כמה ילדים ובני נוער יושבים סביב שולחן ומשחקים חי-צומח-דומם. אחד מהם פונה אליי: "סליחה, יש לנו ויכוח, אנחנו צריכים שתשפוט: אפשר בצומח לכתוב 'פרח'?"
נראה לי שלא. זה צריך להיות צמח ספציפי: פרג, פיקוס, פלפל.
"אמרתי לכם!" מתלהב הנער.
אם תהיה חסרה לכם חיה באות ו', תקראו לי.
"דווקא יש לנו חיה ב-ו' - וולאבי".
11 צפייה בגלריה
אליענה מנדל-ברנר, מייסדת קרן קובי מנדל ואחותו של קובי ז"ל, עם חניכי ומדריכי המחנה
(צילומים: טל שחר)
זו שעת צהריים מוקדמת והחדר רועש והומה אדם. על הרצפה לוחות שחמט ודמקה ענקיים לצד משחקי קופסה של פעם, גם הם בגרסה מוגדלת. יש פה משהו כמו 30 ילדים, ואף אחד מהם לא שקוע במסך הטלפון.
לכאורה, אין ביניהם כלום מן המשותף: בנים חובשי כיפה וגלויי ראש, בנות בחצאית ובמכנסיים, תלמידי יסודי ונערים לפני צבא. אך עבותות של כאב ושל געגוע מחברות ביניהם. כל משתתפי מחנה הקיץ של קרן קובי מנדל, וגם חלק מהמדריכים, איבדו אבא, אמא, אח או אחות.
קובי מנדל ויוסף איש-רן, שלזכרם המחנה, היו בני 13 כשיצאו לטייל ליד יישוב מגוריהם תקוע שבגוש עציון ב-8 במאי 2001. משלא חזרו לבתיהם, החלו חיפושים אחריהם. למחרת נמצאו גופותיהם במערת חריטון, רגומות באבנים. רצח הנערים מתקוע זכור עד היום כאחד מפיגועי הטרור האכזריים ביותר של האינתיפאדה השנייה.
11 צפייה בגלריה
מימין: משפחת מנדל עם קובי ז"ל (בחולצה כחולה מימין). משמאל: יוסף איש-רן, חברו של קובי שנרצח עמו בפיגוע
(צילום: באדיבות המשפחה)
אבל המחנה הזה, שהתקיים בכפר הנוער של ויצ"ו בפתח-תקווה, אינו מיועד למשפחות נפגעות טרור או ליתומי המלחמה. כאן כולם חוו את מה שאפשר לכנות "שכול אזרחי": אבא שנפטר מדום לב, אמא שנאבקה בסרטן עד הרגע האחרון, אח שנהרג בתאונה. לא תשמעו מהם סיפורי גבורה הרואיים. ואם יש כאלה, הם התרחשו בין כותלי המחלקות האונקולוגיות ולא בתוככי עזה.
"האובדן שלהם הוא שקוף לחלוטין, בעיקר אחרי 7 באוקטובר", אומרת אליענה מנדל-ברנר, 34, אחותו הצעירה של קובי ומנכ"לית הקרן. "ביומיום אין מי שמבין אותם באמת. אולי הם מכירים ילד אחד או שניים שחוו אובדן. המחנה הזה מאפשר להם להיות עם ילדים אחרים שמבינים אותם, שעברו מה שהם עברו, שמרגישים כמוהם. זה אליענה מנדל-ברנר ומבלי שירחמו עליהם".
11 צפייה בגלריה
"המקום היחיד שמאפשר להם להיות עם ילדים אחרים שמבינים אותם". מחנה קרן קובי מנדל
(צילום: טל שחר)
זה כנראה גם המקום היחיד שבו הם יכולים לצחוק על המוות, ואפילו לערוך תחרויות של מי הכי מסכן. "בשנה שעברה עשינו בינינו דירוג: של מי האובדן הכי כואב", מספר עברי בן-מנחם, 18, גם הוא מהיישוב תקוע, שהשתתף כחניך במחנה במשך חמש שנים והפך השנה למדריך. "יש לי חבר שאחיו הגדול נהרג בטיול בתאילנד, ולקח שבוע להטיס את הגופה שלו לארץ. נראה לי שהוא ניצח".
