ב-25 בדצמבר 2023, יום השלושים לנפילת בנו אלישע יהונתן בקרבות ברצועת עזה, חגי לובר, מנהל תיאטרון "אספקלריא" הירושלמי, אזר כוחות והעלה את הצגת היחיד "שבעה באוקטובר", שעוסקת בהתמודדות עם אובדן.
"התחלתי לעשות הצגה על מישהו שמגדל לבד שלושה ילדים כי אשתו נרצחה בטבח בעוטף", מספר לובר (56), איש דתי, שחקן, תושב בית אל. "החשש המרכזי שם הוא הדפיקה בדלת", הוא אומר. "12 ימים לפני שעמדנו להעלות את ההצגה, דפקו לי באמת בדלת, והודיעו לנו שיהונתן, אחד מתשעת ילדיי, נפל".
מאיפה היו לך כוחות לחזור לשחק?
"הייתי צריך כוחות לכל דבר - ללמוד ללכת מחדש, לאכול מרק. שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה, אבל אני חושב שאמנות בכלל, בטח תיאטרון, היא בעצם הדרך שלנו לדבר עם העולם.
"אני דור שלישי למשפחה שכולה. דוד שלי נהרג יום לפני הקמת המדינה. נכד אחר של סבתא שלי נהרג בסיני ב-67'. גם בן דוד של אבא שלי נהרג בפשיטה לאי גרין. עכשיו הבן שלי הוא דור שלישי לשכול.
"יהונתן היה יותר חולם מלוחם, והכיוון שלו היה חינוך, אבל הוא מאוד האמין בתיאטרון. הוא הלך עם פאות ארוכות וזקן, והיה טובל במקווה כל יום. בחתונה שלו הוא הלך עם שטריימל, כי הוא ראה בזה כובע של דבקות באלוהים. בגלל שהוא לא היה חרדי, הוא הלך לצבא כמצווה, כפיקוח נפש, לא כצו שמונה - המצווה להגן על האנשים, השאיפה להחזיר חטופים והרצון באמת להכריע את הרוע שפגשנו ב-7 באוקטובר".
הומור שחור לצד תקווה
ב-16 באוקטובר, בסמוך לתאריך העברי של יום השנה השני ל-7 באוקטובר, תועלה בתיאטרון "אספקלריא" (באולם של "תיאטרון הקרון") ההצגה "יומן משא", שכתב נדב סדקה על פי רעיון של לובר.
ארבעה לוחמים, חברים לאותו צוות טנק, חוזרים משדה הקרב בעזה. הם עמוסים ברגשות סותרים של גאווה ועצב, אחווה ושכול, תחושת שליחות ותחושת החמצה, ומקבלים הזמנה מפתיעה לסדנת עיבוד כל מה שחוו במלחמה בווילה באיטליה.
המחזה, שמזמן שיח פתוח על פוסט-טראומה, נכתב על בסיס ראיונות עם עשרות לוחמים, בנות זוג ופסיכולוגים שחוו את חוויית הקרב. לצד הכאב יש בו גם רגעים רבים של הומור והומור שחור, ובעיקר תקווה.
חגי לובר: "התחלתי לעשות הצגה על מישהו שמגדל לבד שלושה ילדים כי אשתו נרצחה בטבח בעוטף. החשש המרכזי שם הוא הדפיקה בדלת. ואז, 12 ימים לפני שעמדנו להעלות את ההצגה, דפקו לי בדלת, והודיעו לנו שיהונתן, אחד מתשעת ילדיי, נפל"
כל חמשת השחקנים בהצגה (אביאל שמעון, אורי זעירא, בני קלצהנדלר, גיא גרופר וליאור מורדוך) הם מילואימניקים שעשו עד כה יותר מ-1,200 ימי מילואים במשותף.
כתבת לא מזמן פוסט נוקב נגד התחמקות החרדים מגיוס ונגד מדיניות הממשלה. מה יהונתן היה אומר על הסרבנות הזאת?
"אחרי שפרצה המלחמה והוא חזר הביתה, אשתי אמרה לו, 'איך זה יכול להיות שחרדים לא מתגייסים?', ויהונתן אמר לה, 'אמא, זו זכות שלנו והפסד שלהם'. אני לא חושב שיהונתן, שהשאיר אחריו אישה ושני ילדים, אחד מהם נולד אחרי מותו - היה מצטרף למאבקים, אבל הוא ראה בגיוס מצווה וזכות גדולה.
"זה שאני בוכה עליו כל יום כל היום, לא הופך את המעשה שלו ללא משמעותי. אני חושב שהוא בחר נכון כשהתגייס, בחר נכון כשנלחם, ובחר נכון כשהסתער".
