בלונים בשלל צבעים נתלו בחזית, מכונת ברד הפיקה כוסות משקה צונן ומוזיקה צוהלת התנגנה ברקע, אבל דבר לא יכול היה לעצור את הדמעות. הן נצצו בעיניה של הגננת בלהה ארן (65), שפרשה לגימלאות אחרי 40 שנות עבודה, וגם בעיני בוגרי "גן קידס" שלה, לדורותיהם, שלא יוכלו להפקיד את ילדיהם בידיה המסורות.
"אל תהיי עצובה", רכן חייל חסון אל הגננת הדומעת. "זה בסדר, מותר להיות עצובים", היא השיבה לו בחיוך. "אבל תמיד אמרת לנו שכל סוף הוא גם התחלה", הזכיר לה החייל. "נכון", היא התעשתה, "תגיד, הדמעות קילקלו לי את האיפור?" וכדי להקליל מעט את העצב וההתרגשות ציטטו שניהם את יהונתן גפן, "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור".
4 צפייה בגלריה
הכול נשאר במשפחה. מימין: הבת עדי וינשטיין, האחות טלי סרדס ובלהה ארן. יושבת: אמא לילי שייביץ
(צילום: יובל חן)
"החינוך הוא עתיד המדינה"
במקרה של "גן קידס", פינת חמד בשכונת נווה ים שבמערב ראשון-לציון, זה הרבה יותר מלא נעים. מפני שבלהה ארן היא לא רק גננת עם נשמה - היא בת של גננת, כלתה של גננת, אחות של גננת ואמא של גננת, והשושלת המרשימה הזאת מגיעה עכשיו לסיומה. "נולדתי לתוך המקצוע הזה", היא מודה באשמה, "ואף פעם לא חשבתי על מקצוע אחר. במשפחה שלנו חינוך הוא ערך עליון, עתיד המדינה".
ובעלך, דני, הוא גנן?
"לא, אבל הוא השף של הגן, חלק בלתי נפרד מהנוף. במשך 28 שנה, מדי יום ביומו, הוא הגיע לגן בשש וחצי בבוקר, נכנס למטבח, בישל, הכין את הארוחות, דאג לצדדים התפעוליים ואחר כך עלה לקומת הגלריה. יש לו סוכנות לכוח אדם, הוא שולח צעירות ישראליות למשרות או-פר מעבר לים".
דני גם אירגן את מסיבת הסיום, ואיתר בכל רחבי הארץ את בוגרי הגן הראשונים, כבני 30, ואף פנה אליי במייל על תקן יחצ"ן. "בימינו", כתב, "כשכותבים כל כך הרבה דברים שליליים על גנים ועל מטפלות, חשבתי שאולי כדאי לך לכתוב על בלהה והגן המופלא שלה. אשמח שתבואי למסיבת הפרידה. יהיה קצת שמח, קצת עצוב".
"דני!" הוא נקרא לדגל, "אנחנו כבר מתגעגעים לקוסקוס שלך ולפנקייקים של יום שישי!"
האוחזת ברמקול היא אינגה שלו (51), תושבת ראשל"צ, ששני ילדיה שיר ואיתמר גדלו בידיים של בלהה ודני. "עכשיו הם בטיול באירופה, שיר אחרי צבא ואיתמר לפני גיוס, אז באתי במקומם. זה בוקר של תודה, הוקרה והצדעה למפעל חיים".
"אדם נולד לעולם לעשות טוב, ואם זה הטוב שעשיתי - אז זכיתי", מצטנעת בלהה ולוקחת אותי לטיול בין ענפי אילן היוחסין המשפחתי שהוקדש לחינוך דור העתיד. "הכול התחיל באמא שלי".
אמה, לילי שייביץ (87), מהנהנת בגאווה. "אמא עלתה מאוקראינה עם תעודת מיילדת, ועם השנים עשתה הסבה לחינוך", מספרת בלהה. "כשנולדתי, היא רצתה לתת לי את כל-כולה והייתה איתי בבית עד גיל שלוש. אולי זו הסיבה שהייתי ילדה כל כך מפונקת.