אמו של עברי, הדס רחל בן-מנחם ז"ל, נפטרה מסרטן כשהיה בן 12. אחותו הקטנה, אילה בת תשע, הייתה בת פחות משלוש. "בשנה שעברה הבנות שהיו איתי בקבוצה אמרו: 'בואו נראה מי הכי מסכנה'. אני הייתי היחידה שאמא שלה נפטרה. אצל כולן היו אבא, אח או אחות".
"ואת ניצחת?" שואל אותה עברי.
"כן, אבל הייתי מעדיפה לנצח בדברים אחרים".
11 צפייה בגלריה
"עשינו בינינו דירוג: של מי האובדן הכי כואב". משפחת בן מנחם עם האם הדס רחל ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
זירה להומור שחור
עוד שניים מאחיהם משתתפים במחנה, המחולק לארבע קבוצות גיל: עילם בן ה-15 ואיתן בן ה-11. איתן חושף לנו טפח מהנעשה בקבוצת הווטסאפ הפנימית של ילדי המחנה, שמשמשת אף היא זירה להומור שחור. "מישהי כתבה: 'חברה שלי אמרה שאמא שלה משגעת אותה כי היא כל הזמן בוחרת לה בגדים'. אמרתי לה: 'מתוקה, אמא שלי נפטרה. יש לי חופש אופנתי מאז גיל 11'. או למשל: 'מתים להכיר אותך, אמבולנס נחמן, שירותי קבורה'".
בגלל גילה הפעוט בזמן מות אמה, אילה לא זוכרת ממנה הרבה. עילם, מטבע הדברים, זוכר הרבה יותר. "במוצאי שבת, ערב לפני שנפטרה, אמא שלי הייתה בחוץ על הערסל וביקשה ממני כרית", הוא מספר. "כשהבאתי לה, היא אמרה לי תודה. וזו הייתה המילה האחרונה שאמרה לי בחייה".
כל אחד מהם נוצר זיכרון אחרון. הוא יכול להיות נעים, הוא גם יכול להיות טראומטי. למשל, במקרה של בת-עמי גיגי בת ה-13 וחצי מירושלים, שאחיה רענן שמעון ז"ל נפטר מסרטן כשהיה בן 18.
בת-עמי הייתה אז בת שש, הקטנה מתוך תשעה אחים ואחיות. "ההורים שלנו עשו שבת פרידה ממנו בבית החולים כי כבר ידעו שזה הסוף. אני זוכרת שכל אח נכנס לחדר בתורו ואני האחרונה שנכנסתי. וממש פחדתי להתקרב אליו, כי הוא הוא היה צהוב ולא נראה כמו עצמו. ופחדתי לחבק אותו. אפילו לא הייתי מסוגלת לדבר איתו. אחר כך שרנו כולנו שירי שבת, וזו הפעם האחרונה שראיתי אותו".
11 צפייה בגלריה
"פחדתי להתקרב אליו, הוא לא נראה כמו עצמו". בת עמי גיגי עם אחיה רענן שמעון ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
השכול השקוף משתקף מסיפורה של בת-עמי. "בנות בכיתה שלי אומרות שמי שאיבד אבא או אח במלחמה, יותר קשה לו. אבל בסופו של דבר, אובדן זה אובדן. אני איבדתי את אח שלי ואני מתגעגעת אליו. כל מי שפה במחנה איבד מישהו. לפני כמה זמן חילקו בבית הספר עוגיות לכל הילדים שהאבות שלהם במילואים. ומה איתי? גם אח שלי היה לוחם. הוא נלחם במחלה".
זה פוגע בך?
"כבר לימדתי את עצמי לא להתרגש מזה ולא לשים לב לבנות שאומרות כאלה דברים", אומרת בת-עמי. "אבל יש ילדים שזה ממש פוגע בהם שמתייחסים אחרת ליתומים ולאחים שכולים מהמלחמה, כאילו רק להם כואב".