"להשאיר את השיח הפוליטי בחוץ"
מיכאל וייגל, 55, אבא לשמונה, תושב כפר חב"ד, שמביים את ההצגה, שיחק בעבר בסדרה "הפוך" ובתיאטרון הבימה. "עיקר החיים שלי זה הילדים, האישה והתיאטרון", הוא אומר.
"כשחגי זרק לי את הרעיון שאביים את ההצגה, נרעדתי קצת. שאלתי אותו, 'זה לא קצת דיסוננס? בכל זאת אני חרדי ומדובר במלחמה וחיילים?' אז הוא אמר לי, 'לא, אני חושב שמכולם אתה הכי מתאים. גם מצד האנושיות והרגישות וגם מהצד האמוני'.
"מאוד ריתק אותי הפן האנושי העמוק של התמודדות פוסט-טראומטית. למטפל של צוות הטנק יש משפט: 'הם לא קליניים, הם פוסט-טראומטיים רגילים כמו כולם'. אני חושב ש'כמו כולם' הוא משהו שמאוד אופייני לתקופה האחרונה, כי כל מי שחי בהוויה הבלתי נתפסת הזאת יכול להזדהות עם זה. מצד אחד אנחנו צוחקים הרבה פעמים בחזרות ומתרגשים, ומצד שני אנחנו בוכים ונמצאים במצב של רעד פנימי שנוגע לכולנו".
4 צפייה בגלריה
הבמאי, מיכאל וייגל. "ריתק אותי הפן האנושי העמוק של התמודדות פוסט-טראומטית"
(צילום: יח"צ)
אתה יכול להזדהות עם פוסט-טראומה?
"אני לא יכול להעיד את זה על עצמי. שירתי בתיאטרון צה"ל עם עודד מנשה ומיכל ינאי. אמנם הייתי מפקד התיאטרון והיינו בלבנון בזמן שלא היה שם שקט, אבל חוץ מזה שנפלו עלינו פנסים ותפאורות והתמודדתי עם אזעקות רגילות, אני לא יכול להעיד על שום דבר.
"באתי להצגה ואמרתי לחבר'ה, 'תקשיבו, אני בא ממקום של היצירה. נשאיר את כל השיח הפוליטי שהוא מאוד סוער ומאוד חשוב בצד'. אני מאמין באמונה פשוטה, אולי תמימה, שיש בהצגה כוח ריפוי מסוים שיכול לעשות דברים מאוד טובים כי כולנו זקוקים ליד מלטפת, לאוזן קשבת, לחיבוק, להכלה ולהבנה".
הילדים שלך עושים צבא?
"הילדים שלי עוד קטנים יחסית. יש לי בן, בן 23, שהתחתן עכשיו בשעה טובה ובמרץ בשעה טובה יתגייס, והאחרים יבואו בעקבותיו. אני לא מייצג פה את חב"ד ואת הפלג החרדי, אני יכול לדבר בשם עצמי. גדלתי בבית מאוד פטריוטי, ואותי חינכו שאנחנו לא רק מקבלים, אנחנו גם נותנים".
בני קלצהנדלר, בן 31, דתי אף הוא, תושב מצפה נטופה שליד צומת גולני, החל לשחק באופן מקצועי זמן קצר לפני המלחמה. "בשנתיים האחרונות אני במאות ימי מילואים, והמפגש עם הטקסט היה מאוד חזק", הוא אומר.
"אני חושב שכולנו כמדינה צריכים להבין מה קורה לנו. ברגע שאנחנו מדברים, יש 48 חטופים. זאת הזיה וזה לא נתפס. יש לנו חזרות שאנחנו בהן עם דמעות, ועולים דברים שאנחנו חווינו".
יש חוויות שקשה להתנער מהן, שלא עוזבות?
"אני משרת בתותחנים ואנחנו נמצאים יותר מאחור ולא בחזית, לכן הדרמות לא פוגשות אותנו. היינו מטווחים, וגם חיזבאללה ירו עלינו, אבל אני שמח שלא נתקלתי במראות קשים.
"הבית נכנס לסחרחורת. אתה חוזר הביתה והילדה שלך הולכת שני צעדים אחורה בכל הדברים. כל פעם כשאתה יוצא לזרוק את הזבל, היא בצרחות, בדרמות. אתה מתקשר אליה מהצבא והיא לא מוכנה לדבר איתך. אני שחקן בתחילת דרכי והמון פרויקטים זזו הצידה.
"אני עוד מרגיש שאני במקום רגוע יחסית, כי ברוך השם הזוגיות שלי יציבה ושתי הבנות שלי כפרה עליהן. הקטנה נולדה תוך כדי המלחמה, וזה עוד היה היריון בסיכון. אשתי עזבה את העבודה שלה כי היא לא הצליחה להתמודד עם זה. בכל פעם שעולים על הגל מגיע עוד צו. אז לא כמו זה שנהרג לו מישהו בידיים, ומצד שני זה אירוע קשה לא פחות".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.25
