"הגענו לאירועי 7 באוקטובר אחרי שנתיים שבהן כל החיים שלנו השתנו. מה לא עברנו - עליות וירידות, בין ייאוש לתקווה, כבר הבנו שהחיים כל כך שבריריים ושום דבר לא מובן מאליו. אז באיזשהו מקום, כשהחלה המלחמה, כבר היינו במקום שבו אמרנו לעצמנו - נדע להתמודד עם כל דבר", אומרת איילת אביטל (42) מקיבוץ רעים תוך כדי ההכנות ליום הראשון בכיתה א' של בת הזקונים, שני בת השש.
גם זה לא מובן מאליו: כששני הייתה בת שלוש אובחן אצלה גידול סרטני בראש. "זה קרה בבת אחת, ממש בבום", מספרת איילת. "הייתה לה פזילה, נסענו לבדיקת עיניים ואחר כך לעוד רופאים. אחרי שורה של בדיקות, הנוירוכירורג אמר לנו שלוקחים אותה דחוף לחדר ניתוח. אמרו לנו שיש לה גידול סרטני דרגה 4 ושבניתוח הוציאו את הרוב, אבל לא את הכול.
"החיים שלנו התהפכו ברגע. כל המשפחה התגייסה, התחלנו לחפש רופאים מומחים. עברנו הרבה עליות וירידות, ניתוחים וטיפולים שחלקם לא עזרו. היה גם שלב שהגידול התפתח והיינו צריכים לחשב מסלול מחדש". במהלך הטיפולים לוותה המשפחה על ידי העמותות "להושיט יד", "גדולים מהחיים" ו"רחשי לב".
אחרי שנה וחצי של טיפולים כימותרפיים, כיום שני מקבלת טיפול ביולוגי בלבד. הוריה יודעים שהכול יכול לקרות, אבל בשלב זה הם אופטימיים כי הגידול נעצר ושני מתפקדת כרגיל.
ב-7 באוקטובר היא הייתה בבית, ברעים. אביה אבי (42) הוא חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, ואיילת נסעה לסוף שבוע בתל-אביב עם גיסתה ימית, שגרה בניר עוז. בעלה של ימית, בני, נלחם בכיתת הכוננות של הקיבוץ. באותו בוקר אבי ובני עוד לא ידעו שאחיהם, גיל אביטל ז"ל, חבר כיתת הכוננות במושב ישע, נפל בקרב מול המחבלים.
"הקשר בין שני לגיל היה מיוחד מאוד, והוא התחזק כשהיא חלתה", מספרת איילת. "גיל בא לבקר אותה כל הזמן בבית החולים. הוא היה הרבה יותר מדוד. כשכל המשפחה התגייסה לעזור לנו, גיל היה הראשון להתייצב. הוא גם הגיע לניתוח הראשון, ממש אחרי שקיבלנו את הבשורה שיש לה גידול, ראה אותי ואת אבי שבורים ותמך בנו.
"הוא גם היה לצד שני לאורך כל התהליך. כשהיא התחילה את הטיפולים הכימותרפיים, גיל היה מרים אותה על הידיים, משחק איתה, מעודד אותה".
"הבנתי שהולך להיות פה קרב"
באותה שבת שחורה אבי היה עסוק בהגנה על הבית. "יצאתי למרפסת, ראיתי את הכול עולה באש מרחוק ושמעתי יריות", הוא משחזר. "הכול קרה כל כך מהר. שמעתי שמנסים לפתוח את הדלת, ומהדלת האחורית של הבית ראיתי מחבל. הוא היה עם הגב אליי. יריתי בו והוא נפל. אמרתי 'שמע ישראל' וחזרתי לילדים.
"סגרתי את כל הדלתות של הבית, ומלא תרחישים עברו לי בראש. שאלתי את עצמי מה אני עושה אם הם מגיעים. כשראיתי את המחבל הוא נראה כמו חייל, אבל ראיתי אר-פי-ג'י ובנדנה ירוקה של חמאס. לא האמנתי שאני רואה את זה על הדשא אצלי בבית. שאלתי את עצמי איפה הצבא, והוצאתי את כל המחסניות כי הבנתי שהולך להיות פה קרב".
5 צפייה בגלריה
שני עם הוריה, איילת ואבי. "הבנו שהחיים שבריריים ושום דבר לא מובן מאליו"
(צילום: גדי קבלו)
בזמן הזה שני ואחיה הגדולים נועם (11) וגלי (9) היו סגורים בממ"ד לבדם, ואיילת, אחוזת חרדה ודאגה, נשארה בתל-אביב כי לא יכלה לחזור הביתה לקיבוץ. רק למחרת הילדים חולצו, והמשפחה עברה למלון באילת עם כל קהילת רעים.
"באותו יום הילדים לא היו בפוקוס", מספרת איילת. "כשאבי אמר להם להתלבש לפני שהם חולצו מהבית, הם לבשו חולצות בית ספר כי חשבו שלשם הם הולכים. כשראיתי אותם בפעם הראשונה חזרתי לנשום. וכל זה קרה כששני הייתה בטיפולים הכימותרפיים. כל הזמן היינו בטיסות בין אילת לתל השומר. רק אחרי חודשיים עברנו לתל-אביב, והיה לנו קל יותר להגיע".