אליאנה מנדל-ברנר, אחותו של קובי מנדל ז"ל ומנכ"ל הקרן: "אחד הדברים הקשים בשכול זו הבדידות. במחנה, הילדים יכולים להניח לרגע בצד את התיק שהם סוחבים, או לסחוב אותו יחד"
לצד זה, הם צריכים להתמודד עם הסביבה שלא תמיד יודעת כיצד להתייחס לילד יתום. "יום אחד רבתי עם אחד החברים שלי", מספר עמית פוקס בן התשע מירושלים. "אחר כך מישהו בא אליי וסיפר: 'עמית, אתה לא מבין, הוא אמר משהו נורא על אבא שלך'. ואז, כשהחבר שרבתי איתו נכנס לכיתה, קפצתי עליו והרבצתי לו. אגרופים, בעיטות. המורה נכנסה וראתה אותנו הולכים מכות על הרצפה. שנינו היינו אחר כך בעונש".
עמית ואחיו הגדול בן (13) הם ילדיו של טל מנחם יעקב פוקס ז"ל, שנפטר לפני כשש שנים וחצי מדום לב במהלך נסיעת עבודה להולנד, והוא בן 37 בלבד. אחותם הקטנה, אריאל, הייתה אז בת כמה חודשים.
"הייתי אצל סבתא שלי, וכשחזרתי הביתה ראיתי את אמא שלי ואת אחותה בוכות על הספה", מספר בן. "שאלתי את אמא: 'למה את בוכה?' היא לא הצליחה לענות. דודה שלי שאלה אותי: 'אתה יודע מה זה מוות, כשמישהו נפטר?' אמרתי לה, 'זה כשבן אדם עולה לשמיים ולא חוזר'. ואז היא אמרה: 'אבא נפטר'".
התגובות שהם מקבלים נעות על הרצף שבין רוע, חוסר טקט ורחמים. "לפעמים ילדים מקללים את אבא או צוחקים עליו. זה עקב אכילס שלנו", אומר בן. "אבל אני גם לא אוהב שמרחמים עליי בקטע של 'אוי, אני ממש מצטער', או 'אם אתה צריך משהו, אני פה בשבילך'. רובם לא באמת מתכוונים לזה. בסוף אנחנו ילדים רגילים. לא רשום לי על החולצה או על המצח 'אבא שלי נפטר'".
תווית של יתום
גם מורות ומורים חוטאים בזה. "חניך באחד המחנות סיפר לי שכשחזר לבית הספר בתום השבעה, המנהל אמר לו: 'אני משתתף בצערך, אבל אתה עדיין תלמיד, אז תתאפס'", מספרת אליענה.
אני מניח שזה קורה פחות אצל יתומי צה"ל ופעולות איבה.
"כשיש לך סיפור גבורה מאחור, זה קצת עוזר בהתמודדות. אבל בסוף, זו אותה התמודדות. גם עם חוסר טקט של אנשים מסביב. כמה חודשים אחרי שקובי נרצח רבתי עם חברה טובה. אחר כך באתי אליה ואמרתי: 'תקשיבי, אני ממש מצטערת. פשוט עדיין קשה לי בגלל קובי'. ואז היא מסתכלת עליי ואומרת: 'לכולנו קשה בגלל קובי. זה לא תירוץ'. כשסיפרתי על זה לאבא שלי הוא אמר: 'אוקיי, הילדים שלנו צריכים עזרה'.
"בארצות-הברית, משם עלינו לארץ, כל יהודי שולח את הילדים שלו למחנות קיץ. 'קאמפים'. אז הם פתחו מחנה קיץ פה, בארץ. אחד הדברים הכי קשים בשכול זו הבדידות. פה, במחנה, הילדים יכולים להניח לרגע בצד את התיק הענק שהם סוחבים, או לסחוב אותו יחד".
בן פוקס נותן דוגמה טרייה. "אתמול בלילה עמית קצת התגעגע לאבא ולאמא, ואז הראל אריה, ילד בן 15 שמשתתף במחנה, בא אליו והרגיע אותו. עמית הרגיש הרבה יותר נוח לפתוח איתו מאשר עם סתם חבר מהכיתה, שלא יודע מה זה לאבד הורה. כולם פה מבינים את הכאב שלך, את העצב".
עמית: "הראל אמר לי שבפעם הראשונה שלו במחנה גם הוא התקשר כל ערב לאמא שלו בוכה, כמוני".