"כשהשתעממתי לבד בבית אמא לקחה עוד שני תינוקות, באותם ימים עוד לא קראו לזה משפחתון, ואחרי שנכנסתי למסגרת היא פתחה מקום משלה, 'גן לילי' בבת-ים. פעם לא חיפשו שמות 'סופיסטיקייטד', קראו לגן בשמה של הגננת".
"50 שנה הייתי גננת", מספרת ראש השושלת, "וכל בוקר קמתי בשמחה לעוד יום של כיף. ילדים זה אושר גדול". לצידה יושב חיים, בעלה (93) שאחרי פרישתו מניהול תחנת דלק השתבץ בגן ככוח עזר ממונע.
"הוא הסיע ילדים לגן של אמא", מספרת בלהה, "ולפני 20 שנה, כש'גן לילי' נסגר, אבא עבר לדור הבא. בשבע בבוקר היה מתייצב בגן של אחותי, ובצהריים היה מגיע לגן שלי. מאז שאבא הפסיק לנהוג, דני עשה לו מנהג - פעם בשבוע, ביום שלישי, הוא מביא את אבא שלי לכאן והוא יושב עם הילדים בגינה".
"גן לילי" היה ביתה השני של בלהה, שהתחילה לעבוד בו לפני 40 שנה, במקביל ללימודיה בסמינר לוינסקי. "אני זוכרת שאמא אהבה לשיר את 'הבובה ימימה', שעד היום אהוב עליי". אחרי הסמינר עברה לעבוד בגני חובה ונישאה לדני, שהביא איתו נדוניה של שתי גננות. "אמא שלו, טובה ארן, שכבר הרבה שנים זכרה לברכה, הפעילה גן בקריית ביאליק עוד לפני קום המדינה".
איך?
"חמותי הגיעה מרוסיה לקיבוץ אילות, ועבדה בו כגננית חקלאית. כשעברה לכפר ביאליק, ראש העיר קרא לה 'גננת' ומינה אותה לתפקיד הזה. ככה, ללא הכשרה, היא עברה מגננית של צמחים לגננת של ילדים. בתה הבכורה, עדנה (70), עבדה כגננת בניו-יורק. נכנסתי למשפחה של גננות".
בעלה ניהל בבת-ים את "דני בוק", חנות ספרי לימוד משומשים, עד שהחיים לקחו אותם למיאמי, פלורידה. "היה לנו גרין קארד, וכדי לקבל אזרחות נדרשנו להוכיח את הרצינות שלנו, אז עברנו לשם עם שתי הבנות הגדולות, שהיו אז קטנות. באתי לגן היהודי עם תעודת הוראה ותואר אקדמי, אבל היה חסר לי איזה קורס ביהדות ולכן הוכרתי כגננת לדוברי אנגלית, אפילו לא כגננת לדוברי עברית".
כשחזרו ארצה, אחרי שנתיים, המוניטין של הגננת לילי סייע לבלהה ודני בהקמת "גן קידס". לדבריה, "בעלי הלך למכרז עירוני שהפך גנים ציבוריים לפרטיים, וזכינו. הגן הראשון שלנו היה בשכונת נאות השקמה. בחרנו בשם הזה מפני שהבאתי אליו את תוכנית הלימודים שפיתחתי בגולה, בשילוב מילים באנגלית".
"יש ליהי וליהיא"
היא ראתה מול עיניה את השינויים בשמות הילדים עם השנים. "יש אופנות וגלים. לפני 30 שנה היו לי הרבה שלומית, מלכה, זהבה, לאה, חגית, והבנים נקראו על שם גיבורים מהתנ"ך. לפני 20 שנה התחיל הגל של שמות חד-מיניים, כמו רוני. במחזור מסוים היו לי שבעה ילדים עם השם עומר, בנים ובנות כאחד. קראתי להם עומר ח' ועומר ל', עם האות הראשונה של שם המשפחה.
"אחר כך הגיעו יסמין, משי, רומי, לירי ונווה, וכיום הגננת חייבת להקפיד על האיות המדויק. יש ליהי וליהיא, נועם ונעם, עלמה ועלמא".
