קרוב לשנתיים שמשפחות משרתי המילואים נלחמות לא רק בחזית אלא גם בעורף.
בכל פעם כשאבא או אמא נקראים בצו 8 ועולים על מדים, ההורה השני מתייצב למלחמה על הבית ונדרש להפגין חוסן מנטלי מול הילדים שנשארים עם הרבה צרכים ושלל שאלות. גם בחופש הגדול, כשהילדים מחוץ למסגרות וצמאים לצבור חוויות ביחד עם הוריהם, המשפחות נשארות מפוצלות - והנטל רק גדל, פיזית ומנטלית.
מוריה סילברמן מהיישוב שלומית במועצה האזורית אשכול, היא אם לארבעה ילדים: נריה (6 וחצי), הללי (4 וחצי), לביא (שנתיים וחצי) וישי (חצי שנה). בעלה, אריאל, היה במילואים מתחילת המלחמה כ-500 ימים.
כיצד מוצאים לילדים מסגרות בקיץ? "חיים מהיום למחר", היא אומרת, "כל יום מחפשים פתרון נקודתי ליום שאחרי. אנחנו נעזרים הרבה במשפחה ובקהילה. הגדולים היו בקייטנות של הגנים דרך הרשות, ואז במסגרת בקהילה. לביא היה במעון וישי היה אצל מטפלת פרטית. ההוצאות הן משמעותיות. אגיש בקשה להחזרים עבור חלק מהן".
עם הצד הלוגיסטי מוריה יודעת להסתדר. "גם בשנה שעברה נשארתי לבדי עם הילדים בחופשת הקיץ, אז אני כבר מנוסה", היא מסבירה.
לדבריה, האתגרים הכי משמעותיים הם הגעגוע של הילדים לאבא וההתמודדות עם חוסר הוודאות. "בכל פעם שהוא יוצא מהדלת, הילדים שואלים לאן הוא הלך ומתי יחזור", מספרת מוריה, "אני נשארת עם כל השאלות שלהם, מסבירה שאבא הולך למילואים לשמור עלינו, שיש להם אבא גיבור שעדיין צריכים אותו, והחיילים שלו מחכים לו. לפעמים הם מקבלים את ההסברים ולפעמים לא".
מוריה סילברמן: "בכל פעם שאריאל יוצא מהדלת, הילדים שואלים לאן הוא הלך ומתי יחזור. אני מסבירה שאבא הולך למילואים לשמור עלינו, שיש להם אבא גיבור שעדיין צריכים אותו, והחיילים שלו מחכים לו. לפעמים הם מקבלים את ההסברים ולפעמים לא"
בספטמבר צפוי נריה לעלות לכיתה א'. הוא מקווה שאבא יצליח להגיע ללוות אותו, אבל זה לא בטוח. "הסבב הנוכחי צפוי להסתיים באמצע אוגוסט, אבל אז העבודה כבר תצפה שהוא יחזור לשגרה מלאה אחרי שנעדר במשך חודשים", מסבירה מוריה.
על נושא השוויון בנטל אומרת מוריה: "יש בי חלק שגאה בכך שאנחנו כמשפחה לוקחים חלק בתהליך היסטורי, אבל מצד שני הייתי רוצה שכל אחד יתרום משהו. זו המדינה של כולנו. אם לא נהיה יחד וניתן כתף אחד לשני, אנחנו נקרוס ואז אתם תקרסו".
"שואלים למה אבא לא יכול לצאת מהמילואים"
אירה שייר משלומי, אם לשלושה - ליאון (11), אנאבל (8) וטומי (שנתיים) נשואה לסלבה, שמשרת במילואים ברצף מאז 7 באוקטובר, מלבד חודש התרעננות. אחרי שפונו במהלך המלחמה מביתם בצפון לדירה ששכרו בדימונה, החליטה המשפחה לשוב לשלומי לקראת תחילת שנת הלימודים.
"אנחנו מתרגלים שוב למה שהיה עבורנו פעם בית, לסביבה, לחברים, למקום עצמו", היא אומרת, "זו התאקלמות שתיקח זמן. אנאבל, למשל, הייתה רק שבועיים בכיתה א' לפני שעזבנו לדימונה. היא כבר לא זוכרת את מי שהכירה בבית הספר או את המורה".