בן פוקס (13): "אני לא אוהב שמרחמים עליי בקטע של 'אוי, אני ממש מצטער', או 'אם אתה צריך משהו, אני פה בשבילך'. בסוף אנחנו ילדים רגילים. לא רשום לי על המצח 'אבא שלי נפטר'"
בן חמש וחצי היה הראל כשאביו, אלון אריה ז"ל, נפטר. הפעם הראשונה שבה עלה לקברו הייתה לפני בר המצווה. "זו גם הייתה הפעם הראשונה שאמרתי עליו קדיש, משהו שלא חשבתי שאי פעם יקרה, בטח לא בגיל הזה".
הם שלושה אחים במחנה: הראל, עומר (13 וחצי) ואח נוסף, שהעדיף לא להיחשף. הגיעו לכאן מירושלים. כבר תשע שנים הם משתתפים בפעילויות של קרן קובי מנדל. עומר היה בן ארבע וחצי כשאביהם הלך לעולמו. "שבועיים אחרי זה עוד הייתי שואל את אמא מתי אבא יחזור. עד שהבנתי שהוא לא יחזור יותר".
לפני כחצי שנה חגג גם עומר בר מצווה. "היא הייתה שונה מבר מצוות אחרות. בגלל שלא היה את אבא שיעלה איתי לתורה, עליתי עם אמא ועם דודים. דיברתי על אבא בדרשה שלי וזה היה מאוד מרגש. באו הרבה ילדים שהיו איתי במחנות של קרן קובי מנדל".
11 צפייה בגלריה
"שבועיים אחרי שהוא מת, עוד הייתי שואל את אמא מתי אבא יחזור". משפחת אריה עם אבא אלון ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
כ-750 ילדים וילדות משתתפים במחנות של הקרן, שמתקיימים בחופש הגדול ובחנוכה. מאז 7 באוקטובר מקיימת הקרן שלושה מחנות נפרדים: "מחנה חרבות ברזל" לשכול לאומי, ושני מחנות לשכול אזרחי - האחד מעורב, בנים ובנות, והשני בהפרדה.
המחנה נמשך שישה ימים, כולל לינה, והלו"ז כולל מפגשי תרפיה קבוצתית, משחקי חברה ופעילויות כיפיות שמתאימות לכל אחת משכבות הגיל - הקטנים יותר הולכים לסופרלנד, הגדולים נוסעים לעשות קייאקים בכפר בלום. החניכים לוקחים חלק גם בפעילות התנדבותית - לסייע לחקלאים או להנעים את זמנם של קשישים. "נתינה לאחר בונה חוסן. הם נהנים מלהיות הנותנים ולא רק המקבלים", מסבירה אליאנה.
11 צפייה בגלריה
החניכים מתנדבים בחקלאות. "נתינה לאחר בונה חוסן. הם נהנים מלהיות הנותנים ולא רק המקבלים"
(צילום: באדיבות קרן קובי מנדל)
אחד המדריכים הוא אלמוג גלים בן ה-18 מנווה צוף, שנמצא כאן עם אחותו הקטנה שובל. אביהם, חיים ז"ל, נפטר מסרטן לפני כשנתיים וחצי, מותיר אחריו שבעה יתומים.
זה הקיץ השני של אלמוג כמדריך. "בהתחלה הציעו לי לבוא כחניך, אבל לא רציתי. זה היה מבחינתי לקבל תווית של יתום. אבל כשאמרו לי שחסרים מדריכים, אמרתי: 'טוב, ננסה'. והתמכרתי לזה".
"אתה מרגיש פה שייך", אומרת שובל, בת 13 וחצי. "בבית הספר, בכל פעם שמדברים על חיילים שמתו במלחמה, כל העיניים עליי. רק בגלל שגם אבא שלי מת, אפילו שזה ממחלה. אבל כאן כולם כמוני".
ההדרכה, אומר אלמוג, עוזרת גם היא להתמודד עם האובדן. "הילד מגיע, נותן לך חיבוק, מספר לך סיפורים, נפתח. אחת האמהות סיפרה לי שהבן שלה יושב בכיתה בשקט, לא מדבר, לא כלום. אמרתי לה: 'אני לא מכיר אותו ככה. איתי הוא מדבר, משתף. הוא משחק עם החבר'ה בקבוצה, אפילו מגלה כושר מנהיגות'. האמא התרגשה כל כך לשמוע. אותי זה ממלא. מה יותר כיף מזה?"
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.25
