על הכורסה בפינה הימנית של חדר A, במחלקת פגים וטיפול נמרץ ילודים בבית החולים שניידר, יושבת אישה ומאכילה תינוק קטן. "כל כך התחברנו", היא לוחשת ברוך לראש השחרחר, "אנחנו רוצים שתישאר".
האישה, יפעת יצחקי, היא מתנדבת עמותת "חיבוק ראשון", המלווה תינוקות בודדים ללא עורף משפחתי באשפוזים ממושכים. אלא שהפעם זהו דווקא חיבוק אחרון: בעוד זמן קצר יעבור דן (שם בדוי) לידי הורי האומנה שייקחו אותו לביתם, מרחק כמה שעות נסיעה מבית החולים.
זה רגע משמח, עם קורטוב של עצב. "חצי שנה שאנחנו איתו. הוא מחזיר לנו אהבה, קשה לעזוב אותו", אומרת יצחקי וחוזרת מיד לדבר אל התינוק: "אתה תקבל את האהבה שאתה שצריך", היא מבטיחה לו תוך כדי ההאכלה, "עוד מעט תיכנס לאוטו לנסיעה ראשונה, יהיה לך כיף".
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: עדי ברמן אביטל, עו"סית הפגייה, עדי שיפלדרים, מנהלת האחיות בפגייה, האחות אסתי גולדפלם, פרופ' ראובן ברומיקר, מנהל יחידת טיפול נמרץ יילודים ואורלי פוגל, מרפאה בעיסוק בפגייה
(צילום: יריב כץ)
צעצועים סביב המיטה
בחודשים שחלפו מאז שהגיע למחלקה תפסה הפינה של דן צורה ייחודית, שונה בנוף של חדר האשפוז. מיטת האקווריום השקופה המיועדת לפגים, הוחלפה במיטה מסורגת המתאימה לתינוק גדול; הארונית התמלאה בבגדים צבעוניים, בולטים על רקע בגדי בית החולים הלבנים; על הקיר הסמוך הודבק פתק ובו בקשה אל הצוות: "דן כבר אוכל מזון מוצק, רצוי לאפשר לו לטעום וללקק בעצמו את האוכל" - בקשה לא שגרתית במחלקה שבה מאושפזים בדרך כלל תינוקות בני יומם שזקוקים עדיין להאכלה.
יצחקי, יחד עם עוד כ-20 מתנדבות (ומתנדב אחד) שהגיעו מדי יום למשמרות סביב מיטתו של דן, לצד צוות בית החולים, היוו לו תחליף משפחה לאחר שהוריו הביולוגיים השאירו אותו בבית החולים.
5 צפייה בגלריה
המתנדבת יפעת יצחקי עם האחות זהרה עיסא ודן. "הפכו עולמות כדי להפוך את המקום הזה לבית עבורו"
(צילום: יריב כץ)
״מהרגע שהבנו שדן זקוק לדמויות מטפלות במקום הוריו נפתחה ׳טייסת דן', מספרת עדי ברמן אביטל, העובדת הסוציאלית של המחלקה, ומפרטת שורה ארוכה של נשות מקצוע - הרופאות והמתמחות, האחיות, הפיזיותרפיסטיות, המרפאות בעיסוק ומתנדבות, ש"הפכו עולמות כדי להפוך את המקום הזה לבית עבורו".
במקום אוכל של בית חולים, הצוות התנדב לבשל עבורו בתורנות. גם הבגדים כובסו בידי הצוות שהתנדב לכך, "כדי שיהיה להם ריח של בית", מסבירה ברמן אביטל. כל שבוע שחלף דרש מהצוות להסתגל לשלב התפתחותי חדש, במקום שבו בדרך כלל מאושפזים תינוקות בני יומם: בהדרגה נוספו גם טיולים שנערכו בחצר המחלקה וצעצועים שנאספו סביב מיטתו.
עדי ברמן אביטל, העו"סית במחלקה: "השתדלנו לא להתמקד ב'מה לא', אלא בבחירה - זו שלנו לטפל בו, והעובדה שהוא נבחר בידי משפחת האומנה. אני מתעקשת על זה שזה לא סיפור עצוב - זה סיפור על תינוק שהוריו בחרו שלא לגדלו, וצוות שלם גידל אותו עד הרגע הזה"
אולם, הטיפול בדן לא מסתכם רק בבגדים ובחיבוקים. ישנו גם הסיפור סביב בואו לעולם - הלידה, ההישארות בבית החולים, האומנה - שאותו צריך היה לחשוב איך ניתן יהיה לתווך לו בעתיד: בלי להסתיר דבר, אך גם בלי להותיר תחושה של נטישה והחמצה. "צילמנו אותו מרגע שהוא נולד", אומרת ברמן אביטל, "כדי למלא לו את הסיפור, שיידע".