גם המוזיקה שינתה פניה. חלפו-עברו ימי "בובה אני ושמי ימי-מה-מה", מפני שאפילו בני שלוש רוצים היפ הופ וראפ. "אצלנו מתחילים את היום עם עלמה זוהר ועם שירים של עידית סולקין ואריאלה סביר. וכמובן שאין יום הולדת בלי 'אין חגיגה בלי עוגה' שלך", אומרת בלהה ומעניקה ח"ח למורה לריתמוזיקה, שרונה מרכוס, שמנגישה לעוללים בחיתולים גרסאות עבריות ללהיטי העולם.
רק תזונה בריאה
עוד ועוד הורים של בוגרים נוהרים לגן ונעצרים מול השלט שבכניסה: התפריט. מדי יום ביומו דני הדפיס את התפריט והציג אותו לראווה. לדוגמה, סלט ביצים וסלט ירקות לארוחת בוקר, ולצהריים חומוס, טחינה, עוף, קציצות וקינוח. "ההורים יודעים שאנחנו מקפידים על תזונה בריאה. ממתקים - רק בימי הולדת. והקינוח הוא פרי", מעיד השף.
בלהה: "פעם היו הורים מעורבים. היום זו לא מעורבות, אלא התערבות. בעבר, כשנתקלתי בבעיה מול הורה מסוים, יכולתי לפנות למפקח והמערכת הייתה מגבה אותי. היום, יש הורים ששומרים בסלולרי שלהם את מספר הטלפון של האחראית בעירייה או של המפקחת במשרד החינוך, והפתיל מאוד קצר"
"איזה מזל שרוב הבוגרים שלי הגיעו עם הוריהם", מציינת בלהה. "קשה לי לזהות את הילד בן הארבע מלפני 40 שנה, ההורים שלו יותר קלים לזיהוי. הם רק התבגרו, כמו כולם. יש לי כאן אבא שלמד אצל אמא שלי, והבן שלו למד אצלי השנה".
מיכל גבע הגיעה ממודיעין ומספרת: "גרנו בראשון-לציון לפני 30 שנה וברק שלנו היה במחזור הראשון ב'גן קידס', הגן הכי מושלם שיש. ברק היה אמור להגיע למסיבה, אבל הוא גר בחיפה והתינוק שלו נרדם. הוא ממש הצטער".
גם יניב תחיה (27, נשוי) למד במחזור הראשון של בלהה ואמו, גלית, שופעת מחמאות ושבחים. "היחס הכי אישי, השפה הכי יפה, החוגים הכי איכותיים. בתי, עמית טופר, עבדה כאן כסייעת ומאוחר יותר כגננת. גם שני הנכדים שלי למדו כאן. הנכדה הקטנה כבר לא תזכה בחינוך שלהם. עצוב. חבל".
מטפלות מתעללות הפכו, בשנים האחרונות, למכת מדינה.
"לדעתי, אף אדם לא קם בבוקר בהחלטה 'היום ארביץ לילדים', זו תוצאה של לחץ", טוען דני, "והלחץ נוצר ממחסור בכוח אדם. יש הורים שמחפשים גן זול, שבו גננת אחת אחראית על 30 ילדים עד שהיא מאבדת את זה. אנשים רוצים לשלם מעט ולקבל הרבה, וזה לא עובד".
"אצלנו יש שתי קבוצות, כל אחת בת 25 ילדים, ויש לנו תשעה אנשי צוות שעובדים ברוטציה", מספרת בלהה. "כשגננת אחת עומדת מול הרבה ילדים היא עלולה להגיע לקצה, מפני שילדים עלולים להביא אותך לקצה, ובמקרה כזה היא מעבירה את השרביט לאחרת וזזה לצד, הולכת לשתות מים ולשטוף את הפנים. אחרי שהיא תירגע, אסביר לה איך ראיתי את הסיטואציה ואיך אפשר להתמודד איתה אחרת".
גם האלימות בקרב הילדים גברה עם השנים?
