמה שלי התקבלה, קיבלתי שיתוף פעולה מלא מהמועצה. אני בקשר קבוע עם דואה, מנהלת המתנ"ס באדמית, ועם שהרזאד שמובילה את הפרויקט".
מה החלום?
"חשבתי על זה הרבה. אני רוצה לתת לכל אחד מהקיבוץ ומהכפר את סל הכלים לחיות כמו שצריך. נתחיל ממפגשי נערות לחיזוק הביטחון והשותפות, אבל כבר חושבים קדימה על מרכז נשים ופיתוח מנהיגות ומיזמים משותפים.
"יש פה אמירה ברורה בתקופה שחסרה לנו תקווה. אנחנו רוצות להקים שביל בין הכפר לקיבוץ וזה יהיה שביל של תקווה, דו-קיום, שותפות. העשייה המשותפת כאן על ההר צריכה להדהד בכל הארץ - בשותפות בין ערבים ליהודים. אנחנו רוצות להיות דגל לאותם יישובים שרוצים חיים משותפים, אבל קצת חוששים. לא רק שאין ממה לחשוש, זאת החובה שלנו לחיות במשותף".
"הבחירה בשותפות כדרך חיים"
"אני באה ממקום של דו-קיום. גדלתי בעיר מעורבת, חייתי בארצות-הברית כמה שנים ואני מכירה בחשיבות של החיים המשותפים", אומרת שהרזאד. "כשחזרנו לארץ, החלטנו לרשום את הילדים לבית הספר 'מעיינות' ולגן הילדים במושב בצת. רציתי שהילדים שלי יקבלו חינוך משולב.
"הקשר שלי ושל אתי החל לפני 17 שנים, כשאתי הייתה המדריכה של הילדים שלי בחינוך הבלתי פורמלי באדמית. הבת שלי תאלא, ועומר הבן של אתי, בני 19, היו יחד באותה הכיתה. מאלאק הבת שלי ויעל הבת של אתי, היו ביסודי באותה כיתה בכברי, ועכשיו הן באותה שכבה. היום, 17 שנים אחרי, הבת שלי ראנד מדריכה באדמית את הילדים של אתי. זו סגירת מעגל מדהימה.
"תמיד חייתי ביחד עם היהודים, וזה היה נראה לי כמו חובה במציאות שלנו. לי לא משנה אם החברה שלי יהודייה או ערבייה, עשינו את השמחות ואת החגים ביחד, היינו עצובים ביחד. אין לנו מקום אחר ללכת אליו, אנחנו באותו גורל, אנחנו באותה ספינה, ובמקרה שלנו על אותה פסגת הר. הבנות של ערב אל-עראמשה ושל אדמית חולקות את אותו שביל הביתה, ולכן החלטנו שהן צריכות לחלוק דברים נוספים - ערכים, חוויות ודרך חיים.
"כולנו אימהות, כולנו דואגות, כולנו רוצות לגדל בשלום את הילדים שלנו. החלטנו שהילדים צריכים לדעת למה אחת הולכת עם כיסוי ראש אחד, והאחרת עם כיסוי ראש אחר. למה האחת צמה ביום כיפור ואחת ברמאדן. אני אוהבת לחבר נשים בין כל המגזרים. אנחנו יכולות לעשות שינוי ולהשפיע. כשהיינו יחד בפולין, כערבייה שגדלה בעכו והתחנכה בבית ספר נוצרי, הבנתי את עוצמת ההיסטוריה היהודית. משם הבנתי עד כמה חשוב שכל צד יבין את ההיסטוריה, את הדת, את האמונה של כל קבוצה".
איך היה החיבור בתקופת המלחמה?
"היינו ברגבה, בנהריה ובעכו. הבת שלי, שהייתה בכיתה י"ב, החליטה להתפנות יחד עם החברים שלה מאדמית ונסעה איתם לטבריה. כשהקיבוץ עבר לכפר מסריק, היא חזרה לעכו וכל הזמן נסעה אליהם. המלחמה הייתה מורכבת, היה לי קשה להיות רחוקה מהבת שלי, אבל הבנתי כמה חשוב לא להפריד אותה מהחברים שלה. אני חושבת שזו הדוגמה הכי טובה לעוצמת הקשר בין הנערים באדמית וערב אל-עראמשה.
"במלחמה היה אתגר גדול לשמור על הקשר, וזה הראה שהקשר הוא אמיתי ונכון. העובדה שמשפחות מהכפר התפנו יחד עם משפחות מאדמית, מראה טוב יותר מכל על שותפות הגורל - אך גם על הבחירה בשותפות בדרך החיים.
"כשאתי התקשרה אליי ביום שחזרנו להר, אחרי המקרה החמור עם הבת שלה, חשתי תחושות נוראיות. הרגשתי שאנחנו, עשרות נשים, מנסות לבנות יחד חיים משותפים ושני נערים באים והורסים את כל זה. הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה. הטלפון הראשון שלי היה לראש הכפר, העברתי לו את ההודעה שאתי שלחה ב'מגלגלות'. אמרתי לו שהטיפול לא יספיק וצריכים לעשות מעשה, שייתן תשובה נחרצת שתראה את ההפך הגמור.
"המהלך הזה מראה לילדות שלנו שאנחנו לא מוותרות גם באירועים לא נעימים. כולם צריכים להכיר את הטוב ולדעת שכאן על ההר, בחיים המשותפים שלנו, האור גובר על החושך.
"אנחנו לא מפסיקות לחשוב איך לחזק את הקשר בין הנערות בכפר ובקיבוץ, על הפעילויות המשותפות. החלום שלנו הוא שצעירי הדור הבא יהיו חברים בדיוק כמונו. זה חייב לקרות כדי שהחיים על ההר הזה ימשיכו להיות טובים. כל מי שרוצה להיכנס לקיבוץ אדמית צריך להרגיש בבית, ולהפך. ההדדיות בין שתי האוכלוסיות היא הדבר הכי חשוב כאן. הבנות צריכות לראות אחת את השנייה על האוטובוס, או במרפאה, ולא לפחד - אלא להתחבק".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.25