בטקסט שהתלווה לאלבום הפרידה מבית החולים, "השתדלנו לא להתמקד ב"מה לא", אלא בבחירה - זו שלנו לטפל בו, והעובדה שהוא נבחר בידי משפחת האומנה. אני מתעקשת על זה שזה לא סיפור עצוב - זה סיפור על תינוק שהוריו בחרו שלא לגדלו, וצוות שלם גידל אותו עד הרגע הזה".
הרחבת גבולות הלב
הורי האומנה, דניאלה ומירון (שמות בדויים), הגיעו לדן בעקבות הכתבה שפרסמנו עליו לפני כחודשיים. בטקס הפרידה שערכו ממנו בנוכחות הצוות והמתנדבים - מי שמילאו עבורו את החלל עד להגעתם - לא נותרת עין יבשה. "תודה על מה שהייתם בעבורו", אמר מירון, "הוא בטח עוד יחזור לכאן כדי לומר תודה. להחזיק ילד חודשים עם אהבה כזו גדולה, זה כמו להחזיק עולם".
גם הגעתו של דן לבית החולים, לפני שישה חודשים, הייתה מלווה בדמעות. מהרגע שבו התגלה חשד למצבו הרפואי המורכב, ובמהלך ימי הבירור המתוחים שבהם התברר כי הוריו הביולוגיים לא ייקחו אותו לביתם - והוא זקוק למשפחת אומנה. "אנחנו מתעסקים ברפואה. שאלנו את עצמנו, למה תינוק צריך להיות בטיפול נמרץ?" שיחזר פרופ' ראובן ברומיקר, מנהל היחידה לטיפול נמרץ, בדברים שנשא בטקס הפרידה, "כי זה המקום שהיה יכול לאכסן אותו. כל מי שהיה יכול להתגייס - התגייס".
החיפוש אחר משפחת אומנה לדן נמשך חודשים ארוכים. לא מדובר במקרה חריג: לפי משרד הרווחה, הקושי באיתור משפחות אומנה לילדים הזקוקים לכך הולך ומחריף, וכיום ישנם כ-60 ילדים הזקוקים לכזו. מתוכם, כשליש הם ילדים עם מוגבלויות שונות, שהניסיון לאתר הורי אומנה עבורם מאתגר אף יותר.
"אומנה לתינוק עם מוגבלות היא אחת השליחויות האנושיות העמוקות ביותר - זה לא רק לתת בית, אלא גם תקווה, משמעות ועתיד", מסבירה עדי מקל, מנהלת השירות לאומנה במשרד הרווחה, "אין ספק שמדובר באתגר מורכב, אבל גם במתנה שאין דומה לה. המשפחות שבוחרות בדרך הזו מלמדות את כולנו שיעור באהבה ללא תנאי, ובכוחו של הלב להרחיב גבולות".
"שאלנו את הצ'ט"
מצבו הבריאותי הייחודי של דן, הדורש תשומת לב מיוחדת וטיפול צמוד, הוביל משפחות מתעניינות רבות לפרוש כבר בתחילתו של ההליך, כשהבינו את המורכבות.
"הכול היה 'כמעט'", משחזרת ב', העובדת הסוציאלית ברשות המקומית שממנה מגיעה משפחתו הביולוגית של דן ומי שליוותה את התהליך מתחילתו. "בכל פעם היה רצון שהנה, הפעם זה יצליח, ובכל פעם מחדש זה התנפץ לנו".
לדברי ב', שביקשה שלא להיחשף כדי לשמור על פרטיות המשפחה הביולוגית, "עם כל גל כזה הייתה אכזבה גדולה, אבל גם תקווה שזה בסוף יקרה - ועל הצד הטוב ביותר".
"לקחנו את הכול בחשבון, והחלטנו שלא רק שאנחנו יכולים לטפל בדן - אנחנו רוצים לעשות את זה״, אומרת האם, דניאלה. "בשלב הזה הילדים כבר אמרו: ׳טוב, אמא, את יודעת מה את עושה׳. כלתי כבר הציעה לעזור בבייביסיטר"
כאמור, לפני כחודשיים פרסמנו כתבה על דן ועל החיפוש הממושך אחר בית מתאים עבורו. הפרסום הוא זה שהוביל לבסוף לדניאלה ומירון - בני זוג מאזור הצפון, הורים לילדים בוגרים וצעירים. "הבת שלי שלחה לי את הכתבה", מספרת דניאלה, "קודם לא חשבנו על זה, וגם לא חשבנו שבגיל הזה נותנים לשמש כמשפחת אומנה. אבל כשראינו את הכתבה, זה עורר בי משהו. אמרתי: אין, הקדוש ברוך הוא לא מסובב משהו סתם. זה ממש מדויק. ואם הבת שלי שלחה אליי את הכתבה - זה סימן".