"לא בהכרח. יש מכות, קללות ונשיכות, אבל אני לא מגדירה אותן כאלימות, אלא כשלב התפתחותי, מפני שבני השנתיים עדיין לא מסוגלים להביע במילים את כל מה שהם מרגישים. בנוסף, בגיל הזה קשה להם לחלוק צעצוע. כשהם רוצים משהו זה כאן ועכשיו. כשהשימוש בכוח הופך לתופעה יומיומית, אני פונה להורים ומנסה להבין ממה זה נובע. אולי יש בבית איזו סיטואציה שהילד לא מבין".
היה לה מקרה כזה, "ילד בן שנתיים שנהג לנשוך ילד אחד ספציפי. למרות שעקבתי אחריו בשבע עיניים, הוא איכשהו הצליח לחמוק ולנשוך. בשיחה עם הוריו גיליתי משהו שהפתיע אותי. שתי הסבתות ושני הסבים שלו נהגו לומר לו 'אני כל כך אוהב אותך, בא לי לאכול אותך מרוב אהבה', והנכד הפנים והסיק שלאהוב מישהו זה לתת לו ביס. למזלי, אמו של הילד הנשוך הייתה אמפתית כלפינו, מישהי אחרת הייתה אוכלת אותנו תרתי משמע".
זה, מתברר, השינוי המשמעותי ביותר שבלהה מאבחנת בתום ארבעה עשורים. "פעם היו הורים מעורבים. היום זו לא מעורבות, אלא התערבות, וזה הבדל של שמיים וארץ. בעבר, כשנתקלתי בבעיה מול הורה מסוים, יכולתי לפנות למפקח והמערכת הייתה מגבה אותי. היום, יש הורים ששומרים בסלולרי שלהם את מספר הטלפון של האחראית בעירייה או של המפקחת במשרד החינוך, והפתיל מאוד קצר. הם יכולים להטיח בי 'אם לא תעשי ככה וככה - אני אצלצל אליהם ואעשה לך שיימינג', וזה כדור שלג שעלול להתגלגל רחוק".
אחותה של בלהה, טליה סרדס (61), מאשרת את טענתה. "לפני שנה סגרתי את הגן שלי, שהיה לא רחוק מכאן, ועברתי ללמד כיתות א'-ב' בבית הספר 'איתמר'. שבועיים אחרי שהגעתי לבית הספר התחלתי לנשום, ירדה לי אבן מהלב ורק אז הבנתי כמה לחץ נפשי היה עליי. לחץ של ההורים".
דני: "לדעתי, אף אדם לא קם בבוקר בהחלטה 'היום ארביץ לילדים', זו תוצאה של לחץ. והלחץ נוצר ממחסור בכוח אדם. יש הורים שמחפשים גן זול, שבו גננת אחת אחראית על 30 ילדים עד שהיא מאבדת את זה. אנשים רוצים לשלם מעט ולקבל הרבה, וזה לא עובד"
לפני חמש שנים, בקורונה, הרגישה בלהה שהיא זקוקה לתגבורת ומצאה אותה בבית - אצל השנייה משלושת ילדיה, עדי וינשטיין (38), ש"למדה פסיכולוגיה ומדעי החברה, עשתה הסבה לחינוך ועבדה בגנים ציבוריים בקריית-אונו. אמרנו לה 'בואי, ובעתיד כל זה יהיה שלך'. השטח, המבנה, הגלריה וגם קומת המרתף הגדולה שבה הילדים ישנים בצהריים ויש בה ממ"ד.
"עדי באה, נהנתה מהעבודה והילדים אהבו אותה, אבל החלומות נגמרו במלחמה. בעלה במילואים ללא הפסקה, היא אמא לשלושה, הבנתי אותה כשהיא התפטרה. אז זהו, החלטנו לפרוש. וזה סוף השושלת".
בלהה כבר מתגעגעת לטקסי החגים ולאמא ואבא של שבת. ב-1 בספטמבר שיבוא עלינו לטובה ייפתח במקום, שנותר בבעלותם, גן חדש. "זוג צעיר, הם בטח יתקינו מצלמות און-ליין ושכלולים כאלה", אומר דני. "בהצלחה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.25