עכשיו הם בבית, בקיבוץ רעים, יחד עם רוב הקהילה. שני תעלה לכיתה א' בבית הספר "מרחבי אשכול" שבמועצה האזורית אשכול. "היא משהו מיוחד. יש לה כוחות-על", אומרת איילת. "אני לא אוהבת להגיד שהיא גיבורה, אבל היא עברה המון. גם סבא שלה, אבא שלי, נפטר לפני שנה וחצי. הם היו מאוד קשורים.
"שני רק בת שש וכבר הגיעה למצבים מטורפים בחיים. עכשיו היא מתאקלמת עם כל ילדי הקיבוץ. אחרי כל מה שעבר עליה, אני מלאה בחששות כאמא, אבל היא מבחינתה מתרגשת ורוצה לעלות לכיתה א' כבר היום".
שני כבר פגשה השבוע את המורה החדשה שלה. "אני מאוד אוהבת ללמוד, בעיקר לכתוב. אני יודעת כבר לכתוב את השם שלי ואת שם המשפחה ויודעת להגיד את כל האל"ף בי"ת", היא אומרת בגאווה. "אני גם אוהבת קצת חשבון. יש לי כבר תיק בית ספר ואפילו שני קלמרים. קניתי גם חוברות ומחברות.
"ביום הראשון של הלימודים אני מאוד רוצה לפגוש את החברים החדשים מהכיתה. אבל הכי אני אוהבת לצייר. כל יום אני מציירת. למשל ספיידרמן, ארנב, חד-קרן, ברבי. אחרי שאני מציירת אני מקשטת בטושים או בעפרונות או בגירים".
איילת אביטל: "הקשר בין שני לגיל התחזק כשהיא חלתה. הוא בא לבקר אותה כל הזמן בבית החולים. כשהיא התחילה את הטיפולים, גיל היה מרים אותה על הידיים, משחק איתה, מעודד אותה"
בזמן שנותר עד היום הראשון ללימודים "אנחנו מציפים הרבה שיחות על כיתה א' ועל תחילת הלימודים בבית הספר", מוסיפה איילת. "שני יודעת שזה קצת אחרת. לפעמים היא קוראת למורה 'גננת', היא עדיין לא לגמרי מבדילה, אבל זה ישתנה כמובן.
"בשבוע שעבר נסענו כולנו יחד לקנות ציוד, כל אחד עם הרשימה שלו. שני נורא מתרגשת. היא מדברת על זה שהיא מחכה להכיר ילדים חדשים. יש גם חששות מהלימודים, אבל אנחנו מסבירים לה שבדיוק בשביל זה היא הולכת לבית הספר - כדי ללמוד".
"עדיין חיים את היום הזה"
גם בקיבוץ נירים, כמו בכל יישובי העוטף, הילדים שיעלו לכיתה א' יעשו זאת בצל הלחימה הנמשכת ברצועת עזה ולקול הפיצוצים האדירים שמפירים את שלוות הקיבוץ, ומחזירים את התושבים כמעט שנתיים אחורה.
הקיבוץ עדיין נמצא בשיקום ובבנייה מחדש של הבתים שנשרפו ב-7 באוקטובר ושל בתים חדשים, כשעשר משפחות חדשות נמצאות בהליך קליטה ומביאות רוח מעודדת לשבילי הקיבוץ.
ב-1 בספטמבר יעלו לכיתה א' בנירים גאיה כפיר, אסיף גרימברג, יותם אס ואביאל דיין, וההתרגשות גדולה. הארבעה יתחילו ללמוד בבית הספר "מרחבי אשכול" ברשות המקומית שלהם.
גאיה, כפיר, אסיף ויותם גרים בשכנות בקיבוץ, באותה שורת בתים שאליה הגיעו המחבלים, בקו הראשון מול הגדר של היישוב. המחבלים ניסו להיכנס לבתים בזמן שהוריהם החזיקו את דלת הממ"ד במשך שעות עד שחולצו, חלקם על ידי כוח של יחידת דובדבן.
"אנחנו עדיין חיים את היום הזה. הילדים עדיין חיים אותו. הם שואלים המון שאלות כל הזמן", סיפרה הדס, אמו של אסיף. "למשל, הבן שלי שאל אותי לא מזמן אם יש גם ילדים בעזה או רק מחבלים. לא פשוט לתווך להם את המצב, ועוד אחרי מה שהם עברו".
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: אביאל דיין, יותם אס, אסיף גרימברג וגאיה כפיר. "זה המקום הכי כיף בעולם"
(צילום: הרצל יוסף)
אבל הילדים, כמו כל הילדים, מתרגשים מאוד לקראת פתיחת שנת הלימודים הראשונה בחייהם, ובכלל - הם מרגישים שהכי טוב בבית. רק לאחרונה החיילים שחילצו אותם ואת שאר התושבים הגיעו לביקור מרגש בקיבוץ.
"זה המקום הכי כיף בעולם", אומר אסיף. "אני אוהב ללמוד, ואני גם אוהב את החיילים שלנו, שהוציאו אותנו מהבית. אני מאחל להם חיים טובים. כשאהיה גדול ארצה להיות חייל בדובדבן, כמו החיילים הגיבורים שחילצו אותנו. אני מתגעגע למלון שלנו. היה לנו כיף".
חברו אביאל מוסיף: "אני מתרגש לקראת כיתה א'. רוצה לאחל לחיילים שלנו ששומרים עלינו שיהיו להם חיים טובים. כיף לי בקיבוץ ובבית. רציתי לחזור, אבל גם היה לי כיף מאוד במלון ולפעמים בא לי לחזור לשם. אהבתי את החדר שישנו בו, את חדר האוכל והבריכה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.08.25