על אף ההתלהבות הראשונית, דניאלה מספרת שילדיה הבוגרים ניסו תחילה להניא אותה מהרעיון. "הם בעצמם כבר הורים לילדים, ויודעים במה זה כרוך. הם אמרו לי: 'אמא, אנחנו יודעים שאת פרוייקטורית, אבל קחי על עצמך דברים אחרים'. אמרתי להם: 'זאת נשמה שצריכה עזרה, ואנחנו כאן'".
היא יצרה קשר עם עמותת "מטב" - השירות לאומנה, המאתרת ומכשירה משפחות אומנה מאזור הצפון עבור משרד הרווחה, בדומה לעמותות נוספות האמונות על אזורים אחרים בארץ.
דניאלה לא הייתה היחידה, רחוק מכך. בעקבות הכתבה הגיעו טלפונים רבים לעמותות העוסקות באיתור והכשרת משפחות אומנה, אך רבות מהן נשרו כבר בשלב ההתעניינות הראשונית. גם דניאלה ומירון שמעו על מצבו הרפואי של דן, אך החליטו להמשיך בהליך, במקביל לבירור המשמעויות הרפואיות. "לא היה לנו מושג מה זה המצב הזה - כמובן שפתחנו גוגל, שאלנו את הצ'אט", אומרת דניאלה.
בהמשך נערכה להם פגישה עם צוות בית החולים שפירט עוד על מצבו. "לקחנו את הכול בחשבון, והחלטנו שלא רק שאנחנו יכולים לטפל בדן - אנחנו רוצים לעשות את זה", אומרת דניאלה. בני הזוג חזרו עם המידע ועם ההחלטה המסתמנת לילדיהם. "בשלב הזה הם כבר אמרו: 'טוב, אמא, אם את לוקחת אותו, נעזור לך במה שצריך, את יודעת מה את עושה'׳. כלתי כבר הציעה עזרה בבייביסיטר".
בשלב הזה ההליך נעצר בשל אבל משפחתי. בני הזוג החליטו להמתין לתום השלושים, אך כבר כעבור שבועיים, דניאלה שיכנעה את מירון "רק לבוא לבית החולים, לראות את התינוק. אמרתי לו: 'אולי גם אנחנו נפחד, כמו משפחות אחרות שהגיעו ובסופו של דבר לא המשיכו בהתהליך. יכול להיות שבסוף תגיד שאתה לא רוצה'".
5 צפייה בגלריה
הצוות הרפואי והמתנדבות נפרדים מדן. "שאלנו את עצמנו, 'למה תינוק צריך להיות בטיפול נמרץ?'"
(צילום: יריב כץ)
מהמפגש הראשוני ההוא כבר לא הייתה דרך חזרה. "התאהבנו בו", אומרת דניאלה. גם לצוות העובדות הסוציאליות שליווה את התהליך היה ברור שזהו רגע מיוחד של חיבור. "ברגע שמירון החזיק את דן על הידיים, הוא אמר: 'אני לא מבין, מה החריג אצלו? הוא נראה כמו ילד רגיל'. אז כבר ידעתי - זהו. הוא מרגיש שהוא שלו'".
גם ברמן אביטל הרגישה באותו הרגע שזהו השידוך המיועד. "היום, כשהתמונה מתבהרת ואני רואה את המשפחה החדשה שלך, אני מאמינה ויודעת שהיינו צריכים להמתין בסבלנות כדי שהכול מסביב יסתדר", סיכמה ב' בדברי הפרידה שלה, "לא הכסף, לא העושר, לא הגיל ולא הניסיון הם אלו שקובעים אם אדם יהיה איש חסד - אלא פתיחת הלב, הרצון, הנכונות לתת והראייה הטובה".
אחרי דברי הפרידה האחרונים, דניאלה ומירון פונים לטופס הטיולים שבסופו ישתחררו יחד עם דן מהמחלקה. שמו, שנתנו לו הוריו הביולוגיים, יישאר עימו. "אולי אחר כך נוסיף לו שם שני, כמו שיש לכל הילדים שלנו", אומרת דניאלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.25
