רס"ן פ' (26) מקיבוץ טללים שבנגב, סגן מפקד גדוד 202, תמיד ידע שיתגייס לשירות קרבי. הוא בן לשני קציני נפגעים, אחיו הקטן הוא לוחם בצנחנים ושני אחיו הנוספים לוחמים במילואים. ב-7 באוקטובר לחם פ' בקיבוץ כפר עזה, הציל משפחות, חיסל מחבלים, נפצע, עבר הליך שיקום ושב לתמרון בעזה.
אתמול קיבל רס"ן פ', מ"פ בצנחנים, אות הצטיינות מהרמטכ"ל, אבל הוא מצטנע: "במלחמה כולם מצטיינים במה שהם עושים. כולם בתחושת שליחות מטורפת. אנשים עובדים פה בלי סוף. לילות לבנים. בתמרונים יש אנשים מאחורה שדוחפים את החץ הזה שנקרא צה"ל. אין מישהו במלחמה הזו שעושה את הכי טוב שלו, כדי להחזיר את החטופים וכדי שהמקום שאנחנו נמצאים בו יהיה הכי טוב".
ב-7 באוקטובר הפלוגה שלו תפסה גזרה בצור הדסה. "אחרי כשעה התחלנו לעשות ועידות עם המג"ד, וקפצנו כבר כולנו", מספר פ'. "אחי הקטן היה בגדוד, ואח נוסף הוקפץ לאחר מכן למילואים. האירוע הכי גדול היה עם אמא שלי. אמא ואבא קציני נפגעים ומבחינתם נכנסים לכוננות. לא דיברנו על זה עדיין, אבל אימא שלי קיבלה הודעה עליי שאני נפצעתי בערב, בזמן שהיא הודיעה למשפחה של חלל מירוחם.
"נפצעתי פעמיים באותו יום, בבוקר של הלחימה בכפר עזה קיבלתי כדור בראש, בקסדה, מה שהציל אותי. המשכנו בלחימה שם עד הערב, גם בחילוץ משפחות וגם בלחימה עצמה, ונתקלנו במחבלים שזרקו רימון מאחד המבנים. בהיתקלות נהרג סגן רועי נהרי ז"ל, שהיה מפק"צ אצלי בפלוגה, ומי שהוביל את הצוות לאורך כל היום. אני נפצעתי וכך עוד שני לוחמים. בכפר עזה עברנו המון בתים ובכל בית היה אותו סיפור. הסברתי להם מי אני. אמרתי להם שאני פ', מ"פ בצנחנים, הסברתי להם שאני מקיבוץ טללים וככה אחד אחד כדי שיפתחו את הדלתות. היינו מגיעים למשפחה, יוצאים מהבית ומותקלים או ממשיכים לחימה ממש בחצר הבית.
"אחד האירועים שזכורים לי זה ניסיון חטיפה. ארבעה מחבלים ניסו לברוח עם רכב שבתוכו אזרח בן 70, לא ידענו את זה באותו רגע. ניסו לחטוף אותו לרצועה והוא נהרג במהלך ההיתקלות. ניסינו להבין את הסיטואציה גם. היה עדיין חוסר הבנה של מה קורה במרחב. אנחנו מבינים שיש אירוע גדול. מבינים שיש הרבה מחבלים, אבל פתאום מוצאים עכשיו בכלל אזרח שנמצא בתוך רכב של מחבלים, וזה אחרי שאנחנו מחלצים את האזרחים מתוך הבתים. בלילה שנפצעתי אמא קיבלה את ההודעה שאני בדרך מאבא שלי, שראה שאני בדרך לבית חולים כי עקב אחרי הטלפון שלי. הוא ראה ממש את הדרך מכפר עזה לבית חולים סורוקה".
מצבו הוגדר בינוני עד קשה והוא ספג רסיסים בכל הגוף, חלק מהם עדיין נמצאים שם. "בבית החולים כבר הייתי סבבה", הוא מספר. "הייתי על כיסא גלגלים בערך חודש. מכיסא הגלגלים עברתי לקביים, ואחרי הקביים אמרתי שאני רוצה לחזור לפלוגה. ואני חושב שתוך איזה שבוע וחצי כבר נכנסתי ליום הראשון שחטיבת הצנחנים נכנסה לתמרון בעזה".
לדבריו, השיקום הטוב ביותר עבורו היה הלחימה, בין אם בסבב השלישי בעזה או בפעילות בסוריה ולבנון. "לצערי אצלנו הרבה מהנופלים הם מפקדים ברמת המ"פ. כמו רסן איליי לוי, חבר קרוב שלי שנפל בלחימה. אנחנו בקשר תמידי עם המשפחות השכולות. הם גם חברים מאוד קרובים. בהתחלה זה היה יותר מורכב. במיוחד בתמרונים. אבל היה לנו מג"ד חזק שהרים אותנו. הוא אמר תחייכו, תרימו את הראש. אחרי כל אירוע כזה היינו ממשיכים. לא יצאנו להלוויות, אבל הדבר הראשון אחרי שעושים כשיוצאים מעזה זה להגיע למשפחות".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.09.25