את ההתאקלמות היא תצטרך לעבור בלי סלבה, שעדיין במילואים. "רוב הזמן אני לבד עם הילדים, סביבם כל היום", היא מספרת, "כשסלבה היה בבית היינו מטיילים כולנו יחד, טסים לחופשות. זה חסר לנו בתור משפחה.
"הילדים שואלים למה אנחנו לא טסים ולמה אבא לא יכול לצאת מהמילואים, אבל הם גם מבינים שהמלחמה עדיין לא הסתיימה. אני אמשיך לתמוך בו מהבית ולעשות מה שצריך כדי שהוא ימשיך במשימה שלו כמה שיידרש".
אירה שייר: "רוב הזמן אני לבד עם הילדים, סביבם כל היום. כשסלבה היה בבית היינו מטיילים כולנו יחד, טסים לחופשות. זה חסר לנו בתור משפחה. הילדים שואלים למה אנחנו לא טסים ולמה אבא לא יכול לצאת מהמילואים"
"למה אבא הולך ואחרים לא הולכים?"
אורית טבשי מיני מתל-אביב היא אם לארבעה - יהונתן (12), נועם (10), אריאל (8) ורונה (6). בעלה, סהר, משרת במילואים למעלה מ-350 ימים.
"בחופש הגדול אין לנו חוויות משפחתיות", היא מספרת, "עידכנו את הילדים שלא ניסע לטייל כי אבא במילואים. זה תסכול שפוגש אותם. הם מרגישים שזה ככה רק אצלם, כי אין בסביבה שלהם עוד ילדים שאבא שלהם מגויס ברצף לתקופה כל כך ארוכה.
"עבורי, להחזיק עבודה עם הג'נגול של החופש הגדול זה מאוד מורכב. אני רגילה שיש איתי מישהו באירוע הזה, ועכשיו הכול עליי. אין לי פרטנר. יש משפחה וחברים, אבל זה לא מחליף את אבא. אני צריכה להחזיק גם את התפעול של הבית וגם את החוסן הנפשי של כולנו".
לדבריה, "גם המחיר הכלכלי מאוד גבוה. אין לי ברירה. אין לי אפשרות להישאר איתם בבית כל הזמן, והרי אין לי עם מי לחלוק את זה. לפעמים אני עובדת בלילה מאוחר או מאוד מוקדם בבוקר כדי להצליח להיות פנויה עבורם בין לבין".
לצד אלה, אורית מתמודדת גם עם הדאגה לבעלה. "אני מתמודדת לבד גם עם חרדות לשלומו בזמן שהוא במילואים", היא מסבירה, "אני משתדלת מאוד להרחיק את זה מהילדים, לשמור עליהם שלא ייפגעו עוד יותר, לא נותנת להם להבין מה שאני מבינה".
אורית טבשי מיני: "בחופש הגדול אין לנו חוויות משפחתיות. עידכנו את הילדים שלא ניסע לטייל כי אבא במילואים. זה תסכול שפוגש אותם. הם מרגישים שזה ככה רק אצלם, כי אין בסביבה שלהם עוד ילדים שאבא שלהם מגויס ברצף לתקופה כל כך ארוכה"
אורית, אחת ממייסדות פורום נשות המילואימניקים, סיפרה כי "הקהילה היא עוגן עבורי בתקופה המאתגרת הזו. אנחנו תומכות אחת בשנייה ומובילות מהלכים לשינויים הכרחיים עבור משפחות המילואימניקים. העשייה הזו נותנת לי המון כוח להמשיך הלאה".
בין היתר, היא פועלת לקדם חוק גיוס שוויוני. "אריאל מתמודד הרבה עם השאלה 'למה אבא הולך ואחרים לא הולכים'. אני עונה לו שאנחנו צריכים להיות גאים באבא, שהוא שומר עלינו, אבל הוא צודק: אנשים נוספים צריכים להיכנס תחת האלונקה הזו, אחרת היא לא תחזיק מעמד.
"כשסהר במילואים כל הבית משתנה. זה מוציא אותנו מאיזון. הילדים לא רואים אבא שבדרך כלל מעורב בכל דבר בחיים שלהם. כמה שאהיה חזקה בעורף, בסוף גם סהר עצמו לא יוכל לשאת את זה. המדינה הזו חשובה לכולנו. כולם צריכים לקחת עליה אחריות, וחלק מזה הוא לשרת בצבא. זה לא יכול ליפול כל הזמן על אותם אנשים".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.08.25
